באותו יום היה ליחיאל אתגר! פתאום הוא הרגיש משמעות לנסיעה שלו. רחמיו הרבים על הצעיר המסכן נתנו לו מטרה אמיתית להתביית עליה…
הימים הראשונים של יחיאל בביתם של רמי וחבריו שימושו למנוחה ולהתאקלמות בארץ הזרה, ביחד עם הסתגלות למנטליות ולסגנון החיים הפרוע של חבורת הצעירים שלא הייתה להם שום מסגרת או גורם מרסן, ופשוט עשו כל מה שרצו בלי שום חשבון – לא חשבון למוסכמות נורמליות, בטח שלא לחוק וגם לא לגופם ומוחם שהוזן בכל מיני חומרים, טבעיים וכימיים. הצעירים האלה עזבו את הוריהם בארץ ונסעו למקום רחוק – רחוק פיזית, רחוק מנטלית, ורחוק רוחנית… אם ההורים שלהם היו יודעים איך הבנים והבנות שלהם מעבירים את זמנם בהודו, הם לא היו מצליחים לעצום עין מרוב דאגה…
אומנם היו כמה “קודים” של התנהגות גם בחברה הזו, שהייתה מורכבת מבני ובנות כל אומות העולם שמשהו משך אותם להתערטל ממסגרות החיים הרגילות ולחפש משהו שונה. בבית של רמי חיו בכפיפה אחת עם צעיר גרמני שרמי מאוד העריץ על היותו “מונגול” – כינוי לאדם שמסוגל לחיות חיים פרועים, להיות חשוף למחלות, מעצרים, הזיות ועוד מרעין בישין ולהישאר אדיש ושווה נפש. לאחד מהחברים היהודים, שהיה נחשב לאדם אלים ומסוכן אך מאוחר יותר התגלה ליחיאל כאדם ערכי יחסית לאחרים, הייתה שותפה לחיים ממוצא סלבי כלשהו. כל הצעירים הללו התפרנסו מענייני מסחר שונים, חלקם חוקיים וחלקם בלתי חוקיים. הם היו נוסעים לכל מיני מקומות במזרח הרחוק ובעולם כולו לפי “עונות” שהיו נהוגות ביניהם, למשל בחורף יורדים לחופי דרום הודו החמים, בקיץ הלוהט עולים להרי ההימליה, כשמודיעים על מסיבה גדולה בכל מקום בעולם – אם בספרד או אפילו דרום אמריקה – נוסעים לשם ומנצלים את המעברים כדי לסחור בתכשיטים, בגדים וכדומה, או בדברים בלתי חוקיים.
יחיאל היה אדם שונה. הוא לא אהב את מוסיקת המסיבות האלקטרונית שפעמה ובטשה באוזניים ללא הפסקה. הוא לא אהב להסתכן לא בגופו ולא בנפשו. הוא סלד מאלימות ומניבול פה וקלות ראש. וגם ה”רוחניות” כביכול שרבים ניסו ללכת בה נראתה לו ריקנית ויומרנית. בליבו הוא החליט שהוא צריך לבצע את העבודה שלמענה הוא בא ואחרי כן לחפש כיוון אחר. זו הסיבה שאחרי כמה ימים הזכיר לרמי בשביל מה הוא בא וביקש ממנו להתחיל להזיז עניינים, למצוא מקום להקמת סדנת היציקות, לקנות חומרים וכן הלאה. רק שהוא לא לקח בחשבון שהוא הגיע למקום שבו לזמן יש קצב אחר לגמרי…
הדרך מהכפר ההררי אל העיירה שבעמק לקחה כשעתיים של הליכה, וממילא היו החבר’ה חושבים פעמיים ויותר לפני שהיו יורדים לעיר, ורוב היום היו יושבים במרפסת הרחבה במזג האוויר הנהדר. יום רדף יום, “ישיבות” של עישון, שמיעת מוסיקה ופטפוטים, אכילה ושינה – כל אלו עברו כמו צל חולף, ויחיאל מצא את עצמו שבוע מאוחר יותר עדיין יושב במרפסת הרחבה – שאין מה לומר, נשקף ממנה נוף מדהים: הרים עצומים המתנשאים לגובה אדיר, הגאיות העמוקים שגרמו לו להרגיש (אולי גם בגלל שילובם של חומרים מסוימים) “בשמיים”, ןהכל ירוק… ‘אבל’, הזכיר לעצמו יחיאל, ‘לא בשביל זה באתי’…
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
פרק ו – רחובות התוהו
פרק ז – הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ח – להרגיש את הפחד של החיים
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל הגרעין של החבורה הקבועה, שכאמור הייתה מאוד מגוונת, הצטרפו מדי פעם חברים אחרים, חלקם היו נשארים וחלקם ממשיכים בדרכם. יום אחד, כשיחיאל יצא אל המרפסת, הוא מצא את החברים יושבים כרגיל ואילו בצד ישב מכונס בתוך עצמו צעיר הלבוש בבגדים שהיו קרובים מאוד לבגדי המקומיים. ניכר היה שהוא וותיק מאוד במקום. הוא היה בדיכאון עמוק ובכל פעם שניסו לדבר עמו היה מפציע בפניו העצובות חיוך עצוב שמיד היה נעלם. החבר’ה עשו ממנו צחוק וזה צרם מאוד ליחיאל הרגיש. הוא שאל את רמי מי הוא הצעיר הזה ומה יש לו.
“קוראים לו מושון” אמר לו רמי, “תנסה לדבר איתו, אולי תגלה מה יש לו כי לנו אין מושג, חוץ מזה שהוא נפל באיזו מסיבה בהרים לתוך אחת הגאיות העמוקות, כמעט שמת, אבל חזר לחיים ומאז הוא ככה, לא מדבר, לא מתקשר, רק מחייך קצת וחוזר לתוך עצמו”.
עכשיו היה ליחיאל אתגר! פתאום הוא הרגיש משמעות לנסיעה שלו. רחמיו הרבים על הצעיר המסכן נתנו לו מטרה אמיתית להתביית עליה. הוא התיישב ליד מושון וניסה לדובב אותו לדבר איתו. בתחילה, כל מה שיחיאל הצליח להוציא ממנו היו רק עוד כמה חיוכים שהבליחו באפלת הדיכאון שאפף אותו, עד שבאיזהו שלב אמר אחד מהצעירים בקול רם בחוסר טקט אופייני, “הוא תכנן לקנות כאן בית ואז נפל ואיבד את כל הכסף וגם חברה שלו עזבה אותו, מאז הוא בדיכאון האהבל הזה!”… מושון לא הגיב לעלבון מלבד עוד חיוך עצוב אבל די שובה לב.
‘אה’ חשב יחיאל, ‘אז בכל זאת יש עוד משה חוץ מהנפילה לעמק’. הבחור היה בטוח שהאושר בהישג ידו והכל התנפץ לו בפנים. יחיאל התפלא, כזה ייאוש עמוק ממשהו שלא הלך לו? הוא חשב על עצמו ועל חייו שתמיד היו בסימן של חוסר הצלחה. מקטנותו הוא לא “זרם” עם המציאות סביבו. עוד בגן הכל היה זר ומבלבל והילדים נראו לו תקיפים ומאיימים, וכשעשו בגן בריכה הוא התבייש ללבוש בגד ים. כבר בגיל חמש, בטרם הספיק להתאקלם קצת בחברת בני גילו נסע עם כל המשפחה לארה”ב לשנת שבתון שאביו קיבל מהאוניברסיטה, שם שמו אותו בבית ספר בכיתה א’ מוקדם מדי לגילו, בלי שיבין מילה ממה שקורה סביבו. כשחזרו לארץ הייתה בדיוק שנת הלימודים לקראת סופה, וכדי שלא יסתובב בלא מעש הכניסו אותו בחודש האחרון של השנה לבית ספר שהיה ממוקם בקצה הרחוב, לכיתה א’, שם הוא לא הבין כלום, לא הכיר אף אחד, ובנוסף לכל זה הוא גם סבל מפחד מצמית מאחד מבריוני שכונות העוני מכיתה ג’ שהסתובב והרביץ לכל מה שזז…
שנה לאחר מכן הוא נכנס לבית ספר אחר, שם הייתה לו קצת הזדמנות להיות ילד נורמלי ולהתרגל קצת לחברה, אבל זה לא נמשך זמן רב. בכיתה ג’ עברו הוריו למושב בקרבת מקום ובתחילה היה נוסע לבית הספר הקודם, עד שבכיתה ד’ העבירו אותו לבית הספר האזורי. האוכלוסייה בבית ספר זה הייתה ברובה ממושבים נכשלים, והוא נאלץ להתמודד עם ילדים שגדלו בבתים הרוסים והאלימות והכוחניות היו שפת האם שלהם, בעוד שיחיאל הגיע מבית של אינטלקטואלים עדיני נפש…
יחיאל התפלא, כזה ייאוש עמוק ממשהו שלא הלך לו? הוא חשב על עצמו ועל חייו שתמיד היו בסימן של חוסר הצלחה. מקטנותו הוא לא “זרם” עם המציאות סביבו...
כמעט שהתחיל לזרום, ועוד פעם נסעה כל המשפחה לארה”ב לשנת שבתון נוספת, שם נכנס לכיתה ז’ בבית הספר העירוני. הוא הגיע לבית הספר ביום הראשון עם מכנסים קצרים וסנדלים לרגליו ולו רק כדי לגלות שבארה”ב ילדים כבר בגיל 12-13 לבושים במיטב האופנה, מכנסי קורדרוי של לווייס, נעלי ספורט יוקרתיים ולכל אחד תקוע מסרק בכיס האחורי, ולחלקם יש גם חברה. הילדים בבית ספר האמריקאי הסתכלו על הילד המוזר שהגיע לבוש כמו שילד ישראלי במושב לבוש, ויחיאל לא ידע איפה לקבור את עצמו… כך התחילה שנה נוספת של ניסיון להתאקלם ולהתאים עצמו לחברה שהייתה כל כך שונה ובשפה שבקושי הכיר.
אחרי שנה, הם חזרו לארץ והוא שב לבית הספר האזורי לעוד שנה של כיתה ח’, שנה שלא היה מאחל לשונאיו. במושב בו גדל לא היו כמעט ילדים בני גילו. שלושה חברים היו לו שם ואיכשהו הוא הסתכסך עם שלושתם והם היו עושים לו את המוות מתחילת היום ועד סופו הגואל – בהסעה הלוך, בהפסקות בבית הספר ובהסעה חזור… מועקה כבדה הייתה לופתת את ליבו של יחיאל כל שעות היום, ורק כשהיה מגיע הביתה היה משתחרר ממנה מעט. הוא ניסה כמה פעמים עם גוש חונק בגרונו לספר לאמא שלו מה עובר עליו ביומיום, אבל היא לא הבינה עד כמה הוא היה במצוקה קשה ופטרה אותו ב”אל תתייחס” קליל, כשהיא משאירה אותו להתמודד עם המועקה הנוראה לבדו.
שנה לאחר מכן, הוריו רשמו אותו לחטיבת ביניים אחרת. גם שם היה עולם אחר. זה היה בית ספר חקלאי שרוב תלמידיו שהו במסגרת פנימייה, ורק מעט נערים “אקסטרנים” למדו בו. האוכלוסייה הייתה, שוב, בעיקר מבתי מצוקה רק שהפעם מבתי מצוקה עירוניים – תל אביב, אשדוד, בת ים ועוד. האופנה שלטה ביד רמה ושוב יחיאל הופיע ביום הראשון בחוסר התאמה גמור למקובל. בנוסף לכל זה, יחיאל היה טיפוס קטן ורזה לגילו, דבר שלא היה נעים לו, ולתדהמתו הגדולה קראו לו שם החבר’ה המחוספסים וחסרי הטקט בשם החיבה המעליב “גמד”…
דווקא אתגרי החיים הקשים מוציאים מאיתנו כוחות ודברים שלא ידענו שקיימים בנו ומגלים את הפוטנציאל הגלום בתוכנו…
לא אמשיך להלאות אתכם בכל סיפור חייו. די שאספר לכם שיחיאל נחל המון אכזבות בחייו. ולמרות שהיה מאוד כישרוני ,ההצלחה לא האירה לו פנים בכלל, ובכל זאת, הוא אף פעם לא התייאש או התעצב. תמיד היה אופטימי ואפילו התקדם מאוד בכמה דרכים. פעם, באחד מהגלגולים שלו במכללה כלשהי לאמנות, פנה אליו אחד מהחבר’ה “המוצלחים” והתפלא על היותו אדם כזה “זרוק” ולא מסודר. יחיאל לא התרגש, הוא אמר לאותו אדם כך: “אמנם יחסית אליך, שמתנהל במסלול של הצלחה, מאז ומתמיד אני ממש גרוע, אבל יחסית לעצמי, מאיפה שהתחלתי, התקדמתי הרבה, הרבה יותר ממה שאתה התקדמת ביחס לעצמך”…
כללו של דבר, יחיאל, למרות היותו רחוק כמרחק מזרח ממערב מיהדות ואמונה, וכל שכן מתורת ההתחזקות של רבי נחמן מברסלב שלעתיד יהיה אחד מנושאי דגלה, ניחן בתכונות ומידות מיוחדות והיה רגיל בעבודה עצמית מכורח נסיבות חייו, לכן עכשיו הוא גייס את ניסיון חייו ופנה למושון והתחיל לספר לו על עצמו וכמה שלא הלך לו בחיים. הוא גם סיפר לו שהוא בעצמו נפל המון פעמים והתאכזב המון פעמים. “וזה לא נורא” ממשיכים קדימה, “כל החיים לפניך” אמר למושון, “אתה בסך הכל ילד, תקום ותתחזק…”
ואז, לראשונה, פתח מושון את פיו ולחש: “מה אתה מבין בכלל?!”
או! סוף סוף איזו פרצה התגלתה בשריון העבה שעטף את הצעיר.
השיחה הערה שהתנהלה במרפסת בין החברים נקטעה באחת ודממה השתררה. הם הביטו ביחיאל במבט עם הערכה מיוחדת. זו הפעם הראשונה מזה כמה חדשים שהבחור מוציא מילה מפיו – כך התברר ליחיאל אחר כך. פריצת הדרך עודדה את יחיאל, והוא החליט לשבת ליד הבחור ולתת לשתיקה לחבר אותם מעט. את החושך שעל פני הבחור האיר עוד פעם חיוך ביישני שהמתיק את תגובתו הקודמת, ויחיאל ראה זאת כסימן ל”קליק” שנוצר ביניהם. מושון נשאר איתם כמה ימים ויחיאל ניצל כל מיני הזדמנויות לזרוק לו חיוך, מילה טובה וסתם תשומת לב מבלי לתת לו הרגשה שהוא לקח אותו כ”פרויקט”.
כאן למעשה התחיל יחיאל לראשונה לגלות את עצמו ולהכיר בעובדה שיש לו, בכל זאת, דברים מיוחדים שלא כל אחד זוכה להם. תכונות נפש מיוחדות, מידות טובות ועוד. הייתה זו עוד חוליה בשרשרת ההשגחות והגילויים שהצטרפה להתעוררות הנשמה הצמאה של יהודי, שבסופו של דבר מצא את הדבר היחיד שיכול להרוות צימאון מסוג זה – התורה!
על הקשר המיוחד שהתפתח בין יחיאל למושון ועל ההרפתקאות שעברו ביחד במשך הדרך, בפרקים הבאים.