יחיאל הרפה את גופו ונתן להרגשת הפחד למלא אותו, במוח רץ לו משפט שחזר על עצמו כמו מנטרה, ‘תרגיש את פחד החיים! תרגיש את פחד החיים!’ ואז…
יחיאל שלף את תרמילו וירד מהאוטובוס בתחנה הסופית ב”אולד מנאלי” – מנאלי העתיקה. כאן כבר לא הרגיש את הזרות שהרגיש עד עתה. תיירים אירופאים ומן הסתם גם ישראלים הלכו פה ושם, ושלטים שונים גילו על ענף תיירותי מפותח – מכבסה, מלונות ואכסניות, בגדים המתאימים לתיירים, מתנות ועוד. אל יחיאל ניגש נהג ריקשה ובתנועות שאל אותו אם הוא צריך את שירותיו. יחיאל הוציא מכיסו את הפתק שבו היה רשום שם הכפר בו נמצאים רמי וחבריו, וקרא מתוכו את השם “מתיאנה”. נהג הריקשה הראה סימנים שאינו מכיר כפר בשם זה, והפנה מבט שואל ליחיאל שבתגובה הביט שוב בפתק לוודאות שאינו טועה וקרא שוב “מתיאנה”. הנהג משך בכתפיו – הוא לא הכיר כפר כזה!
יחיאל הביט סביבו. הוא חיפש מישהו שנראה כישראלי, אבל דווקא ברגעים אלו הוא לא הבחין אפילו באירופאים ברחוב. נהג אחר ניגש לראות על מה העיכוב. יחיאל אמר שוב “מתיאנה”. הנהג השני חזר אחריו “מתיאנה?” ומשך בכתפיו גם הוא, יחיאל התחיל להזיע. נו, אם שם הכפר מוטעה או שהוא הגיע למקום לא נכון – מה הוא אמור לעשות? בקושי נשארו לו כמה אגורות בשביל ההסעה האחרונה לעבר הכפר… ואם הכפר לא כאן מה יעשה?
ההודיים דיברו ביניהם ואז פנה אליו הנהג השני ושאל: אדוני, אולי זה “מלאנה?”. יחיאל הביט שוב בפתק, אולי כתוב מלאנה? אולי האותיות התחלפו והוא לא שמע טוב? הוא שאל בהיסוס “מלאנה?”. ההודי הנהן בהתלהבות “כן, כן מלאנה!”. טוב – חשב יחיאל – אם לא מכירים שום כפר אחר בשם דומה כנראה זו הברירה היחידה. אבל אז הודיע לו ההודי השני שקצת דיבר אנגלית: “זה נמצא במרחק כשעתיים נסיעה מכאן, תצטרך רכב אחר, הריקשה לא יכולה לקחת אותך למרחק כזה וגם קר שם…”
עכשיו יחיאל שוב התבלבל. מדברי רמי הבין שהכפר שהוא שוהה שם עם חבריו נמצא סמוך ממש למנאלי! הוא נסה לנבור בזיכרונו, אולי רמי הזכיר משהו על נסיעה מסוימת עד שמגיעים לכפר? הוא לא זכר. כשדיבר עם רמי, התכנית הייתה עדיין כמו רעיון רחוק ולא דבר מעשי שהוא באמת התכוון לעשות. רק אחרי שרמי נסע התחיל הרעיון לנקר במוחו ולא לעזוב אותו עד שהחליט לנסוע, כמסופר בפרקים הראשונים. לכן גם כשדיברו ביניהם הוא לא ממש ניסה לחקוק את הדברים בזיכרונו, וממילא כעת הוא כבר לא היה בטוח כלל מה הוא צריך לעשות.
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
פרק ו – רחובות התוהו
פרק ז – הקליפה מתחילה להיסדק
אולי גם זה יעניין אתכם:
בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות, ההודי השני הלך וחזר עם מכונית קטנה. יחיאל כבר כמעט שהעמיס את התרמיל לתוכה בכוונה לנסוע ל”מלאנה”, כאשר ניגש אליהם הודי שלישי שכפי הנראה שמע קצת מדבריהם ושאל את יחיאל: “לאן אתה צריך לנסוע?” יחיאל שוב הוציא את הפתק ואמר “מתיאנה”. הא – אמר ההודי השני – זה פה לא רחוק. הנה, תעלה על הריקשה ואני אסביר לנהג לאן לקחת אותך. “מה רצית, לנסוע למלאנה? זה באזור אחר לגמרי וזה גם גבוה מאוד וצריכים ציוד מיוחד בשביל להיות שם. הנה, תיסע איתו הוא יביא אותך…”
כשעוקבים אחר מסע ההשגחות של יחיאל, מבחינים באותה יד ההשגחה המכוונת את יחיאל ומצילה אותו כל הזמן מטעויות. אם יחיאל היה נוסע עם ההודי למלאנה הוא היה “נתקע” כמו שצריך. ההשגחות בטיול הזה כבר באו בשפע, אבל שריון השקר של עולם המערב האפיקורסי שעטף את יחיאל עדיין לא נסדק ולכן הוא כלל לא עיכל כלל מה היה פה, הוא רק הודה להודי ועלה על הריקשה שמיד החלה בנסיעה.
אחרי כברת דרך קצרה ברחובות העיר הם חצו נהר שוצף על גשר עץ והחלו בנסיעה מחוץ לעיר. בדרך יחיאל הבחין בעבודות תחזוקה שנעשות בכביש. היו אלו עבודות תחזוקה שניתן ללמוד מהן על אופן העבודה לפני אלפיים שנה… צוותים של פועלים רבים עמדו ליד אבנים גדולות ופשוט שברו אותן לחתיכות בעזרת פטישים גדולים, בזמן שצוותים אחרים אספו את האבנים הקטנות בסלים ומילאו בעזרתן בורות שהיו בכביש. יחיאל שוב נוכח במציאות הקשה והאכזרית של הודו, כאשר הבחין בנשים שעובדות במלאכת כפיים המפרכת של ריסוק האבנים ושל פיזורן בבורות כשתינוק קשור להן על גבן ומטלטל עם כל תנועה ותנועה שלהן!
הנסיעה המשיכה במעלה דרך החתחתים, עד שהריקשה נעצרה למרגלות הר שהתנשא לגובה עצום. ההודי הצביע לעבר משעול שהחל שם והתפתל במעלה ההר ואמר: “מתיאנה”. יחיאל הסתכל על המשעול וחזר והסתכל על ההודי. נראה היה שיש כאן טעות. לא היה שום כפר למלא מראה עיניו. המשעול היה דק ונראה שמתאים להולך רגלי יחידי. לא היה שלט ולא שום דבר שמרמז על כפר. אבל ההודי לא חיכה הרבה, הוא הוריד את תרמילו של יחיאל ונסע לדרכו…
ההשגחות בטיול הזה באו בשפע, אבל שריון השקר של עולם המערב האפיקורסי שעטף את יחיאל עדיין לא נסדק ולכן הוא כלל לא עיכל כלל מה היה פה, הוא רק הודה להודי ועלה על הריקשה שמיד החלה בנסיעה…
יחיאל נשאר לבד בשממה. מעליו מתנשא הר ענק עד לב השמים והברירה היחידה שנשארה הייתה לעלות בשביל. יחיאל התחיל ללכת. השביל היה תלול באופן קיצוני. הוא התפתל ועלה ויחיאל החל להתנשף כמו ששנים רבות הוא לא התנשף. כל כמה צעדים הוא נעמד לפוש ושוב שינס מותניו לעלות עוד קצת. מדי פעם היה עיקול שיחיאל ציפה שאחריו הוא סוף סוף יראה שהגיע למקום ישוב, אבל זה לא קרה. אילו היה לפחות בטוח שהוא בדרך הנכונה, או שהיה לו מושג כמה זמן הוא אמור לעלות זה היה ממש עוזר… אבל הוא לא ידע כלום וזה ממש היה קשה לעלות כך בהר בלי לדעת כלום.
העלייה המשיכה והעמק כבר נראה מרוחק וקטן. עברה כבר שעה שלמה של הליכה ולא היה רמז לשום ישוב או כפר. בשלב מסוים יחיאל ממש נבהל. מי יודע כמה זמן הוא עוד צריך ללכת בלי להגיע לשום מקום! ומה אם באמת יש כאן טעות? גם אם ירד את כל הדרך חזרה, איך יגיע חזרה לעיר? ושוב, ממש כשיחיאל החל להתייאש זימנה ההשגחה נקודה של אור באפלה – מאחורי יחיאל הגיח הודי מבוגר שטיפס במרץ כשהוא נושא על גביו שק גדול, רגליו השריריות שהיו מורגלות במשעולים אלו מקטנותו נשאו אותו ללא מאמץ ונראה היה כאילו הוא מטייל במישור. ההודי עקף בחיוך את יחיאל, ויחיאל הספיק לשאול אותו “מתיאנה?”. ההודי הניד בראשו בתנועה הבלתי מתחייבת שיחיאל כבר הספיק להכיר כ”כן”, ונעלם מעבר לעיקול הבא. יחיאל קיבל כוחות מחודשים. אם הוא נמצא בכיוון הנכון זה כבר עניין אחר לגמרי! עכשיו כבר יש לו מרץ וכוח להמשיך לעלות כמה שצריך…
כך הוא הדבר! אם אדם יודע שהוא הולך בדרך הנכונה אז יש לו כוח לעלות ולעלות ולעלות, וזה לא משנה כמה הדרך ארוכה. הדבר הכי גרוע הוא חוסר הוודאות – זה מה שלוקח לאדם את כל הכוח והרצון. ועל זה היה אומר הרב לוי יצחק בנדר ז”ל, על מה שאומרים בפיוט של ראש השנה “הוודאי שמו – כן תהילתו” – שתהילתו של עובד השם היא הוודאות שיש לו במה שהוא עושה, שככל שהוא עושה יותר את בוודאות גמורה, שזה הדבר הנכון, כן נמשך לו יותר יכולת וסייעתא דשמיא (עזרה משמים) ולכן הוודאות הזו היא עיקר תהילתו והצלחתו של עובד השם.
יחיאל, שכבר הבין שכפי הנראה הוא אכן בדרך הנכונה, המשיך לטפס לפחות בלב קל יותר, אם לא ברגליים קלות, כי אלו כבר רעדו ממאמץ… לאחר זמן מה, סוף כל סוף הבחין בבקתת עץ שסימנה את תחילתו של “כפר”, אם אפשר לקרוא לקובץ בתי העץ שהיו שם בשם זה. עכשיו נותרה המשימה לאתר את ביתו של רמי, אבל זה לא היה נראה קשה כל כך, כי תיכף אחרי כמה בתים כבר הבחין ברמי בבית עץ חדש שעל גבו היה תלוי בד צבעוני בסגנון של מטיילי המזרח, וכשהתקרב גם נשמעו מתוכו צלילים של מוסיקה אלקטרונית בסגנון של “מסיבות היער” שהצעירים המטיילים אהבו לשמוע.
אין שקט ושלווה לאף אחד בעולם הזה… תרגישו את הפחד של החיים!…
יחיאל התקרב אל הבית, איתר את הכניסה למרפסת הגדולה שהקיפה אותו ונכנס. הופעתו כרוח רפאים השתיקה את חבורת הצעירים שהייתה עסוקה שם בשיחה, בצחוק ובעישון. אחרי כמה ימים של נסיעה מעייפת ורוויית מתח הוא מן הסתם לא היה נראה במיטבו. הוא ניסה לאתר את חברו רמי, שבמקרה לא היה באותו רגע שם. יחיאל היה נבוך לנוכח מבטיהם של בני החבורה שהיו אנשים די פרועים ושאל “האם רמי גר כאן?”. “כן” – ענה אחד מהם – “מי אתה?”. יחיאל גמגם את שמו והבחור שלא שמע היטב, חזר אחר גמגומו של יחיאל בחשבו שזה שמו. לרווחתו של יחיאל הנבוך בדיוק אז יצא רמי מתוך הבית אל המרפסת וראה אותו.
“יחיאל!” הוא קרא בשמחה – “הגעת?! אני לא מאמין! בוא תן חיבוק!”.. “אה, יחיאל” – הבין הבחור הקודם, וניגש גם הוא ללחוץ את ידו. עוד כמה מהחברים שם הנהנו ליחיאל לשלום והוא התיישב איתם ומיד הגיש לו מישהו סיגריה שהייתה ממולאת בעוד משהו חוץ מטבק… יחיאל שאף מלא ריאותיו ו… כמעט שנחנק מהעשן. הוא היה עייף מהנסיעה ובפרט מהטיפוס אל הכפר שלקח כשעתיים, ראשו היה סחרחר ומאחוריו כמה ימים של מתח גדול. ענן העשן שבלע ביחד עם השיעולים כמעט שעילפו אותו. רמי הבחין במצבו הרגיש והציע לו לשכב קצת לנוח בחדר הסמוך. יחיאל קיבל את ההצעה ברצון. הוא ניגש לחדר ונשכב על המיטה הגדולה שהייתה שם.
יחיאל שכב עם עיניים עצומות וחש את ראשו מסתובב. מהמרפסת בחוץ עלה קול שיחה שבה התלונן הבחור הראשון על הכינים הרבות ששוכנות בראשו. בהמשך השיחה דיברו על חבר אחר שקיבל “אמבה” וכמעט שהתייבש. חלק נוסף של השיחה סבב סביב הסתבכות של אחד מהחברים עם המשטרה ההודית, שחיפשה אחריו אחרי שנעצר על החזקת סמים ושיחד כאת השוטרים לשחררו בדולרים שהתגלו כמזויפים. ההכרה הכתה ביחיאל העייף והמתוח שהוא נמצא במקום שונה לחלוטין מארץ מולדתו. כאן אין קופת חולים, אין הורים שעוזרים, אין כלום – אתה לבד. אין כאן שום “רשת הצלה”. אם אתה חולה אתה בבעיה, אם אתה מסתבך אתה בבעיה. ויש כאן ממה להיות חולה, ויש כאן על מה להסתבך… יחיאל חש פחד איום לופת אותו, לאן הוא הגיע?
אבל מצד שני – חשב – הרי חלק מה”פילוסופיה” ששכנעה אותו לנסוע הייתה הרצון להשתחרר מכל כבלי ההצלה הללו ולהסתכל למציאות בעיניים. אם כן, הנה, זה מה שיש כאן – מציאות! יחיאל החליט להיכנע ולקבל את הפחד בלי התנגדות. הוא ריפה את גופו ונתן להרגשת הפחד למלא אותו תוך קבלת הפחד בביטול גמור. במוחו עלה לו מן משפט שחזר על עצמו, כמו כרוז שחוזר ואומר: תחוש את פחד החיים! תחוש את פחד החיים! תחוש את פחד החיים! תחוש את פחד החיים…. והוא נרדם.
אכן, אדם צריך לזכות לחוש את פחד החיים. להכיר במציאות הלא קלה של החיים עלי אדמות, חיים המלאים בקושי ובבעיות מיום הלידה ועד הרגב האחרון שנזרק על הקבר. כמו שאמר החכם: “אדם לעמל יולד, כל ימיו כעס ומכאובים”. רבי נתן מברסלב מרבה להזכיר לבנו במכתבים שכך הוא הדבר וצריכים להכיר בכך שבאמת – אין שקט ושלווה לאף אחד בעולם הזה, ומי שמצפה לשלווה מתאכזב ונבהל בכל פעם מחדש, כאשר שוב ושוב קורים דברים שלא כרצונו. אבל מי שמבין שזו היא דרך העולם ומפסיק לחפש את המנוחה בעולם הזה, ובוחר לברוח לתורה ותפילה ומעשים טובים ולמלאות ימיו בהתקרבות להשם ולתורתו ולצדיקיו, אזי זוכה לחטוף הרבה טוב מההבל והגרוע מהבל של העולם הזה.
ישנם אנשים שרק זעזוע גדול יכול לשבור להם את השקר של העולם הזה. כזה היה יחיאל מיודעינו. הזעזוע הזה שבו הוא נחשף ל”פחד החיים” היה רק חלק מסדרת זעזועים והשגחות שהובילו אותו, בסופו של דבר, לגלות את תורת האמת. אבל יחד עם זאת, הביאו אותו קרוב מאוד למוות ולאבדון והשאירו צלקות רבות בנפשו העדינה. כמה חבל שלא התעורר מעצמו להתבונן בשקר ולחפש את האמת האצילית של עם ישראל והיה חוסך לעצמו הרבה מאוד, כמו שתגלו בפרקים הבאים.