בחיים יש את הרגעים האלה שאתה מסתכל לאחור ואומר – היה קשה אבל שווה! זה הסיפור של אדם אמיץ שעשה מבחינתו את הבלתי אפשרי והצליח!
“אמרתי לך!” נשמעה שוב ההאשמה המוכרת.
לאה שרכה רגליה בעייפות במעלה הכביש בחום היוקד, לידה פסע דוד כשהוא מתאמץ בכל כוחו לא לכעוס. אחרי הכל, הוא זה שביקש, שכנע, הבטיח ולחץ לעבור דירה בשביל להשתחרר מלפיתת הברזל של מנהיג הקהילה/כת בה היו שבויים כמעט עשרים שנה. סביבם השתובבו הילדים – שישה במספר – שמחים מהשינוי כל כך, עד שלא הבחינו כלל במתחים ובמשברים העוברים על הוריהם.
זאת אחת מן האסטרטגיות הגאוניות ביותר של מנהיגי כתות ומפורסמים של שקר – משתילים עמוק בלב חברי הקהילה “מנגנון השמדה עצמית” למקרה של עזיבה. במשך שנים שותלים כמעט בכל שיחה פנימית משפטים “רחמניים” על כמה שרק מי שנמצא בחממה של הקהילה חי חיים טובים, ומדי פעם קופצים כחית טרף על סיפור של כאב וחוסר הצלחה של מי שעזב – זה התגרש, והשני נעשה חילוני, השלישי נפל לסמים והרביעי נעשה בעל חוב וכן על זו הדרך, ובנימה רחמנית ומי שחושיו חדים יבחין בשמחה לאיד המתחבאת עמוק מתחת לפני שטח, מספרים לכל הקהילה מה קורה למי שעוזב אותנו… וכולם מצקצקים ברחמנות וליבם מתרחב משמחה: ברוך ה’ שאנחנו לא עזבנו את הרב!
התוצאה? באמת שכמעט כל מי שעוזב נופל. מדוע? כי מושתלת אצלו עמוק מאוד הידיעה שאם הוא עוזב הוא מיד נכנס למסלול המוביל ישירות לתהום, וממילא כל משבר וכל קושי שבהכרח צריך לעבור על כל מי שעושה שינוי בחיים, וכל שכן מי שעוזב קהילה מגוננת וסגורה, כל משבר כזה מיד מוליד מסקנה אחת: הנה! אתה רואה? בדיוק כמו שהרב אמר – מי שעוזב נופל. הנה, אתה כבר בדרך להידרדרות שאחריתה מי ישורנה…
ואז עולים לו במוח כל מיני תמונות עגומות של חיי גירושין מלאי סכסוכים ומריבות על הילדים, חובות, שינה על ספסלים בבתי כנסת וכן הלאה. ממילא אותו אדם אינו מתחיל להתמודד עם הקשיים, כי מראש כבר ידועה לו התוצאה – אתה תיפול! וכך נפילתו מובטחת, שהרי ישנם בהכרח קשיים בחיים, וכל שכן כשעושים שינוי גדול אחרי שנים בהן לא ניתנו לך אפשרויות להכין כלים לחיים עצמאיים, ואדרבה, הכל סבב סביב זה שאתה מוכרח את ההדרכה של הרב, מוכרח את ההגנה של הרב וכו’, ועכשיו פתאום הוא צריך להתחיל ללכת לבד ולחיות בכוחות עצמו ולהאמין בקב”ה באמת שיעזור לו, אז בוודאי שמוכנים לאדם קשיים ואתגרים לא קטנים, ואם בנוסף לכך שלא לימדו אותו לחיות גם שתלו לו מראש תמונת קודרות של נפילות אכזריות, זה נעשה קשה בכפל כפליים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אבל לא כל אחד נופל בפח הזה. דוד מיודעינו, בחסדי השם כי רבים, מעולם לא איבד לגמרי את יכולת המחשבה והשיפוט העצמאיים, אמנם בקהילה/כת זה נחשב לחיסרון כי אתה לא “זורק את השכל” ולא “מתבטל לרב”, וגם אין לך “אמונת חכמים” ועוד סיסמאות כאלה שבגלל שהן מבוססות על דברים אמיתיים קשה לחמוק מהשפעתן המכשפת. כי באמת צריכים לזרוק את השכל – אבל במקום הנכון, ובאמת צריכים להתבטל לרב – אבל רק לצדיק האמיתי שבדור, ובאמת צריכים אמונת חכמים – בתלמידי חכמים אמיתיים ולא בכל מי שרק זקן ארוך לו והרבה כריזמה… אבל כשעושים מזה סיסמה בעזרתה שולטים על נשמות – אין דבר נורא מזה.
אבל עכשיו, התגלה לדוד שהחיסרון ב”ביטול” הוא מה שהיווה את גלגל ההצלה שלו.
אכן, דוד מיודעינו היה חסר מאוד בתכונות שעל ידן נעשים עבדים נרצעים למנהיגים של שקר, וממילא עכשיו, כשהצליח להיחלץ, הוא הבין את המוקשים שמחכים לו בדרך. הוא ידע היטב שכל פעם שהוא ואשתו יחוו איזה קושי – בין בפרנסה, בין בשלום בית, בין בבריאות, בין בחינוך הילדים, מיד תעמוד לנגד עיניהם דמותו של הרב שבחיוך כובש ועיניים נוצצות ינוד להם כאומר: ‘אמרתי לכם…!’, הם גם ידעו שכל כישלון שלהם יובא לידיעת הרב על ידי אנשים “אכפתיים” ויהפוך לנושא השיחה הבאה בקהילה. הם ידעו בדיוק מה הוא יגיד: ‘הנה דוד ולאה, מסכנים, עזבו אותנו ותראו איך הם נפלו…’
דוד הכין את עצמו. הוא ידע שעל כל משבר וקושי הוא יסבול מרורים ממחשבות של חלישות הדעת, ובפרט מלאה אשתו שהייתה פחות חזקה ממנו, ובמיוחד שהעזיבה לא באה ממנה אלא ממנו, אבל הוא קיבל זאת על עצמו באהבה – הכל שווה בשביל להיות בן חורין!
עכשיו, למשל, הם חוו את זה. הכסף שלהם אזל ודוד לא מצא שום מקור לפרנסה. הם עדיין לא הכירו אנשים בעיר החדשה, ואשתו שהייתה אישה חברותית ביותר, והשאירה מאחוריה להקות של חברות נפש, התקשתה לסבול את הבדידות ואת הפער הנורא באיכות החיים שלהם. בקהילה היה דוד איש מפתח ואפשר לומר מראשי הקהל שם. גם מעמד הפרנסה שלו היה מובטח שם בזכות פעלתנותו ויוזמותיו המוצלחות. כמו שהזכרנו, גם לאה הייתה חברה מעורכת ואהובה. ועכשיו…
בקהילה/כת זה נחשב לחיסרון כי אתה לא “זורק את השכל” ולא “מתבטל לרב”, וגם אין לך “אמונת חכמים” ועוד סיסמאות כאלה שבגלל שהן מבוססות על דברים אמיתיים קשה לחמוק מהשפעתן המכשפת… עד שאתה יוצא משם!
…עכשיו היו ימי “בין הזמנים”. הילדים היו בבית וכסף אין… הרבה אפשרויות לא היו אבל הייתה בעיר “פינת חי” – שהכניסה אליה חינם. הדרך הייתה קצת ארוכה והשמש קופחת. לאה, שסבלה מחרדות עוד לפני העזיבה, נתקפה בעקבות השינוי בהתקפי חרדה קשים. כעת היא בקושי עמדה על רגליה, כאב ראש נורא לפת את קדקודה ותמונות שחורות ריחפו בדמיונותיה: ‘הרב מקפיד עלינו! הנה עזבנו ואבדנו הכל! אין פרנסה! הילדים בלי חברה! מי יודע עוד מה יקרה לנו!…’
דוד, למרות שהכין עצמו לכך, אבל ברגע האמת כשזה בא – זה היה קשה מנשוא. כעס החל לפעפע ולעלות, הוא רצה לצעוק בכל כוחו על לאה: ‘תפסיקי כבר! אנחנו לא תלויים בו! יש לנו את השם יתברך! יש לנו את רבינו הקדוש צדיק יסוד עולם אמיתי! אנחנו נתגבר אם רק לא תתמוטטי לי בכל פעם!’
הוא רצה לצעוק, אבל הוא לא צעק. הוא ידע שזה בדיוק מה שחסר להם, מריבה זה בדיוק מה שירסק אותם. השם יתברך נתן לו כוח ברזל, הוא ידע היטב שכרגע נשאר להם רק שלום הבית כדי שלא יתפרקו לחתיכות. הוא חשק את שיניו וניסה להרגיע את אשתו: “יהיה בסדר לאה” אמר לה בעדינות, “את תראי שנעבור את הכל, אנחנו נצליח, אני מבטיח לך. אני אעשה הכל כדי שתהיי מאושרת, שיהיה לך טוב. אנחנו בדרך הנכונה. הלכנו בשביל להתקרב באמת לבורא עולם, בשביל להיות באמת חסידי ברסלב, אלו קשיים נורמליים שידעתי מראש שנעבור אותם וגם דיברנו על זה, נכון? את זוכרת?”
הכל שווה בשביל להיות בן חורין!…
“כן” לאה הנהנה בחלישות, “אבל אין לי כוח… אין לי שליטה על התקפי החרדה המלווים בכאבי ראש נוראיים, מה יהיה דוד? מה יהיה?…”
דוד הרגיש שהמילים העדינות שדיבר המתיקו משהו. דמעות מילאו את עיניו מעוצמת הקושי שהוא ולאה מתמודדים עימו, ותפילה חרישית בקעה משפתיו: “אבא! תעזור לנו! אנחנו לבד, יש לנו רק אותך! אל תיתן לנו ליפול! בבקשה תעזור ללאה, תרפא אותה, תן לה ביטחון ושמחה ורפואה…!”
עכשיו, שהאווירה הקשה בה היו שרויים הומתקה במעט, הציע דוד ללאה לנסוע קצת לקברי צדיקים בסביבה, זו הייתה אחת הפעולות הברוכות שתמיד תמיד עזרו. הם היו מבקרים את הצדיקים, מבקשים את בקשותיהם וחוזרים מחוזקים הביתה. לפעמים דוד היה לוחש לאותם צדיקים: ‘עכשיו אתם ה”חברים” שלי. אין לי כבר את כל הקהילה והחברים שהם לא באמת חברים, כי ברגע שמישהו עוזב הוא “שרוף”, אבל אתם כן חברים, אתם כאן בשבילי, טוב לי אתכם, אתם חברים אמיתיים!’.
הימים עברו, דוד ולאה למדו לאט לאט ללכת לבד, הם למדו להתפלל ולבקש כל דבר מבורא עולם בזכות הצדיקים ובזכות הרבי – רבינו נחמן מברסלב. כשהיה ילד חולה, הם למדו שאפשר גם בלי לרוץ בפאניקה לרב שיעשה פדיון – כן, הם יכולים לעשות בעצמם את הפדיון עם הנוסח של רבינו ולתת את הכסף לצדקה, או לתת לצדקה ברשב”י לסעודה לעניים. כן, אפשר בפשיטות לבקש מהקב”ה שירחם וירפא. וכך בכל משבר וקושי, הם למדו שיש כתובת אחת ויחידה – הקב”ה שומע את תפילתך.
גם לגבי החלטות בחיים. דוד ולאה התרגלו לחשוב לבד, ליישב את הדעת, להתייעץ עם תלמידי חכמים, להתבודד על זה – ולהחליט! כן, אפשר לקנות בית גם בלי לרעוד מפחד ולהתחנן לרב שיפסוק האם לקנות. לא, זה לא חייב להיות כך. יש לנו שכל ישר להתבונן על צדדי הדבר, יש לנו את כוח התפילה לבקש מבורא עולם שיצליח את מעשינו, וכן – יש ויש לנו את כוח וזכות הצדיק האמת, רבינו הקדוש שהולך לפנינו ומחזק אותנו באמרו: “מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם? סמכו על כוחי!”
השנים חלפו, דוד ולאה שברו את מנגנון ההרס העצמי – הם הצליחו בתחומים מסוימים ובתחומים אחרים פחות – אבל הם חיו את חייהם שלהם! לא היה להם קל, אבל הם היו מאושרים! ועל זה אמרו חז”ל: “אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו” (בבא מציעא לח). לפעמים כשהיו מדברים ונזכרים במה שעבר עליהם, פתאום היו מבטיהם נפגשים כאומרים: היה קשה, אבל היה שווה!
* * *
רגעים של חיים – סיפורי התגלות והתעוררות נפלאים מחייהם הסוערים של בעלי תשובה, כפי שמיכאל הר לב שמע.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!