יחיאל ניסה להוציא צעקה מליבו הסגור והקשה כאבן. זה היה נשמע יותר כמו קרקור, אבל זה מה שטוב כשאתה לבד בעומק שטח אש במדבר…
יחיאל ישב במערה כשהוא מנסה להתרכז ולעשות איזה סוג של מדיטציה. השמש שעלתה יותר ויותר, האירה אל תוך המערה והחום עלה. יחיאל שתה מעט מים והמשיך לשבת כשמחשבות מערבלות את מוחו. הידע הרוחני שלו הורכב מקטעים שקרא ושמע במשנת המזרח, מעט ממה ששמע מהגב’ שרה, וכעת במדבר חזרו אל זכרונו קטעים מספר שקרא לפני שנים על חכמת מכשפי דרום אמריקה, שחלק גדול מהמסופר בהם היה קשור למדבר. על פי מה שזכר, היה מהלך כזה של יציאה אל המדבר ששם יתאחד המבקש זאת עם איזה סוג של “רוח” שתיתן לו כוחות וידע על אנושיים ועל ידם יהיה “בר דעת” (מכשף), אבל ליחיאל (למזלו) לא היה מושג איך עושים את זה…
כל פיסות הידע המבולבל והכוזב שספג בחייו, יצרו תמונה מעוותת שלא ממש עזרה לו למצוא את “החזון” שלו. מצד שני, הבדידות הביאה אותו להרגיש ביתר שאת את המצוקה הנפשית העמוקה בה הוא נמצא כבר קרוב לחצי שנה, שתחילתה בלבול עצום עד כדי שיגעון, וסופה שממון נורא בו אין לו לא שמחה ולא קורת רוח בשום דבר. כאן נכנסה סוף סוף עצה אמתית ששמע מהגברת שרה – ההתבודדות! אמנם גם עצה זו שאימצה שרה הועברה על ידה בצורה מעוותת, ועל פי הבנתה עיקר ההתבודדות שימשה כפורקן למצוקות על ידי צעקה, וזו בוודאי לא כל תכלית ההתבודדות, אבל גם מעט האמת שהיה בזה היה טוב יותר משאר השטויות שריחפו בדמיונו של יחיאל.
יחיאל ניסה להוציא צעקה מליבו הסגור והקשה כאבן. זה היה נשמע יותר כמו קרקור, אבל זה מה שטוב כשאתה לבד בעומק שטח אש במדבר – אין סיכוי שמישהו ישמע אותך. הוא ניסה שוב לצעוק, ושוב יצא מגרונו קרקור שבור. לאט לאט, מצעקה לצעקה השתנה הקול היוצא מליבו והפך למעין קינה מלאה בעצב ויגון. יחיאל התמסר לקינה שנישאה מליבו על חייו החשוכים ואובדן כל שמחת החיים שלו בגיל כה צעיר, והמשיך לתת לניגון העצוב להתנגן מפיו. אחרי כחצי שעה כזו פסק יחיאל ויצא מפתח המערה לבדוק אם לא היה בכל זאת מישהו ששמע משהו. המדבר לכל מלא עיניו היה שומם. אפשר להמשיך – חשב יחיאל שהרגיש שיש משהו שמנקה אותו באותו נהי הנישא מפיו.
כך עבר היום הראשון כשיחיאל “מתבודד” מעט כפי הבנתו, ומוציא מליבו בעיקר צער ועצב מבלי לדבר ממש עם הקב”ה אבל כן מנסה להתחבר עם משהו גדול, אחר כך נח מעט, ושוב ממשיך וחוזר חלילה. כשערב ירד, יחיאל הוציא מתרמילו מעט קמח והכין כמה פיתות פשוטות על גבי גחלי המדורה. עכשיו, כשהחלה חשכה לרדת על פני המדבר השומם, יחיאל מיהר לקושש כמה שיותר ענפים יבשים. בלי האש לא היה לו שום ביטחון לישן לבד במערה הפעורה לרווחה.
יחיאל שפת קומקום קטן עם תה על האש וישב בפתח המערה, כשעיניו מנסות לפלח את החושך העב שירד על המדבר. הכוכבים התנוצצו בעצמה ושביל החלב נראה בבירור על רקע החושך הסמיך. רוח מדברית החלה לנשוב ויחיאל חשב שאולי כעת נדרש ממנו לצאת אל המדבר ולפגוש את ה”רוח” שלו. למרבה מזלו, לא היה לו מספיק ביטחון לזה ומי יודע מה היה קורה לו אילו היה יוצא לשוטט לבדו במדבר הלילי. אבל לא היה לו כוח להתגבר על החששות והוא נשאר במערה ולבסוף נרדם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה פרק כ: מלכודת במדבר
פרק כא: יבש כמו הנגב
היום השני במערה עבר על יחיאל באופן דומה – היו שעות שישב וחשב, ואז קצת נשא את קינתו על חייו האבודים ושוב מעט מנוחה, אפיית פיתות על הגחלים ושפיתת תה וחוזר חלילה עד הערב. ושוב, בלילה דחק בו הדמיון לצאת אל המדבר החשוף ולפגוש את “רוחו”, ושוב לא העז ונרדם. כשקם בבוקר הבא, הוא שם לב שהמים אזלו והבין שעליו לצאת למסע לעבר המאהל להצטייד במים. המסע הזה עזר לו למלאות עוד כמה שעות מההתבודדות. הוא הגיע למאהל, נפנף לשלום לעברו של אורי שהסתכל עליו בסקרנות מפתח אחד האוהלים אותו ניקה, מילא את המיכל במים ומיד חזר לעבר שטח האש.
כשיחיאל הגיעה בחזרה למערה, כבר הייתה שעת צהריים לוהטת והוא צנח בתשישות על שק השינה שלו. לא היה לו כבר כוח להתבודדות חסרת המשמעות שלא הניבה שום תוצאה, והתסכול על חוסר ההעזה שלו לצאת מן המערה בלילה כדי לפגוש את “הרוח” שלו התגבר. אוי אוי יחיאל האבוד! כמה אבודים כמותך מסתובבים בעולם בלי תכלית, בלי הבנה מינימלית של משמעות החיים ובתפקיד הברור והנפלא כל כך, שהועיד הקב”ה לכל יהודי על ידי התורה. כל כך פשוט, ועם זאת, כל כך רחוק מכל כך הרבה יהודים – ממש כואב הלב! שומעים לכל ההבלים של הגויים ולא מטים אוזן לשמוע את קול האבות, קול המסורת העוברת מדור לדור, נפשות ישראל היקרות מושלכות ככלי אין חפץ בו. חבל! כה חבל…
למעשה, היה זה כבר היום השלישי של יחיאל במערה. נשאר לו לילה אחרון לנסות ולמצוא את “חזונו” או את המפגש עם אותה “רוח”. רק בעוד כמה שנים יחיאל ילמד שכפי הנראה מה שהיה מתואר באותם ספרים, בהם קרא על המפגש וההתאחדות עם ה”רוח”, היה למעשה הדרך להתחבר לשדים שעל ידם יש למכשפים כוחות טומאה וידיעות (כמובא בכמה מקומות, עיין שבחי המהרח”ו מובא קצת על זה). ליחיאל, שלא מצא עדיין שום חזון על ידי הקינות שנשא ולא על ידי מחשבותיו ההזויות, לא נותרה אלא דרך אחת – להיפגש עם הרוח! הוא חייב לעשות משהו כדי לא לחזור למאהל כמו שהוא בא. כמובן ששום רוח לא הייתה באה ל”פגישה” עם יחיאל שלא היה טמא מספיק בשביל כך, כי צריכים דווקא להמשיך על עצמו רוח הטומאה ביותר כדי “לזכות” להתחבר עם השדים ח”ו, ויחיאל האבוד לא היה די טמא לכך… אבל הוא לא ידע זאת והתחיל להכין את עצמו לכך, שהלילה הוא יוצא אל המדבר לפגוש את ה”רוח”, ויהי מה!
הבדידות הביאה אותו להרגיש ביתר שאת את המצוקה הנפשית העמוקה בה הוא נמצא כבר קרוב לחצי שנה, שתחילתה בלבול עצום עד כדי שיגעון, וסופה שממון נורא בו אין לו לא שמחה ולא קורת רוח בשום דבר…
הערב ירד וחשיכת המדבר הסמיכה ירדה שוב על ההר והמערה. יחיאל נעמד והתכונן לצאת אל המדבר. הוא החל לפסוע מעט מחוץ למערתו כששמע קולות המגיעים מראש ההר, מעל למערה! אולי זו הרוח – חשב – הוא החל לעלות בשקט בשביל שהמשיך מעל למערה, החושך העב לא הניח לו לראות יותר מכתמים שחורים, הוא המשיך לטפס עד שכבר הגיע כמעט לראש ההר – ואז הוא ראה אותם…
שרה והנרי!
“באנו לבקר קצת” חייך הנרי, “איך הולך?”
התברר, שהיה שביל נסיעה המגיע מהצד השני של ההר ממש עד לקצה ההר ממעל למערה ושם ראה יחיאל את הגי’פ הכסוף של הנרי חונה…
שרה הביטה ביחיאל במבט חודר. “ראית משהו?” שאלה.
“לא!” ענה יחיאל במבוכה. “הכל אותו דבר”.
שרה חשבה מעט והסתכלה על הנרי. “אז אין טעם” אמרה, “בא נחזור, זה לא מתקדם לשום מקום”.
“אבל יש עוד לילה” ניסה יחיאל להתעקש.
“לא משנה” ענתה שרה במבט אפל, “נראה שמספיק לך, אתה לא בשל עדיין…”
יחיאל, שמצד אחד שמח להשתחרר מההתבודדות המעיקה ומהאתגר המפחיד של מפגש עם הרוח, משך בכתפו וירד למערה להביא את מעט חפציו. הדרך חזרה בג’יפ למאהל עברה מהר ויחיאל חזר לחדרו/אהלו הקטן בהרגשת רווחה מסוימת. הוא אמנם היה מתוסכל בגלל שלא זכה לשום חזון או התגלות, אבל מצד שני הוא גם שמח בגלל שכבר שבע חזיונות ובסך הכל רצה לחיות… קצת שמחת חיים פשוטה לא יותר…
במכתש הוא עשה ‘תשליך’ ואז שאל את אביו מה זו תשובה?…
למחרת, יחיאל התעורר כשהוא בלי כוחות, לכן נשאר לשכב במיטתו. שרה, שנכנסה לבקר אותו, הייתה מאופקת וקרה, יחסה המוזר והמתנכר העיק על יחיאל. מאוחר יותר ניסה לקום כדי לעזור ולעסוק במטלות הרבות, אבל לאוּת כבדה נסכה בכל איבריו והוא חזר לנוח. יום המחרת פגש את יחיאל עייף עוד יותר. הוא לא הבין מה קורה לו וחשב שזו עצלות, לכן ניסה בכל כוחו להתגבר אבל ללא הצלחה.
ואז, הגיעו הוריו של יחיאל לביקור! יחיאל לא האמין למראה עיניו. היה נראה בחוש שהם הרגישו את מצוקתו ובאו! יחיאל התאמץ לקום לקראתם ולהסתיר את עייפותו הנוראה. הוא ישב מעט עם הוריו במאהל האירוח. אביו, שהיה כאמור חלק מהוועד המנהל של פרויקט האהלים, יצא ושוחח מעט עם הגברת שרה ויחיאל שם לב שהשיחה מתוחה מעט. אביו של יחיאל סיפר לו אחר כך שתחת המעטה של אידאולוגיה ורוחניות בקרב אנשיה של שרה, הוא פגש לא מעט תככים ודברים מכוערים שלא נראו לו כלל ודיבר עם הגברת שרה על כך. כמו כן, הוא הבחין בחולשתו הרבה של יחיאל והבין שהוא כפי הנראה חולה.
“בוא איתנו הביתה” הוא ביקש מיחיאל. יחיאל שחש מחויבות לשרה לא רצה ללכת. היה נראה לו שבזה הוא יאכזב אותה סופית. הוא מלמל משהו על כך לאביו, אבל אביו מיד קטע אותו – “כבר דיברתי על זה עם שרה ואמרתי לה שאתה נראה חולה” אמר, “והיא אמרה שהיא דווקא מעדיפה שתלך, קרה לך משהו איתה?”
“לא יודע” ענה יחיאל, והבין שכפי הנראה שרה מבינה שהוא לא מתכוון לזרום עם הדמיונות שהוא גלגול של יש”ו הנוצרי ר”ל, וכבר אין לה סבלנות אליו. למעשה, הוא הרגיש הקלה עצומה. פתאום הבין עד כמה הוא כבוש וכבוי במאהל היבש. הוא רצה ללכת הביתה! היה זה ערב ראש השנה ויחיאל ביקש מאביו שייקח אותו לאחד המכתשים ששכנו בקרבת מקום. הוא רצה לעשות “תשליך” כפי הבנתו המעוותת, אל תוך המכתש הפעור ולהשליך לשם את כל מועקותיו. אביו ואמו הלכו אתו על פי המכתש, ויחיאל הפך את כיסיו ברוח המדבר. הוא היה נתון בחולשה נוראה, ולפתע שאל את אביו ואמו מה פירוש המושג “תשובה”? הוא בעצמו לא הבין מהיכן צצה לה השאלה הזו. אחר כך הלכו ולקחו את חפציו ונסעו לביתם.
כשהגיעו לבית במושב, יחיאל נכנס למיטה בלא כוח. הוא היה חולה מאוד ולא היה ברור ממה. אביו, שהיה מדען, בדק וחקר קצת על פי התסמינים שראה, ואחרי שיחיאל סיפר לו על שלושת ימי ההתבודדות במערה במדבר, הגיע למסקנה שכפי הנראה מדובר בקדחת מערות הבאה מקרציות המצויות במערות אלו. קדחת זו יכולה להיות מסוכנת וההורים, שכבר שבעו דאגות מבנם יחיאל, ראו בחוסר אונים את בנם הולך ודועך לנגד עיניהם…
כך שכב יחיאל כמה ימים כשמצבו הולך ומדרדר. כיצד הוא ניצל ואיך המשיך הקב”ה להוביל את יחיאל אל עבר ישועתו? בפרקים הבאים…