עם יד על הלב, כמה באמת חסר לכם בית המקדש? הרי לבכות על מה שהיה אין טעם, גם רבי נחמן מברסלב אומר את זה. אז למה בכל זאת אנחנו מתאבלים עליו כבר יותר מ-2000 שנים?
שאלה, ועם יד על הלב: כמה באמת חסר לנו בית המקדש?
אנו נמצאים בתחילת ימי בין המצרים. משמעות השם “בין המצרים” הוא שאלו ימים של צער ואבל לעם ישראל על הכאב והסבל שאירעו לאבותינו בתקופה זו, בימים שבין מיצר אחד למשנהו. המיצר הראשון הינו יום שבעה עשר בתמוז – יז בתמוז, היום שבו אירעו חמש צרות גדולות לעם ישראל וביניהם הבקעת החומות על ידי האויבים שצרו על ירושלים בעת חורבן הבית. המיצר השני הוא יום תשעה באב – היום שבו החריבו אויבינו את בית המקדש הראשון והשני והעלו אותו באש ועם ישראל יצא לגלות.
מה עלינו לעשות בימי בין המצרים? להצטער ולהתאבל על חורבן בית המקדש שנחרב. אך בנקודה זו יש משהו לא מובן, הרי אין טעם בבכייה אינסופית על משהו שכבר קרה. סתם לבכות על משהו שהיה ואירע ואין דרך להחזיר אותו אין זה מצד החכמה. גם באבל על קרובי משפחה התורה תחמה והגבילה את זמני האבל. התורה הגדירה את מקסימום זמן האבל על המתים, תלוי לפי חומרת הקירבה והכבוד שחייב כלפי המתים כמו: הורים, אח או אחות, בן או בת ח”ו ל”ע.
מדוע אם כן, אנו מתאבלים על חורבן הבית קרוב לאלפיים שנה, הרי את הנעשה אין להשיב? מה יועיל אם נבכה, האם ניתן לשנות טכנית את מה שכבר קרה? ברור, כולנו רוצים ומתפללים שייבנה בית המקדש השלישי, אבל לשם מה הבכייה על העבר, וגם אם יש בה צורך, האם אין הגבלה כמה צריכים לבכות? מה התכלית בבכייה הכביכול נצחית הזאת?
רבי נחמן מתייחס לנקודה זו ומסקנתו שאכן אין טעם בבכי עקר על מה שהיה: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו”. אם כן, מה הסיבה האמיתית לבכי לדברי רבי נחמן? ומבאר: “אך כעת שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו” (ליקוטי מוהר”ן תנינא, סז).
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נחמן מעניק לנו את הפרספקטיבה הנכונה לבכייה: הבכייה היא בכי של ציפייה לעתיד ולא התבוססות ברגשות על התרחשויות העבר. אכן, אין טעם לבכות על מה שהיה, הבכי הוא ציפייה ותקווה לעתיד, כדבריו: “כעת שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות את בית המקדש, ראוי לנו שלא לעכב חס ושלום, בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו”.
אולם, מה באמת מבדיל בין בכייה לבכייה, מה יהפוך את הבכייה על בית המקדש לכזאת שתהיה מועילה? ומה עלינו לעשות כדי שהבכייה אכן תהיה כזו שתביא בעקבותיה את הגאולה?
מסביר רבי נחמן: “על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש, ונחשב גם כן כאילו גרם להחריבו, על כן צריך ליזהר מאוד לקום בחצות ולהיות מתאבל מאוד על חורבן בית המקדש. והשם יתברך הבטיח לכל המתאבל על ציון לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר…” (שם).
כאשר השם יתברך מצפה לשוב אלינו ולבנות את בית המקדש, ואדם מתעורר מצידו וקם בחצות הלילה (שהיא עת רצון שבו הקב”ה מעורר את רחמיו על עם ישראל ועל בניין בית המקדש (ראה מסכת ברכות, ג ובזוהר הקדוש פעמים רבות) ועורך חשבון נפש על מעשיו: “מה מונע את בניין בית המקדש להיבנות מחדש, האם יש לי חלק במניעה הזאת? האם מעשיי הם אלו שגרמו בשעתו לבית המקדש להיחרב, או לחילופין אם מעשיי כעת אינם ראויים הרי זה כאילו אני הגורם במעשיי הרעים כעת לחורבן בית המקדש, כאילו אני מחריב עכשיו את בית המקדש חלילה”, כי כך לימדונו חכמינו ז”ל: “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו”.
רבי נחמן מעניק לנו את הפרספקטיבה הנכונה לבכייה: הבכייה היא בכי של ציפייה לעתיד ולא התבוססות ברגשות על התרחשויות העבר. אכן, אין טעם לבכות על מה שהיה, הבכי הוא ציפייה ותקווה לעתיד!
כאשר האדם מתנהג בדרך זו והבכייה שלו היא מעומק הלב על עוונותיו, הוא אומר ‘תיקון חצות’ בהתעוררות הלב והוא מגלה את רצונו הפנימי שהוא חפץ בהשראת השכינה. ובפרט, כאשר השם יתברך מצפה לשוב אלינו, גם הוא משתדל מצדו בבניינו, כלומר הוא רוצה שזה יקרה והוא משתף פעולה עם הרצון הזה, הוא קם חצות ומתאבל על החיסרון של בית המקדש ומשתוקק שייבנה שוב. את אמירת ‘תיקון חצות’ הוא אומר באופן כזה, שהוא מוצא את עצמו בתוך המילים והוא עושה חשבון נפש עם עצמו ומתחרט באמת על מעשיו שאינם ראויים, והוא בוכה מעומק ליבו על מעשיו ועמל לתקן אותם – זה נקרא שהוא עוסק ומשתדל בבניינו.
כך לימד רבי נחמן, שהכוונה הפנימית באמירת ‘תיקון חצות’ היא לומר אותו באופן זה שהוא רואה את עצמו בתוך המילים, ולחשב האם מעשיו הם כראוי ומה הוא יכול לעשות כדי לתקן את מעשיו, וכותב רבי נחמן: “על ידי אמירת ‘תיקון חצות’ יכולים לפרש שיחתו את כל אשר עם לבבו כמו על ידי התבודדות, כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר, ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו, יכולים למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות” (ליקוטי מוהר”ן תניינא, קא).
רבי נחמן עצמו המחיש לרבי נתן בצורה חיה איך צריכים לומר תיקון חצות: “איכה נחרב האולם וכו’. עד אן יצעק בשבי… בן אמתך..” (מתוך “תיקון חצות”), “ורמז עלי כמה אני צריך לצעוק זאת לפניו יתברך, ותפס לדוגמא איך הם מעוררים הלב ואמר אותם בניגון חצות בקול נעים ועמוק מאוד. גם מהחרוז: “דודי ירד לגנו”, סיפר ושבחו מאוד, כי הוא מדבר מוויכוח של כנסת ישראל עם השם יתברך ומעורר הלב מאוד” (שיחות הר”ן רסח).
ישנה אנקדוטה חסידית מפורסמת על “הבנת” הגלות בעקבות ‘תיקון חצות’ של ‘הבעל שם טוב’: רבי ישראל ‘בעל שם טוב’ בתקופת ההסתרה שלפני ההתגלות שבה הוכר כבעל שם טוב הקדוש, היה מרבה במסעות בכפרים ומתאכסן אצל יהודים מקומיים. פעם התארח הבעל שם טוב אצל זוג יהודים כפריים פשוטים וטובים, אך הם כמעט ולא ידעו דבר מהיהדות. הזוג חכרו את האחוזה עם האכסניה מהפריץ תמורת תשלום שנתי, כפי שהיה מקובל באותם ימים. בני הזוג אירחו את הבעל שם טוב וטרחו לשרת אותו ולאחר מכן הלכו לישון. כדרכו מדי לילה, קם הבעל שם טוב בחצות לילה וערך תיקון חצות בדמעות שליש כשהוא משתתף בצער השכינה על הגלות הארוכה. המארחת התעוררה לקול הבכי ונבהלה: “מי הוא הבוכה באמצע הלילה?”. היא הבחינה שהבכי בא מכיוונו של האורח, והפצירה בבעלה לקום לבדוק מה אירע: “אולי האורח בצרה וזקוק לעזרה?”. הבעל דפק על הדלת ולאחר קבלת רשות בירר: “מהי הסיבה לבכי”? והאורח השיב: “ברוך ה’ הכל בסדר, הסיבה לבכי הוא מפני שאני בוכה על בית המקדש”. הכפרי מעולם לא שמע על בית המקדש, והבעל שם טוב הסביר לו בסבלנות שבעבר כל עם ישראל גרו בארץ ישראל והיה להם בית המקדש, אך האויבים החריבו אותו ומאז היהודים בגלות וסובלים צרות בין הגויים והפריצים, לכן הוא בוכה ומתפלל להשם שיגאל את היהודים ויחזיר אותם לארץ ישראל. הכפרי. רגוע ומרוצה חזר לאשתו והסביר לה את תשובת האורח שהכל בסדר והוא רק בוכה שהשם יגאל את העם היהובדי ויחזיר אותו לארץ ישראל, אך האישה נבהלה מאוד ואמרה בחרדה לבעלה שירוץ מהר וימנע מהאורח להמשיך את תפילתו, שכן מה הם יעשו עם כל הרכוש שלהם עם הכבשים והתרנגולים כשמשיח יבוא, איך הם יעזבו את הכול ויעלו לארץ ישראל… הבעל חזר לאורח בבהלה והתחנן אליו שיפסיק להתפלל על הגאולה. האורח הרגיע אותו והסביר לו: “תראה כמה מציקים לנו הגויים בגלות, אנחנו לא יכולים להישאר כאן ביניהם ולהמשיך לסבול, ברור שעדיף לנו לעלות לארץ ישראל”. הבעל מסר לאשתו את דברי האורח, אך האישה לא השתכנעה: “לך אמור לו שיתפלל שהשם יגרש את הגויים לארץ ישראל, ואנחנו נוכל לחיות כאן בשלום…”
אמירת ‘תיקון חצות’ בהתעוררות הלב מגלה את רצונו הפנימי של האדם החפץ בהשראת השכינה…
מובן שהסיפור הזה מבטא בורות עצומה ומעלה בנו גיחוך, אבל האם אנחנו לא מגיעים לפעמים לאדישות המזכירה את הסיפור הזה?! עם יד על הלב: “כמה באמת חסר לנו בית המקדש”? גם לומדים מופלגים לעתים אינם מעלים על דעתם את הכיסופים לגאולה ולבית המקדש. עדות לכך בסיפור הבא:
בעיירה מפורסמת בפולין גדל נער יתום ששמו נחום, כאשר בגר וחפץ ללמוד מקצוע שם פעמיו לעיר המסחר ברדיטשוב שבאוקראינה. הנער שמע שבעיר מסחר זו ניתן ללמוד מקצועות שונים והוא חיפש ללמוד את מקצוע הסנדלרות שהיה נפוץ בימים ההם. בתקופת שהותו בעיר ברדיטשוב הוא התוועד לחסידי ברסלב והתקרב אליהם והתחיל לעבוד את השם בכל ליבו. בין השאר הוא למד ש’עת חצות’ היא עת רצון ומסוגלת מאוד, והוא החל ליישם את עבודת השם הזו בתמימות ובפשיטות. מדי לילה היה נכנס לבית המדרש של חסידי ברסלב ואמר את ‘תיקון חצות’ בהתעוררות ובדמעות. לאחר מספר חודשים כאשר רכש את המקצוע על בוריו, הוא שב לפולין והחל לעסוק בסנדלרות.
כפי שהורגל בתקופת שהותו בברדיטשוב, בחצות לילה הגיע הנער נחום לבית המדרש בעיירה בפולין, התיישב על הרצפה והחל לומר תיקון חצות בהתעוררות ובבכיות. בית המדרש היה מלא בלומדים מופלגים שעסקו באותה עת בליבון סוגיות התלמוד. לפתע שומעים הלומדים קול בכי בבית המדרש. הם הרימו את עיניהם בהפתעה והתבוננו בנער הפשוט היושב על הרצפה באמירת ‘תיקון חצות’ וממרר בבכי על בית המקדש. לעג עלה על שפתותיהם של הלומדים: “מה לנער פשוט זה, מהיכן סיגל לעצמו את עבודת ה’ השייכת לקדמונים לבכות על חורבן בית המקדש כלום אוחז הוא במדרגה כלשהי בעבודת ה’?”. שניים מהלומדים פנו אליו ושאלו אותו: “מה לך ולעבודה נשגבה זו, האם כבר סיימת והינך יודע את כל התלמוד שאתה עוסק בעבודות נשגבות אלו?”. הנער השיב בלי להסס: “ראו, אני נער פשוט ויודע מה כתוב ב’שולחן ערוך’ (אורח חיים סימן א): “ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש”, מה אעשה שאתם הנכם תלמידי חכמים מופלגים ולכם לא חסר בית המקדש, אני לעומת זאת, יהודי פשוט ולצערי לא זכיתי להיות תלמיד חכם, לי כן חסר בית המקדש”. הדברים שנאמרו באמת ומעומק הלב חלחלו עמוק לליבות הלומדים. הם היו מספיק כנים להודות שהנער הפשוט צודק ודווקא הם, הלומדים הוותיקים, רחוקים מהרגשה זו. כמה באמת חסר להם בית המקדש? ההבנה שנער פשוט מסוגל לחשוב בצורה כל כך מרגשת גרמה להם להתעניין בתורת רבנו הקדוש והשניים התקרבו לאורו, ובעקבותיהם התקרבו מאות נוספים לדרך רבנו הקדוש.
אין ספק שנער פשוט ויקר זה, שחלק מחסידי ברסלב עוד זכו להכירו בשנים האחרונות כשנפתחו שערי אומן לאחר תקופת הקומוניזם בשמו “נחום שוסטר” – נחום הסנדלר, זכה וזיכה רבים. בזכותו ובזכות כל היהודים הכשרים שקמו חצות ובכו בדמעות על חורבן הבית, ועשו חשבון נפש לתקן את מעשיהם בתקווה ובתפילה שיהיו ראויים לבניין בית המקדש, נזכה כולנו בהבטחה של השם: “לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר”. כן נזכה כולנו לומר תיקון חצות ולמצוא את עצמנו בתוך המילים ולשוב אל השם בכל ליבנו, ובקרוב נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, אמן.
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא יז בתמוז, תשעה באב ושלושת השבועות – תמצאו כאן!