נו, אז אני המשיח!

“נו, אז נגיד שאתה המשיח, זה משנה משהו? וגם אם כן, אתה יכול לפעול איזה דבר מתוקף “תפקידך”?”… “רגעים של חיים” – סיפורי התגלות מרתקים מחייהם הסוערים של בעלי תשובה.

כשמשה חזר בתשובה ההארה הייתה חזקה מאוד. האור שהאיר את כל המציאות חדר לעברו ולכל מציאותו על כל פרטיה וגילה את ההשגחה ומציאות הבורא שתמיד הייתה שם. כל מאורעות חייו, כל הדרך בה התנהלו, התגלה כמארג נפלא של השגחה ואהבה של בורא העולם. משה השיג דברים עמוקים והבנות נפלאות. למשל, כבר כשניגש לראשונה ללמוד גמרא הטא הבין את כל המילים ואת מערכת ה”שקלא טריא”, ומיד בפעם הראשונה כשישב ללמוד עם “חברותא” ניהל וויכוח תקיף בצעקות עם החברותא שלו בהבנת הגמרא!

ההארה הייתה כה חזקה וגרמה למשה להרגיש כה מיוחד וחשוב, עד שכל המציאות החלה להצטייר כסובבת סביבו, דבר שתוך זמן קצר הפך למחשבות דמיוניות לגבי מעלתו העצמית, שכביכול הוא איזה צדיק. משה זיהה את המחשבות כדמיוניות משום שלא עלו בקנה אחד עם המציאות שלו, שהרי ידע שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים והוא רק בתחילת דרכו הרוחנית, אבל מחשבות אלו שבאו מכוח הדמיון היו חזקות ומפתות והייתה לו מלחמה לא קלה עמהם.

לא פעם ניסו המחשבות להציע לו את תפקיד “משיח”. משה נבהל – מה פתאום? מה שייך לי הדבר הזה? מה אני בכלל יודע?… אבל המחשבות כאילו נדבקו כמו דבק והייתה להם עוצמה מוחשית ומושכת מאוד.

יום אחד, נכנס לישיבה בה למד ילד קטן שגר בשכנות. משה הכיר אותו מחבורת התהלים שהתקיימה בישיבה כל שבת בצהריים. הילד ניגש למשה ולחש לו “בסוד”: “יש בעמק של שכונת “מלחה” חמור לבן חופשי, אתה רוצה לבוא לראות? אולי ניקח אותו?”

אולי גם זה יעניין אתכם:

אני נותן ואתה נותן

כשהמזל יודע

המפגש עם האדם המסתורי

על הקצה

ברוך הבא לגיהינום!

רחובות התוהו

הקליפה מתחילה להיסדק

להרגיש את הפחד של החיים

המושג “חמור לבן” שעליו עתיד המשיח לרכב הכה במשה, ליבו החל לדפוק – אולי בכל זאת זה נכון שנועד לו תפקיד המשיח? ומה יש בזה שהוא לא יודע כלום? אולי מחכה לו התגלות שאחריה הוא כבר ידע? ממש כמו שהתגלתה לו האמונה והאירה בו באור כה חזק עד שהשיג המון אמיתות וידיעות עמוקות, כך יכולה להתגלות לו הארה שעל ידה הוא יהיה המשיח!

משה נקרע בין המציאות הברורה כל כך שזה כלל לא שייך שהוא המשיח, לבין הדמיון המושך כל כך וההרגשה העוצמתית ש”הוא” העניין וש”הוא” יתגלה כמשיח. בסופו של דבר, החליט לנסוע עם הילד לעמק ולראות מה קורה. מרוב הבלבול וסערת הנפש שחווה, הוא דחה את הפגישה עם ראש הישיבה – לבוא לביתו לקחת אותו במכוניתו לישיבה למסור את השיעור היומי. הוא נכנס למכונית כשהילד הצוהל – שלא ניחש כלל לאיזו סערה הוא הכניס את משה, כי כל כוונתו הייתה פשוטה: לרכב על חמור – נכנס מאחור וכיוון אותו אל עבר העמק בו הוא ראה את החמור.

כמובן, שעד שהגיעו לעמק החמור נעלם ומשה הרגיש כמו טיפש מטופש, ומיהר לנסוע לביתו של ראש הישיבה שהמתין לו ליד ביתו ולא הבין מדוע הוא מתעכב. משה הגיע אליו ואסף אותו כשפניו סמוקות ממבוכה. ראש הישיבה שאל אותו מדוע איחר כל כך, כשהוא מוסיף ומספר לו על צערו הגדול שכעת ממתינים כל תלמידי הישיבה לשיעור והוא נאלץ לאחר. משה לא ידע מה לומר, וכי יכול הוא לומר לו שהוא חשב שהחמור של משיח הגיע וחיכה לו….? זה היה מביך מאוד ומשה החליט לדחות מעתה והלאה את כל מחשבות השטות הללו, שלא הבין כלל מניין הן באות.

משה נקרע בין המציאות הברורה כל כך שזה כלל לא שייך שהוא המשיח, לבין הדמיון המושך כל כך וההרגשה העוצמתית ש”הוא” העניין וש”הוא” יתגלה כמשיח. בסופו של דבר, החליט לנסוע עם הילד לעמק ולראות מה קורה…

אבל זה לא עזר. נראה היה שהיצר הרע ממש פועל על משה מלחמת חורמה כשהוא מתעקש להכניס לו בכל פעם מחשבות של שטות כאלה, שהוא – משה – המשיח…

הדבר נמשך כשלושה חודשים עד שהגיע ל”ג בעומר והישועה הגיעה בזכות רבי שמעון בר יוחאי! כל הישיבה נסעה לציון הרשב”י במירון ומשה אתם. כשהגיעו למירון לקראת אור הבוקר, התפללו שחרית ואחרי שטעמו דבר-מה התפזרו לעשות התבודדות. משה ירד לעמק הסמוך לציון ועלה על ההר שממול. הוא החל להתבודד ולבקש את בקשותיו. ואז, תוך כדי בקשות שונות, הגיע משה לדון במצב המביש והמגוחך בו הוא נמצא. הוא החל לדבר עם רבי שמעון ולספר לו שהוא יודע מצד אחד שהמחשבות על היותו משיח הן דמיון אחד גדול, ומצד שני הן לא מפסיקות להיכרך סביבו ולנסות להיכנס וזה ממש מביך ומבייש – אם ידע מישהו על כך הוא לא יודע היכן יחביא עצמו מרוב בושה.

משה התחנן וביקש על זה בכל ליבו ,כשהוא מבקש מהצדיק שיעשה משהו לתיקונו להרחיק ממנו מחשבות השטות הללו. ואז הגיע הישועה – מחשבה פשוטה ואמיתית ששברה את כל העוקץ של היצר הרע. המחשבה אמרה לו כך: נו, אז נגיד שאתה כן המשיח, מאי נפקא מינא? זה משנה משהו? נגיד שאתה המשיח, אתה יכול לפעול איזה דבר בתוקף “תפקידך”? אתה יודע את הדרכים לגאולת ישראל? אז אתה המשיח, נו, אז אתה לא צריך לקום בבוקר ולהניח תפילין ולהתפלל בבית הכנסת? אתה לא צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות כמו כל יהודי פשוט? אז מה זה משנה אם אתה המשיח או אתה לא המשיח?

המושג “חמור לבן” שעליו עתיד המשיח לרכב הכה במשה וליבו החל לדפוק…

המחשבות הללו שברו את כל הכוח של היצר הרע. כי עד עכשיו, משה נלחם עם המחשבות שהוא המשיח והתנגד להן, ואז הן התגברו עוד יותר. אבל בדרך החדשה שהקב”ה האיר בדעתו נשבר כל העוקץ שלהן, כשמשה אומר בליבו – ‘נו אז כן, אני המשיח, בסדר, אז מה עכשיו? נו, קדימה, גואלים את עם ישראל, אז מה עושים?…’

לזה לא הייתה ליצר הרע תשובה…

וכשניסה שוב, משה השיב לו: ‘בסדר, אין שום בעיות, אני המשיח, אז מה זה משנה? לא צריך עכשיו ללמוד או לעסוק במצוות כמו כל יהודי?’

גם על זה לא הייתה ליצר הרע תשובה…

כך נגאל משה לחלוטין מהבלבול שכה הטריד אותו, בזכותו של רבו הקדוש רבי נחמן מברסלב ובזכותו של רבי שמעון בר יוחאי וההתבודדות בציונו הקדוש בל”ג בעומר!

ועל זה אמר רבינו הקדוש רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן, תורה ע”ב) שלא ישגיח על המחשבות המבלבלות כלל ו”יעמוד הערל” – וזו לשונו:

“אַךְ זֶה הָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁל רֹוב הָעוֹלָם, הוּא שְׁטוּת מַמָּשׁ, אֱוִויל פֶּתִי וּמְשֻוגָּע. וַהֲלֹא תִּרְאֶה, שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הִרְהוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְיֵשׁ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל בָּא לְנֶגְדּוֹ דְּמוּת עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, אַף עַל פִּי כֵן מִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹוד, וּמִצְטַיּיֵר וְעוֹמֵד לְפָנָיו זֶה הַדְּמוּת, וְקָשֶׁה לוֹ מְאֹוד לְהַעֲבִיר זֹאת מִדִּמְיוֹנוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ. וְעַתָּה רְאֵה, הֲיֵשׁ לְךָ שְׁטוּת גָּדוֹל וְשִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה. וּבְוַודַּאי מִי שֶׁמִּתְגַּבְּרִים עָלָיו אֵלּוּ הַדִּמְיוֹנוֹת, קָשֶׁה לוֹ מְאֹוד לְהִינָּצֵל מֵהֶם וּלְהַעֲבִירָם מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ. וְכָל מַה שֶּׁמִּתְגַּבֵּר וּמְנַעְנֵעַ וְזוֹרֵק ראשׁוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה, מִתְגַּבְּרִים עָלָיו הַדִּמְיוֹנוֹת אֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כִּי זֶה טֶבַע וּסגולַּת שֶׁל אֵלּוּ הַיְצָרִין הָרָעִים הַמְזֹוהָמִים, כָּל מַה שֶּׁרוֹצִים לְהִתְגַּבֵּר עַל אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הֵם מִתְגַּבְּרִים. כִּי הוּא כְּמוֹ שֶׁאָדָם בּוֹרֵחַ מִדָּבָר, וּמִסְתַּכֵּל מִן הַצַּד כִּלְאַחַר יָד עַל זֶה הַדָּבָר שֶׁבָּרַח מִמֶּנּוּ, וַאֲזַי הַדָּבָר הַזֶּה מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר, כִּי לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה, רַק אַדְּרַבָּא שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם לְאַחֲרָיו עַל זֹאת הַמַּחֲשָׁבָה, וְהָבֵן זֶה”.

ובהמשך כותב:

“עַל כֵּן אַדְּרַבָּא, אִם רוֹצֶה לִהְיוֹת יְרֵא השם, וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵינוֹ רוֹצֶה בְּאֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, צָרִיךְ שֶׁלֹּא לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יִכְפַּת לֵהּ מַה שֶּׁעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְרַק יַעֲשֶֹה אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק, בַּתּוֹרָה אוֹ תְּפִילָּה אוֹ מַשָֹּא וּמַתָּן, וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָמַד לְהִתְפַּלֵּל, הָיָה מִזְדַּמֵּן וְעוֹמֵד לְפָנָיו בְּדִמְיוֹנוֹ עַכּוּ”ם עָרֵל, וְהָיָה לוֹ יִיסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה, וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְגַּבֵּר וּלְסַלֵּק הַמַּחֲשָׁבָה, הִתְגַּבְּרָה עָלָיו יוֹתֵר. וְיָעַץ לוֹ חָכָם, שֶׁלֹּא יִכְפַּת לֵהּ, וְיַעֲמֹד הָעַכּוּ”ם, וְאַף עַל פִּי כֵן יַעֲשֶֹה אֶת שֶׁלּוֹ וְיִתְפַּלֵּל וּבָזֶה יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ”.

היוצא למעשה הוא, שלפעמים המלחמה הטובה ביותר היא דווקא להניח ולא להילחם, כי הבלבולים מהסוג הזה דרכם שמתגברים דווקא כשנלחמים נגדם, לכן עדיף להניח להם ולא לעשות מהם עניין “ויעמוד הערל” שיעמדו להם שם בלי יחס וממילא ייעלמו. או במקרה כמו של משה ידידנו, “לזרום” איתם ולומר: ‘יודע מה? בסדר! אני המשיח. מה עכשיו?’, ואז ממילא יאבדו את העוקץ שלהם וייעלמו לעד ולעולמי עולמים.

* * *

רגעים של חיים – סיפורי התגלות והתעוררות נפלאים מחייהם הסוערים של בעלי תשובה, כפי שמיכאל הר לב שמע.

עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!