כולם מסתכלים על עצמם ועל העולם ומייחלים לימים טובים יותר. אבל כמה שזה רחוק ככה זה קרוב, כמה נסתר אבל ככה אמיתי יותר מתמיד!
בסוף תורה ע”ח בחלק השני של ליקוטי מוהר”ן, אותו שיעור מפורסם בו רבי נחמן צעק “גיוועאלד, אין שום ייאוש בעולם כלל”, הוא אמר עוד משהו מדהים שכדאי לתת עליו את הדעת:
“כי ישראל הם עכשיו קרובים אל הקץ מאוד, ויש עכשיו לישראל געגועים גדולים וכיסופין להשם יתברך אשר לא הייתה כזאת בימי קדם”.
בפעם הראשונה שקראתי את זה התרגשתי מאוד מהדברים של רבי נחמן. אבל כשאני חושב על זה יותר לעומק, אני מתבלבל מהדיבור הזה.
כי איך זה יכול להיות נכון? מה עם כל דורות הנבואה ואלה שזכו לראות את המקדש כשעמד על מכונו? הם לא ייחלו והתגעגעו לבורא עולם יותר מאיתנו? הרי הכוח הרוחני אז היה יותר חזק כשהיה את בית המקדש, לא כך?
אולי גם זה יעניין אתכם:
אם יש לכם את צרור המפתחות הזה אתם מסודרים בחיים
גדול מהחיים: אוסף אנקדוטות לצמיחה אישית ולרגעים מאושרים בחיים
אז האם אנחנו באמת מתגעגעים ומלאים בכיסופים לבורא עולם? כלומר, אני לא רואה הרבה געגועים מסביב, גם אתם? ובכלל, איך מבינים את הגעגועים והכיסופים האלה?
האמת היא שאנחנו שקועים כל כך בכל מה שיש לחיים האלה להציע לנו. החיים הפכו קשים מאוד. אני לא צריך לספר לכם, אני בטוח שאתם יודעים על מה אני מדבר. כולם נאבקים וכולם מסתכלים על עצמם, ועל העולם, ומייחלים לימים טובים יותר. מתפללים שהקורונה תיעלם מחיינו, ופתאום היא באה עם ווריאנט דלתא ועוד כל מיני כאלה עם שמות מוזרים שלא ידעו אבותינו. כולנו מייחלים לחזור לשגרה הכל כך מבורכת שלא ידענו להעריך עד לפני שהווירוס הזה נכנס לחיים שלנו, והכריח אותנו להכיר במציאות השגרתית כדבר יקר ערך. אנחנו רוצים שבני המשפחה והיקרים לנו יהיו בריאים, כי אפשר לדעת מה יקרה. שהפרנסה תהיה בסדר. ובעצם, שהכל יהיה בסדר.
מה עם כל דורות הנבואה ואלה שזכו לראות את המקדש כשעמד על מכונו? הם לא ייחלו והתגעגעו לבורא עולם יותר מאיתנו? הרי הכוח הרוחני אז היה יותר חזק כשהיה את בית המקדש?
אבל כולנו מרגישים חוסר.
אז יכול להיות שרבי נחמן אומר שהחוסר שאנחנו מרגישים, שהולך וגדל כל הזמן, הוא תוצאה של הגעגועים והכיסופים של הנשמה שלנו לבורא עולם?
ובעצם, ככל שהזמן עובר ייתכן שהנשמות שלנו נעשות פחות ופחות מרוצות. כי פעם חווינו התחברות לבורא עולם בעולם הזה עם השבתות, החגים, התורה והמצוות שהושרו בקדושה.
אולי החוסר שאנחנו מרגישים הוא תוצאה של הגעגועים של הנשמה שלנו לבורא עולם?
היום הנשמות שלנו כמהות לדבר האמיתי. הן באמת מתגעגעות לבורא עולם עצמו, אבל בגלל כל העיסוקים שלנו, שלא תמיד נוגעים בתכלית או בקדושה, אז הגעגוע צף על פני השטח בכיסוי של כאב. והוואקום הזה לא נעלם וגורם לנו להשתגע, להרגיש דיכאון וחרדה, גורם לאנשים להתאבד, ויש כאלה שנופלים להתמכרויות רק כדי לברוח – כל אלה משתוללים בעולם מכיוון שאנחנו חשים את הריק.
ריקנות, זה מה שאנחנו מרגישים.
והריק הזה, הוא הגעגוע.
כמה ונכון ומתאים עכשיו שהצדיק האמיתי יבין שכל הרעש שיש לנו בראש, שכל הייסורים שאנחנו מרגישים בלב – הם למעשה כמיהה וגעגוע אמיתי לקרבה אמיתית וכנה עם בורא עולם.
ולמרות שזה מוסווה ונסתר, היום זה אמיתי יותר מכל זמן אחר!
גם אתם מרגישים את זה?
אתם מוזמנים ליהנות מחכמתו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב ולהפוך אותה לחלק מכם כבר עכשיו, וכן ממאמרים מרתקים נוספים בקישור הזה.