מעשה נורא ומזעזע מספרת לנו התורה על מי שחלק על הכהונה ולא רק שהוא נענש אלא כל ביתו בעונש שלא היה כמותו מיום בריאת העולם! למה זה קרה?
בפרשת השבוע מובא המעשה הנורא והמזעזע של קרח, מי שחלק על הכהונה ונענש הוא וכל ביתו בעונש נורא שלא היה כמותו מיום בריאת העולם: האדמה פתחה את פיה והוא וכל אשר לו נבלעו בארץ.
נבאר מעט את העניין הנורא הזה על פי ההקדמות שהניח לנו רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר”ן (תורה “תקעו – אמונה” בסימן ה, חלק ב) שם כותב רבינו שהעיקר הוא האמונה וכו’, ועיקר תיקוני האמונה נעשים על ידי רבי עם תלמידים, שהם משה רבינו וכלל ישראל, שבכל הליכתם במדבר עסקו בלימוד התורה הקדושה שהיא כולה עצות עמוקות לגדל את האמונה ממקום נפילתה במדבר – שהוא “בבחינת לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, המובא שם בתורה.
ועיקר התלמידים הם שבט לוי עליהם נאמר “וילוו עליך וישרתוך”, שהם החונים סביב מחנה השכינה ושומרים על האמונה בבחינת “מגיני ארץ”. לכן כאשר קרח, מי שהיה מגדולי התלמידים משבט לוי, חלק עצמו ממשה המנהיג האמיתי נעשה פגם גדול מאוד בתיקוני האמונה הנעשים על ידי רבי ותלמידים כנ”ל. בפרט, שחלק על אהרן הכהן כמובא שם – “ואהרן מה הוא כי תלינו עליו”, ואהרן הוא בחינת תיקון המשפט עליו נאמר – “ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו”, כמובא שם בתורה, שכל עיקר גמר התיקון הוא על ידי זה.
ועיקר מחלקותו של קרח על משה הייתה מפני גאות, לכן חשד את משה ואהרן בגאות כי כל הפוסל במומו פוסל, וטען שהם מתנשאים על עם הקב”ה ומשתררים עליהם – שהוא פגם המנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים, כמובא שם. ובאמת, היה ממש ההיפך – שדווקא גדולתם של משה ואהרן הייתה מן השמים, כמו שהוכיחו זאת בכמה מופתים בפרשה, ולעומת זאת קרח הוא שרצה לקחת לעצמו גדולה בכוח בבחינת “חרב גאוותך”, כמובא שם.
לכן, כששמע משה את גידופיו וחירופיו נפל על פניו, וכתב רש”י – “מפני המחלוקת”, כי המחלוקת שחלק קרח עליו ועל אהרן היא הפגם הגדול ביותר שאפשר לפגום בכלל תיקוני האמונה, כי משה הוא הרועה הנאמן, כמובא שם בתורה – שהוא כלליות שבע הרועים דקדושה הרועים את האמונה, והוא עיקר הדעת הקדושה שהוא בחינת התפילין מוחין, גם עיקר פגם המשפט הוא בבחינת הדעת והמוחין שמתערב שם פסול, כמובא שם. לכן משה השליך עצמו על פניו, שזה מה שמובא שם – שהצדיק משליך עצמו לרפש וטיט כדי להעלות את המשפט מן התהום שנפל אליה, שזה הפגם נעשה באופן נורא על ידי קרח, כי כשאיש גדול כזה פוגם במשפט זה מפיל מאוד את האמונה לעומק התהום.
ועל כן, באמת, הצליח קרח במחלוקתו כל כך עד שהצליח להקהיל עליהם את כל העדה כולה, כי פגם כל כך בבחינה של הרועים דקדושה, לכן יכול היה להתחזק במנהיגות של שקר עד ששעבד את כל העדה כולה תחתיו לחלוק על משה. כי כאשר זר חולק על הצדיק הוא לא פגם כל כך כמו כשאחד התלמידים נעשה מנהיג של שקר, שאז הפגם שלו גרוע בהרבה כי יכול בקלות להטעות את העולם, שהרי הוא בחיר התלמידים וקיבל כל כך הרבה ויכולים לטעות בו שהוא בעצמו צדיק לא פחות מרבו, והוא מנהיג האמת הרועה את האמונה, ובפרט כשמתלבש בענווה לומר “כי כל העדה קדושים ובתוכם ה’”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
והצליח להטעות אף את מאתיים וחמישים נשיאי העדה וגרם להם לפגום במנהיגותו של משה, לכן נבחנו בקטורת, כי מובא שם ברש”י – למה ראה משה לבחון אותם בקטורת? אלא, שאמר להם שהוא מדרכי עובדי העבודה הזרה להיות להם נימוסים רבים (הרבה סוגים של עבודה זרה) וכמרים הרבה, ואילו לנו יש רק השם אחד, ארון אחד, תורה אחת וכהן גדול אחד, ואיך יבקשו להם כולם כהונה גדולה? היינו, שרמז להם שבמחלוקתם גרמו נפילת האמונה שממנה יונקים כל העבודות זרות, לכן חושבים להתנהג בנימוסי העובדי כוכבים. לכן אמר להם משה “בוקר ויודע ה’ את אשר לו” – בוקר הוא בחינת “חדשים לבקרים רבה אמונתך”, כמובא שם, שעל ידי העצות המתגלות בחושך אזי מתגדלת ועולה האמונה ומאירה באור בוקר, שעל ידי זה נופלות כל הכפירות, כמובא שם, שעל ידי עליית האמונה מתבטלות הכפירות והעבודה זרה, וממילא באור בוקר יתבטל הפגם של עבודה זרה ולא יוכלו להקטיר קטורת כדרכם של עובדי עבודה זרה, ויתגלה עם מי האמת. גם אמרו חז”ל – “קרח מין היה”, ונפילתו הייתה על ידי אור בוקר שהוא גידול האמונה.
ומה שטענו דתן ואבירם – “המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר” – בזה פגמו בתיקון האמונה הנקרא ארץ, וקראו את ארץ מצרים בשם “ארץ זבת חלב ודבש”, לומר שהם היו מרוצים שהשפע הקדוש יישאר חלילה במקום הסתרה שאינו מגלה את כבוד הבורא, ובלבד שלא יצטרכו ליגיעה של העלאת האמונה מנפילתה, שהיא עיקר עבודתנו, לכן קראו לתיקוני המדבר “מיתה” “להמיתנו במדבר”, כי לא האמינו שעל ידי ההליכה במדבר יעלו את האמונה מנפילתה, שעל ידי זה ישוב השפע לארץ הקדושה ששם כל תכלית התגלות האמונה וגילוי האלוקות, לכן היא באמת הארץ זבת חלב ודבש האמתית.
עיקר מחלוקתו של קרח על משה הייתה מפני גאות, לכן חשד את משה ואהרן בגאות כי כל הפוסל – במומו פוסל, וטען שהם מתנשאים על עם הקב”ה ומשתררים עליהם – שהוא פגם המנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים. טעות! ההיפך הוא האמת לאמיתה!
כי זה ממש הפגם של כל החולקים על צדיקי האמת ודרך הקודש – שכופרים בתיקוני האמונה שהם “ברישא חשוכא והדר נהורא”, כמובא שם בתורה, שעיקר גידול האמונה הוא על ידי שמגלים את העצות מתוך החושך ושכך היא בריאתו של עולם (שתחילה צמצם הקב”ה את אורו לצדדים ונעשה חלל הפנוי, היינו חושך, ולתוך החלל הפנוי הזה המשיך אורו). ומכיוון שכך היא בריאת העולם, כך היא כל עבודת האדם במשך כל ימות עולם – לגלות את אור הקב”ה מתוך החושך והמדבר, שעל זה נאמר “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד” (איוב ח), ודרשו חז”ל – צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, אבל רשעים תחילם שלווה, כי רוצים שתיכף ומיד יעלה הכל בידם ויצליחו וישגשגו, ובדרך שאדם רוצה מוליכין אותו, לכן עולים לגדולה במהירות בבחינת “בפרוח רשעים כמו עשב” אבל הוא “להשמדם עדי עד” וסופם ייסורים, כי מחמת שלא עסקו להעלות את האמונה מנפילתה, שהוא העיקר ועל ידי זה עיקר קיבול השכר והעולם הבא, על כן אובדים מתוך הקהל.
וזה שכתוב אחרי כן – “ויחר למשה מאוד ויאמר וכו’ לא חמור אחד מהם נשאתי וכו’”, כי טענו שמשה לקח גדולה לעצמו, שהוא בחינת פגם מנהיגי הדור המושלים על עם דל הפוגמים בפרנסת ישראל, כי נקראים מזיקי עלמא, ועיקר הנזק הוא שיורדים לפרנסת הכשרים כידוע, גם כשמושלים על עם דל מונעים אותם מלהתקרב למנהיג האמת, שהוא האיש תבונות, שעל ידו נמשכת כל השפע והפרנסה, לכן טענו שתי טענות אלו ביחד – שהשתרר עליהן בחינם, ושהביא אותם למות במדבר ללא שפע ופרנסה. ובזה יובן מה שמשה אמר “לא חמור מהם נשאתי” – לכאורה לא מובן מה עניינו שם בפרשה, אבל על פי דברינו יובן שאמר שלא פגם חלילה בפרנסת ישראל ולא לקח מהם דבר, אדרבה, ממנו נמשך כל השפע כידוע, שהמן ירד בזכות משה. גם אפשר לומר שרמז להם כיצד באו למידה זו לחלוק עליו, דווקא בגלל זה ש”לא חמור אחד מהם נשאתי”, היינו שלא זכו ליהנות אותו מנכסיהם שעל ידי זה היו נכללים בתיקוני האמונה, כמובא בהלכות הפקר ונכסי הגר ד, שעל ידי צדקה לצדיק ולתלמידיו זוכים לתקן את הפרנסה ולזכות לאמונה על ידה.
ואז הראה משה במופת נורא שהקב”ה הוא ששלח אותו ושהגדולה שלו היא כן מן השמים, ואמר “בזאת תדעון כי ה’ שלחני וכו’ ולא מליבי, אם כמות האדם וכו’ ואם בריאה יברא ה’ ופצתה האדמה את פיה וכו’”. וצריך ביאור, למה תלה המופת של אמיתת מנהיגותו דווקא בעניין כזה של בליעת האדמה את קרח ועדתו? אלא, שהראה שבמחלוקתו של קרח עליו הוא פגם בכלל תיקוני העלאת האמונה והמשפט מנפילתם אל התהום, לכן היה צריך לירד עד לתהום, כי גם זה יקשה מכיוון שהארץ היא בחינת אמונה – להיכן יכולה האמונה ליפול, הרי היא הדבר שעליו הכל עומד, כמובא שם בתורה בתחילתה שהאמונה בחינת עפר היא היסוד של הכל בבחינת “עפר מנא דכולהו”? אלא, בוודאי נפילת האמונה היא אל מתחת לארץ, אל תוך התהום, כמובא בסוף התורה. ובזה הראה משה מופת חותך שהוא המנהיג האמיתי – שאם חולקים עליו אזי נפרדים לגמרי מתיקוני העלאת האמונה וממילא נופלים עד לתהום ממש.
אפילו מטה יבש יכול לפרוח ולהתחדש…
ועל כן, כל התיקון של מחלוקת קרח היה על ידי אהרן – שהוא כאמור בחינת תיקון המשפט ולכן היה לו את הכוח לעצור את המגיפה שהיא על ידי המזיקי עלמא, שעיקר הכנעתם על ידי תיקון המשפט, לכן היה המופת האחרון פריחת מטה אהרן – להראות שעל ידי תיקוני האמונה הנעשים על ידי משה ואהרן יכול אפילו מטה יבש לפרוח ולהתחדש, בבחינת “ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש” (ישעיה נו) ופירש רש”י – למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זיכרון. כי על ידי תיקוני האמונה שנעשים על ידי רבי עם תלמידים, יש לכל אחד תקווה לעלות מנפילתו שנעשה כעץ יבש ללא חיות ותקווה ולהתחדש ולפרוח כעץ רענן. כי מתיקוני האמונה נעשים דיבורים כשרים להשיב את הנשמות שנפלו בשבעה משיבי טעם, כמובא שם בתורה, שהם בחינת “ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש” – שמחזקים ומעוררים את הנשמות הנפולות שלא לומר כך, אלא להתחזק ולהאמין שגם להם יש תקווה.
לכן פריחת המטה הייתה המופת המכריע לכלות את תלונות בני ישראל, כמו שכתוב “והשיכותי את תלונות בני ישראל” ואחרי כן “ותכל תלונותם מעלי”, כי כשראו שיש כוח ביד הצדיק והנלווים אליו להפיח חיים בעץ יבש, בזאת נוכחו לדעת את עוצם כוחם להעלות את האמונה מנפילתה ולתקנה עד לתכלית השלמות, עד שאפילו הנשמות הכי נפולות יכולות לעלות על ידי כך ולשוב בתשובה לחיים נצחיים. ודווקא מטה אהרן לבית לוי, ששם נכללים הכהן שהוא בחינת הרב (כי שפתי כהן וכו’) עם הלויים שהם בחינת התלמידים, על ידי זה נעשים כל התיקונים הנ”ל.
אחר כל הדברים האלו ניתנו מתנות כהונה לאהרן, שעל זה מביא רש”י שהוא משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא נתן לו על זה שטר, ובא אחד וערער על השדה, אמר המלך, אכתוב לך שטר וכו’ שלא יוכלו לערער על זאת, כך בא קרח וערער על הכהונה, בא הכתוב ונתן לכהנים כ”ד מתנות כהונה בברית מלח עולם – שהם הוכחה על כהונתם מן השמים. מתנות כהונה, זה בחינת פרנסה שעל ידה זוכים לצחצוח הנשמה ועל ידי זה מתגלות העצות העמוקות המגדלות את האמונה, והכהנים זכו בזאת לראיה – שאכן פרנסתם היא פרנסה דקדושה שעל ידה נעשים כל תיקוני האמונה, וכן הלווים הנלווים אל אהרן, שהם תלמידי הצדיק החונים סביב למשכן, שהם בחינת “מגיני ארץ”, גם הם זכו אז על ידי זה לפרנסה דקדושה בחינת מעשר, כמובא שם בסוף הפרשה.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!