ספירת העומר כבר בעיצומה, וכדי להכיר לעומק את המיוחדות של הזמן הזה צריך להיכנס לשדה של רבי נחמן ולגלות את נפלאות התקופה…
ספירת העומר כבר בעיצומה ועלינו להכיר יותר לעומק את הזמן המיוחד הזה שבו בכל הקהילות מתעוררות מאוד לספור את ספירת העומר בהתלהבות ובכוונה ואף בקולות וצעקות, ואנו רוצים להתעורר ולהבין קצת על מה כל או קול הרעש הזה.
ובכן, מי שקצת עבר על כתבי רבי נחמן מברסלב, בטח כבר שם לב לכך שהנושא שאולי הכי מדובר בליקוטי הלכות הוא ספירת העומר, ואפשר לטעות ולחשוב שבכל פעם שרבי נתן מדבר על ספירת העומר הוא חוזר על אותם דברים, כגון “עומר שעורים” שהוא מאכל בהמה, ושערות וצמצומים של העומר וכו’, אבל כאשר לומדים את ההלכה, אחרי שמעיינים היטב בתורה עליה מבוססת ההלכה (כמו שרבי נתן מבקש תמיד בתחילת ההלכה לעיין היטב בתורה), רואים נפלאות וטעמים חדשים ומתוקים שלא טעמנו מימינו בכל פעם שמדבר על נושא מסוים, אפילו (וכמו שנראה – כל שכן) כאשר הוא חוזר עליו הרבה, שאז נשלמת תמונה רחבה ועמוקה מיני ים של משמעות וכוונת המצווה.
וכך כותב רבי נתן בהקדמה לספרו ליקוטי הלכות: “וּבְעֶזְרַת ה’ וִישׁוּעָתוֹ הַנִּפְלָאָה, בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים פָּתַחְתִּי שַׁעַר קְצָת לִמְצֹוא דְּרָכִים אֲמִתִּיִּים בְּכָל לִמּוּדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וּבְרֹב הַמְּקוֹמוֹת אֵינָם בְּדֶרֶךְ רֶמֶז וְדָרוּשׁ לְבַד, כִּי אִם כָּךְ הוּא אֲמִיתַּת הָעִנְיָן עַל פִּי סוֹד כַּוָּנַת הַמִּצְוָה”!
רבי נתן מגלה לנו, שכאשר הוא מבאר איזו מצווה על פי ההקדמות שקיבל מרבינו – זה בעצמו אמיתת העניין על פי הסוד והפנימיות! לכן, כמה מתוק ללמוד את הדרושים על ספירת העומר לאט לאט בלי למהר, ואחרי זה לכוון על פי זה כאשר באים לקיים את המצווה בפועל – כי אז יש למצווה טעם אחר לגמרי!
אולי גם זה יעניין אתכם:
ולמה אני אומר “לאט לאט”? משום שאת עיקר המתיקות מרגישים כאשר לא ממהרים ומסתכלים בכל פעם לאחור לקשר את העניין כולו, כי לפעמים יש דרוש ארוך שיוצא לבאר איזה עניין מסוים, וחוזר אחרי כמה דפים לנקודת המוצא להמשיך את עצם הביאור אחר אותה הקדמה ותוספת שביאר, וכמו שרבי נתן בעצמו מדגיש בהקדמתו – שלא ייבהלו מהאריכות ומכך שנראה שהוא כופל וחוזר על איזה עניין כמה פעמים, כי באמת, האריכות והחזרה הללו נצרכים מאוד להבנת העניין, וכאשר לומדים בסבלנות ובהתבוננות מבחינים ברבדים העמוקים הנוספים לנו כל הזמן. וכך כותב רבי נתן:
“וְהִנֵּה אִם אָמְנָם יִדְמֶה לְהַקּוֹרֵא לְפוּם רִיהֲטָא (כשקורא במרוצה) בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, אֲשֶׁר הֶאֱרַכְתִּי לְמַעֲנֵיתִי וְכָפַלְתִּי וְשִׁלַּשְׁתִּי הַדְּבָרִים בְּכַמָּה וְכַמָּה מְקוֹמוֹת. דַּע, יְדִידִי הַמְעַיֵּן, כִּי גַּם זֹאת מֵעִם ה’ צְבָאוֹת יָצְאָה, אֲשֶׁר הִפְלִיא עֵצָה, הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה, כִּי הַמֵּשִֹים לֵב לְעַיֵּן בֶּאֱמֶת בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָעֲמֻקִּים מִכָּל עַמְקוּת שֶׁבָּעוֹלָם וּרְחָבָה מִנִּי יָם, אֲשֶׁר אֵין עֲרוֹךְ אֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ יָשִֹים לֵב הֵיטֵב לִדְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר חַנַּנִי ה’ לְחַדֵּשׁ וּלְבָאֵר בָּהֶם, יָבִין הֵיטֵב כִּי לְפִי עֹצֶם הָעַמְקוּת אֲשֶׁר בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עֲדַיִן לֹא יָצָאתִי יְדֵי חוֹבַת הַבֵּיאוּר, אֲפִילּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהֶאֱרַכְתִּי מְאֹד. מִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁהָיִיתִי מְקַצֵּר וְעוֹלֶה. כִּי דַּע, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגִּילָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הֵם הַקְדָּמוֹת חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי. [אִם אָמְנָם כֻּלָּם בְּנוּיִים וּמְיֻוסָּדִים עַל כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה הַמְקֻבָּלוֹת בְּיָדֵינוּ מִכְּבָר, עִם כָּל זֹאת הֵם הַקְדָּמוֹת חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי]. וְכֻלָּם הֵם עֵצוֹת וּדְרָכִים נִפְלָאִים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָם לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמָּקוֹם שֶׁהוּא.
כמה מתוק ללמוד את הדרושים על ספירת העומר לאט לאט בלי למהר, ואחרי זה לכוון על פי זה כאשר באים לקיים את המצווה בפועל – כי אז יש למצווה טעם אחר לגמרי!…
וְעִיקַּר הַכַּוָּנָה לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת כְּפִי מַה שֶּׁיָּצְאוּ מִפִּיו בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, אֲבָל מֵעֹצֶם גַּשְׁמִיּוּת גּוּפֵנוּ וַעֲכִירַת שִֹכְלֵנוּ, קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹוד לְהַכְנִיס בְּלֵב הָאָדָם תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי דַּעַת כָּל אָדָם נוֹטָה אַחֲרֵי חָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁרֻבָּן מְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב מִנְּקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, בִּפְרָט כִּי בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הַתְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת שֶׁל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עָמֹק עָמֹוק מְאֹד, עָמֹק עָמֹוק מִי יִמְצָאֶנּוּ. וְיֵשׁ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁגִּילָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תִּלֵּי תִּלִּין שֶׁל הֲלָכוֹת, מַעְיָנוֹת תְּהוֹמוֹת יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, כִּי כָּל דְּבָרָיו הֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ, כַּאֲשֶׁר יִרְאֶה הָרוֹאֶה מְעַט דִּמְעַט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר חַנַּנִי ה’ לִמְצֹוא דְּבָרִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים וְכַוָּנוֹת כַּמָּה מִצְוֹת בְּדִיבּוּר אֶחָד שֶׁגִּילָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה…
…בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צְרִיכִים לְדַבֵּר הַרְבֵּה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּלֵב הָאָדָם לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, כִּי זֶה הָעִיקָּר, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה, הֵן עַל כָּל אֵלֶּה הַהֶכְרֵחַ לְהַאֲרִיךְ בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת, כְּדֵי לְהַסְבִּיר הָעֵצָה בִּפְשִׁיטוּת, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא תַּלְמוּד זֶה לִידֵי מַעֲשֶֹה. וְגַם מִצַּד הַחִידּוּשִׁים בְּעַצְמָם, כִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הֵם עֲמֻקִּים וּרְחָבִים מְאֹוד. וּבְכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה הַקְדָּמוֹת וְעִנְייָנִים וְחִידּוּשִׁים נִפְלָאִים בְּכָל הַחִידּוּשִׁים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּקַח עֵינַי לְחַדֵּשׁ בָּהֶם, כֻּלָּם קְשׁוּרִים וּמְהֻדָּקִים בִּקְשָׁרִים הַרְבֵּה בִּדְבָרָיו הַנּוֹרָאִים וְהַקְּדוֹשִׁים. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמִּתְרַחֵב הַדָּרוּשׁ וְהַחִידּוּשׁ שֶׁחִידַּשְׁתִּי בְּעֶזְרַת ה’ יִתְבָּרַךְ, בְּכולָּם צְרִיכִין לַחֲזֹור בְּכָל פַּעַם לְכָל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה שֶׁגִּילָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּכולָּם מְחַלְּקִים וּפְרָטִים הַרְבֵּה מְאֹוד. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאָמַר, עַל הַחִידּוּשִׁים שֶׁלִּי שֶׁאֵין מִי שֶׁיְּבִינֵם הֵיטֵב, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִזְכֹּור הֵיטֵב מְאֹוד אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְלִהְיוֹת בָּקִי בְּכָל חֲדָרָיו, וּפְרָטָיו וְדִקְדּוּקָיו. וְעַל כֵּן הֻכְרַחְתִּי בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת לְהַאֲרִיךְ וּלְהַרְחִיב הַדִּיבּוּר וְלַחֲזֹור עִנְיָן אֶחָד כַּמָּה פְּעָמִים, אוּלַי יִכְנֹס בְּלֵב הַמְעַיֵּן תֹּכֶן הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית. לֵידַע הַחִידּוּשׁ עַל בֻּרְיוֹ. וְהָעִיקָּר שֶׁיָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה לִידֵי מַעֲשֶֹה, לְהִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי זֶה לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בִּפְשִׁיטוּת, לְקַיֵּם הַהַקְדָּמָה שֶׁהוֹצֵאתִי מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ בָּנִיתִי הַבִּנְיָן הַהוּא, כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו”.
לא התאפקתי והבאתי יותר מקצת דבריו בהקדמה, וכמה שניסיתי לקצר בהם לא הצלחתי כי כל שורה וכל מילה כה חשובה, ובאמת כדאי מאוד מאוד לכל אחד לקרוא מדי פעם את ההקדמה הנפלאה לליקוטי הלכות, ממנה ילמד איך ניגשים ללימוד בספר קדוש ונורא זה.
צאו לשדה ביחד עם רבי נחמן וגלו את נפלאות התקופה…
והנה, הדרוש אליו רציתי להפנות את הקוראים נמצא בהלכות עירובין הלכה ה, ושם מתבאר על פי סוד כוונות קריאת שמע של האר”י ז”ל כי עניין הספירה הוא תיקון האמונה והעלתה מנפילתה, עד שזוכים בשבועות לקבלת התורה שהיא שלמות האמונה. ובתחילה, כשלא קיבלנו עדיין את התורה שהם העצות עמוקות, אז צריכים להמשיך רוחניות אלוקות לתוך צמצומים, שזה נעשה על ידי שהאדם מתעורר להמשיך עליו התנוצצות האמונה המאירה באופן תדיר על ידי הייחוד החיצון, אלא שזה בהעלם גדול, ולכן צריכים לכסוף להמשיך יותר את אור האמונה עלינו, שעל ידי זה נעשים כלים וצמצומים להשיג את האור. אבל עדיין, אין יודעים שום עצה אלא כל אחד כפי שמשער בליבו וממשיך על עצמו תשוקת האמונה כן הוא מתעורר למסור את נפשו להתקרב להשם יתברך, ומסירות נפש זו היא בחינת צעקה מעומק הלב, שזה מה שאנו כוספים כל ימי הספירה לקבלת התורה וצועקים בכל יום הרבה בספירת העומר.
ואז, נמשך חיות גבוהה יותר מייחוד הפנימי הנעשה על ידי מסירות נפשנו, שזה בחינת פרנסת הנשמה בבחינת “והשביע בצחצחות נפשך”, שכל זה הוא כוונות קריאת שמע כמובא בהלכה הנ”ל, ומזה נמשכת קדושת האכילה והארת הרצון, כמובא במקום אחר, ומזה נמשכת לנו הארה עצומה לנשמה מנשמות הצדיקים שהם בחינת ה”איש תבונות”, ומזאת ההארה בנשמה מתגלות לכל אחד העצות העמוקות שממשיך האיש תבונות, שזה בחינת מתן תורה בשבועות שאז זוכים לחתור המים שהם העצות שמהם גדלה האמונה, כי אז נמשכות העצות בשלמות מעומקא דבירא שהוא בחינת מקווה של שבועות, מקווה של שער החמישים שמטהר מכל הטומאות.
כי עיקר הטהרה היא על ידי תיקוני האמונה, כי מהכפירות והאמונות כזביות משם כל הטומאות, והמקווה שהוא בחינת “מים עמוקים”, היינו עומקא בדירא שהוא בסוד שער החמישים, משם נתקנת האמונה וממילא נטהרים מכל הטומאות.
והרי לנו בקצרה כמה כוונות נפלאות לכוון בהן:
בקריאת שמע: לכוון להמשיך על עצמנו ההארה מהייחוד החיצון על ידי הכיסופים ותשוקת האמונה. ואז, כשנמשכת עלינו ההארה יותר אז מתעוררים למסירות נפש על קידוש השם, שעל ידי זה נעשה ייחוד הפנימי ונולדות נשמות הצדיקים, היינו שנמשך הארה יתרה על הנשמה ועל ידי זה מתגלה האמונה בכל העולמות ונמשכות עצות עמוקות.
בספירת העומר: כנ”ל, לכוון שעדיין אין לנו עצות רק אנו משתוקקים וממשיכים עלינו הארת האמונה ואז מתעוררים למסירות נפש בצעקות של ספירת העומר, שהם בחינת צעקה מעומק הלב, ואז נולדות נשמות הצדיקים ונמשכת הארה לנשמה ומתגלות העצות עד שבשבועות הן מתגלות בשלמות וזוכים לקבלת התורה.
טבילת המקווה: לכוון שהמקווה הוא בחינת המים עמוקים עצה בלב איש, שהוא עומקא דבירא שער החמישים שמשם נמשכים כל תיקוני האמונה שעל ידי תיקון האמונה אנו נטהרים מכל הטומאות.
ומכיוון שקיצרתי מאוד, אני ממליץ לכל אחד ללמוד היטב בימים אלו הלכה נפלאה זו, ויהי רצון שנזכה על ידי זה שיושפע שפע רב בכל העולמות ונתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה אמן, סלה!
יש לנו מגוון רחב של מאמרים מרתקים ומעצימים בקטגוריית חגים ומועדים! כנסו לקישור הזה ותיהנו!
