לא משנה כמה ידע יש לנו. גם אם אנחנו באמת נחשבים לאנשים מבריקים ומשכילים,
כשאתה באמת רוצה משהו, אתה לא צריך אף אחד שידריך או ילמד אותך, לבד
אם כולם היו אותו דבר, איך העולם היה נראה? לא קשה לנחש: משעמם וחסר
מאמר זה נכתב בצל האסון הנורא במירון ולזכרו ולעילוי נשמתו של ידיד קרוב שנפטר
כשרוצים שמשהו יעבוד על הצד הטוב ביותר צריך לעשות את זה בשניים, וזה נכון
גם כשנראה שמגיעים ליעד, תמיד יש יעדים חדשים. ולהיפך, גם כשנופלים ונראה שהגענו לתחתית
לדון לכף זכות זו לא סתם מידה אלא מידתו של אהרן כהן גדול שהיה
מה "הכריח" כביכול את הקב"ה לברוא אותנו עד 'הרגע האחרון'? והאם התכונה שלנו להתעכב
איך חווים את החירות האישית, הטעימה של הגאולה בפסח באמת, ולא כחג עם זיכרון
לפעמים אנחנו נעשים מאוד "טבעיים" ורחוקים מהמושג "ניסים", אבל זה רק בגלל שאנחנו שוכחים
