יחיאל ישב מותש נפשית וגופנית, כבר לא היה לו כוח. המדבר, תהפוכות הנפש והמלחמות בדמיונות שעברו עליו בחודשים האחרונים כבר איימו להכריע אותו כליל…
יחיאל ישב מותש נפשית וגופנית בפס הצל הצר שהסלע המוגבה מעט מהקרקע הצליח לספק כהגנה משמש הנגב הקופחת. די, כבר לא היה לו כוח. תהפוכות הנפש והמלחמות בדמיונות שעברו עליו בחודשים האחרונים כבר איימו להכריע אותו כליל. הוא זכר במעומעם שהבטיחו לו שיהיה עוד טוב, אבל לא היה שום רמז לכך שהסיוט עומד להיגמר בקרוב. השהות תחת הסלע לא היוותה כי אם מעט הקלה בחום הלוהט שהתפשט לכל עבר, וגם הצל הלך ופחת עם התקדמות השמש בשמים. יחיאל היה חייב להחליט: ממשיכים הלאה או חוזרים – כי להישאר כאן זה בלתי אפשרי. לאחר התלבטות מועטה החליט שלהמשיך הלאה זהו הימור גדול מדי. אם המקום אותו הוא מחפש לא יהיה מאחורי העיקול הבא כבר לא תהיה דרך חזרה, יש לו רק סיכוי אחד – לחזור את כל הדרך בחזרה לעיר – בתקווה שהוא ישרוד את השעתיים הנוספות הללו בשמש היוקדת ללא טיפת מים…
מניין היו לו ליחיאל את הכוחות לחזור את כל הדרך? רק אדם מאמין יודע. האב הרחמן שהשגיח והגן על הנשמה התועה מאינספור סכנות ומהמורות שעמד להיכשל בהן, הוא שהשגיח עליו גם עכשיו ונסך כוחות פלאים בנשמה העייפה שבקושי נשאר בה רצון לחיות. לימים ידע יחיאל שמקור חיות הנשמה הוא עמוק כל כך, שאף שבאופן גלוי נראה שהאדם כבר מת, בוא יבוא הרופא הגדול וירפא אותו מכל עשרת מיני החיצים והארס שננעצו בו. וכבר אז בוודאי היה תחת השגחתו וטיפולו של הרופא הזה כמו שהעיד סופו על תחילתו. אבל לא נקדים את המאוחר.
לאחר צעדה שנראתה כמו נצח הגיע יחיאל בחזרה לעיר, התנפל על הברז הראשון שראה ושתה ושתה עד שהרווה צימאונו ומיד חשב מה לעשות הלאה. חייו ניצלו, אבל הוא נמצא בעיירה דרומית ללא מכיר וללא כסף ומשהו פנימי נוקש ודוחף אותו להמשיך ולמצוא את המקום שאביו סיפר לו עליו. חזרה לתל אביב – כך אמר לו קול פנימי – פירושה אבדון! אין שום ברירה, כאן במדבר הזה הוא מוכרח להיות, אם הוא רוצה לחיות…
יחיאל המשיך לתוך העיר והחליט לחקור טוב יותר על המקום אליו מועדות פניו. רחמיו של הבורא לא איחרו להתגלות, וסוף כל סוף, נמצא האדם שהכיר את המקום – “אבל” כך התרה בו, “זה רחוק מאוד ברגל, אולי יתמזל מזלך ותתפוס טרמפ”. יחיאל לא נבהל מהאזהרה, הוא מוכרח להגיע לשם וזהו זה! הוא החל ללכת על פי הוראותיו של אותו אדם עד שהגיע אל הכביש המתפתל היוצא מדרומה של העיירה, מכאן נכונה לו דרך ארוכה, ויחיאל שינס מותניו למאמץ נוסף שהוא קיווה שהוא האחרון לאותו היום. אבל, משמים ריחמו עליו וחסכו לו גם את המאמץ הזה – לא עברו כמה דקות וג’יפ שחלף על פניו במהירות עצר אחרי כעשרים מטר וחזר לאחור במהירות. בג’יפ ישב בחור צעיר, כששאל אותו יחיאל האם מגמת פניו היא בקירוב מקום ל”אוהל בנגב”, הסתכל עליו הבחור בחיוך ואמר: “אני משם! תעלה!”
יחיאל עלה לג’יפ והתיישב באנחת רווחה. “אני אורי” אמר הבחור, “מי אתה?”
“אני?” חייך יחיאל, “סתם, באתי להתנדב…”
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה
יחיאל הרגיש שחרור לחץ אדיר, כמו מישהו שעמד במבחן ומעכשיו מבטיחים לו שכבר יהיה יותר קל. כאשר הדרך התארכה הבין עוד יותר עד כמה “התמזל מזלו” (תתפלאו אבל יחיאל עוד לא הבין שיש עליו השגחה פרטית), אילו היה צריך ללכת את כל זה ברגל היה מגיע באמצע הלילה… יחיאל התפעל עוד יותר כאשר לאחר נסיעה של כעשרים דקות פנה הג’יפ לדרך צדדית, ויחיאל שם לב שלא היה שום שילוט לאן מובילה הדרך הזו ורק בהמשך, כאשר פנה הג’יפ לדרך עפר, ראה שלט קטן מעץ שמישהו כתב עליו במברשת צבע “אוהל בנגב”. יחיאל הצטמרר מעצם המחשבה של מה היה קורה אם לא הג’יפ לא היה עוצר והוא היה צריך לגלות את כל זה בעצמו… בטוח הוא היה “מפספס” את הפנייה הזו, ואז מה היה איתו?…
סוף כל סוף, הם הגיעו למקום. לא הייתה שם גדר ולא שום רמז ל”פרויקט”. יחיאל ראה לאור הלבנה סככה קטנה עם שלט “אוהל בנגב” ואחריו שורות של אבנים שהגדירו שביל גישה שהגיע עד לסככה ענקית מחופה בענפי דקל. דפנות הסככה היו עשויות מעץ וברזנט, ובתוך הסוכה דלקה מנורה המפיצה אור קלוש. אורי נכנס ברעש גדול והכריז: “יש לנו אורח!” ויחיאל נכנס אחריו. סביב שולחן נמוך ישבו על גבי כריות צבעוניות כמה אנשים וביניהם אישה מבוגרת כסופת שיער, שהסתכלה בו במבט חודר והזמינה אותו לשבת.
השאלה האם הוא רעב הייתה מיותרת. יחיאל היה נראה בדיוק כמו שנראה אדם שיצא בשעות הבוקר המוקדמות מתל אביב באוטובוס לבאר שבע ומשם לעיירה דרומית נידחת, הלך שעות רבות בחום השמש בלא אוכל וכמעט שהתייבש, ורק בשעת ערב מאוחרת הגיע אל המנוחה. אחרי שאכל קצת התעניינה הגברת כסופת השיער – שיחיאל מיד הבין שהיא בעלת המקום – כיצד ולמה הגיע יחיאל אליהם.
יחיאל אמר בקצרה ששמע על המקום ובא להתנדב. הוא לא אמר שאביו סיפר לו על המקום, ולא הזכיר את העובדה שאביו מכיר את הגברת היטב ואף משמש כחבר בדירקטוריון של החברה שלה (דברים שסיפר אביו ליחיאל באותה הזדמנות שגילה לו על המקום המיוחד). הגברת אמרה לו שהיא איננה מקבלת מתנדבים ככה סתם בלי לדעת רקע כלשהו עליהם, וביקשה שיספר על עצמו קצת יותר. יחיאל סיפר בקצרה שבא לפני כמה חודשים מהודו ושמע על המקום הזה ורצונו לשהות כאן בעד עבודתו. הוא ציין שהוא לא מבקש שכר והוא מתחייב לעשות כל מה שיבקשו ממנו. הוא הוסיף ואמר, שאם הם רוצים בו הוא יישאר ואם לא הוא ייסע מכאן מחר בבוקר.
רחמיו של הבורא לא איחרו להתגלות, וסוף כל סוף, נמצא האדם שהכיר את המקום – “אבל” כך התרה בו, “זה רחוק מאוד ברגל, אולי יתמזל מזלך ותתפוס טרמפ”…
הגברת אמרה שהיא תחשוב על זה, ובינתיים ביקשה מאורי שימצא לו מקום ללון. אורי הוביל את יחיאל אל בקתה בריחוק כעשרים מטר משם. גם זו, כמו אחותה הגדולה הייתה מחופה בענפי דקל צפופים, מבפנים היו קירותיה מצופים ברזנט, שטיחים היו פרושים על הרצפה ובפינה היה מעין מטבחון שדה, כד חרס המכיל מים צוננים, גזיה בודדת, קומקום מלא בתמצית מרווה וצנצנות עם תה קפה וסוכר. בסך הכל המקום היה נעים ומוגן ויחיאל הרגיש שהגיע למקום שיעשה לו טוב וירפא את נשמתו השסועה. הוא שתה קצת תה מרווה ואחר כך נשכב על המזרן ושקע בשינה עמוקה.
יחיאל התעורר בשעות הבוקר המאוחרות ונזכר במאורעות היממה האחרונה. הוא קיווה שירשו לו להישאר במקום כשהוא חוכך בדעתו האם “לשלוף” את ה””קשרים” שלו כמוצא אחרון או לא. הוא רצה ששהותו במקום תבוא באופן ישיר כאישור להרגשתו והחלטתו ולא בגלל שמכירים את אביו. ‘אם אני צריך להיות פה אני אהיה פה, ואם לא לא’ חשב בינו לבין עצמו והחליט לא לומר כלום, גם אם הגברת כסופת השיער תשיב את פניו ריקם.
אחרי שרחץ את פניו, יחיאל יצא מהבקתה. השמש המדברית שהאירה בחוזקה על משטחי המדבר הצהובים סנוורה את עיניו. הוא הביט סביבו והבחין לראשונה במערכת הבקתות/סוכות שהיו מוצבות לאורך עמק שטוח במרחקים גדולים זה מזה. הוא התקדם לכיוון הסוכה הגדולה. כשנכנס, קידם אורי את פניו בברכה והציע לו ארוחת בוקר. אחרי שיחיאל אכל אורי הזמין אותו לעזור לו במטלות שונות. הגברת כסופת השיער לא נראתה בשטח, ולשאלת יחיאל היכן היא אמר לו אורי שהיא נמצאת בחדרה המיוחד ואסור להפריע לה.
ישועת השם כהרף עין! היא יכולה לקרות רגע נתון ודווקא מהכיוון הלא צפוי!…
בהמשך כששוחחו קצת למד יחיאל שלגברת קוראים שרה, והבין מדיבוריו הנלהבים של אורי שהיא טיפוס מאוד מעניין וכריזמטי שאורי העריץ והרגיש שהיא לו כמו אמא מאמצת. אורי סיפר לו ששרה היא אישה למודת סבל שגיבשה חזון של התיישבות במדבר. היא עירבה בחזונה אלמנטים מתורות המזרח ותורת ישראל, והמליצה לכל אחד מהעובדים לעשות שעה של התבודדות בכל יום(!). אורי רמז ליחיאל שאחרי שכבר ניתנה לו האפשרות ללון כאן ועכשיו הוא כבר עוזר בפעילויות המקום, יתכן מאוד שיוכל להישאר.
מאוחר יותר התבקש יחיאל לחדרה של שרה. כשנכנס, הסתכלה עליו שרה במבטה החודר ושוב שאלה לשמו. “יחיאל” ענה. “ומה שם המשפחה?” שאלה. “גולדברג” השיב יחיאל. “מהיכן אתה בארץ?”. “ממושב אלישמע…”
כששמעה זאת שרה פערה את עיניה ואמרה: “אתה קשור למנחם גולדברג?”. “כן” ענה יחיאל, “זהו אבי”.
“מנחם הוא אביך? ואתה בטח יודע שהוא חבר בדירקטוריון של החברה שלנו?”
“כן”, ענה יחיאל…
“ולא אמרת כלום על כך כדי שאקבל אותך לכאן?” התפלאה/התפעלה שרה, “אתה יודע מה, רק בשביל זה אני רוצה שתישאר איתנו! אני אוהבת אנשים אמיצים! יכולת לחזור ריקם כלעומת שבאת, ובכל זאת, לא השתמשת בקשרים שלך. מקומך אתנו! עכשיו ספר לי קצת יותר על עצמך ולמה באמת אתה כאן”.
העוצמה והרוך שהביעו עיניה של האישה המבוגרת, שאת פניה סדקו קמטים מלאי הבעה שלימדו על חיים של סבל והתגברות על קשיי ברזל, המסו את השריון שהקיף את יחיאל והוא התחיל לשפוך את ליבו, הוא סיפר לשרה על החזיונות שהיו לו בהודו ועל התלאות שעברו עליו מאז, על חזרתו מלאת התקווה לארץ ועל האכזבה, על החידלון שהחל ללפות אותו ועל הקול הפנימי שאמר לו להגיע לכאן למדבר. שרה הקשיבה בתשומת לב עצומה לכל מילה, יחיאל הרגיש את ההזדהות שלה עם כל מילה והתחיל להבין מניין נובעת הערצתו של אורי לאישה זו.
לאחר שיחת ווידוי זו, שרה שתקה מעט ואז אמרה ברוך, “יש לנו הרבה במשותף. עוד נדבר על זה. עכשיו אני רוצה שתתרגל למקום ותנוח מנוחה גמורה. איני רוצה שתעזור בכלום! קודם כל אתה אורח שלנו. בהמשך כבר נראה איך ממשיכים. לך עכשיו לנוח או לעשות מה שליבך חפץ. כשתשמע את קול הגונג תדע שמגישים ארוחת צהריים”.
יחיאל נפרד משרה כשכולו מלא ברגשי תודה ורווחה. הוא יכול להישאר כאן! יש כאן אדם שמבין אותו ואף מרגיש הזדהות עמו! איזו הצלה!
נכון, זו הייתה הצלה ופתח לישועה גדולה הרבה יותר ממה שיחיאל ציפה, אבל הישועה האמיתית תגיע מכיוון אחר לגמרי ממה שנראה ליחיאל, מכיוון שהגברת שרה לא הייתה תמימה כל כך בכוונותיה, ועוד נכונה הייתה ליחיאל מערכה קשה להינצל מהמלכודת שטמנה לו, מערכה שבאמת כמעט עלתה לו ליחיאל בחייו – המערכה הסופית על נשמתו!
ועל זה, בפרקים הבאים!
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!