מאמר זה נכתב בצל האסון הנורא במירון ולזכרו ולעילוי נשמתו של ידיד קרוב שנפטר
כשרוצים שמשהו יעבוד על הצד הטוב ביותר צריך לעשות את זה בשניים, וזה נכון
גם כשנראה שמגיעים ליעד, תמיד יש יעדים חדשים. ולהיפך, גם כשנופלים ונראה שהגענו לתחתית
לדון לכף זכות זו לא סתם מידה אלא מידתו של אהרן כהן גדול שהיה
מה "הכריח" כביכול את הקב"ה לברוא אותנו עד 'הרגע האחרון'? והאם התכונה שלנו להתעכב
איך חווים את החירות האישית, הטעימה של הגאולה בפסח באמת, ולא כחג עם זיכרון
לפעמים אנחנו נעשים מאוד "טבעיים" ורחוקים מהמושג "ניסים", אבל זה רק בגלל שאנחנו שוכחים
גם אתם מרגישים שלפעמים אתם לא עושים שום דר למרות שאתם עסוקים עד מעל
השבת ממשיכה את כל הברכה והפרנסה לכל ששת ימות השבוע, שלהם אין שום השפעה
תיאור קצר של עשיית המשכן וכליו היה מספיק, אולם התורה בוחרת להאריך עד לפרטים
