שמעתם על כספות חסינות שאינן ניתנות לפריצה לא משנה מה תנסו לעשות להן? אם לא, עכשיו תשמעו על כספת ייחודית רוחנית שבה אפשר להפקיד את הרצונות הטובים שלנו, וידיים זרות לא יכלו לשלוט בהם!
פרשת השבוע היא פרשת תרומה. השם ציווה את משה לפנות לעם ישראל ולבקש מהם תרומה, נדבת לב, להקמת המשכן שבו השם ישרה את שכינתו. קמפיין ההתרמה נולד לאחר שעם ישראל חטאו בעגל (חטא העגל התרחש לפני הציווי על הקמת המשכן). הסדר הכרונולוגי של המאורעות היה כך: בשישי בסיוון עם ישראל קיבלו את התורה – פסגת האמונה והדבקות בהשם. ארבעים יום לאחר מכן, בי”ז בתמוז, עם ישראל חטאו בחטא העגל שהיה השפל הנורא ביותר של כפירה בבורא. ולאחר מכן, מי”ח בתמוז עד יום הכיפורים משה עלה למרום לארבעים יום והתחנן להשם שיסלח לעם ישראל, לאחר הפסקה של יום אחד הוא שוב עלה והתחנן להשם פעם נוספת, עד שביום הכיפורים, בתום ארבעים יום של הפעם השנייה, השם התרצה לעם ישראל בשמחה (רש”י דברים ט, יח) וציווה את משה לבנות את המשכן שיכפר על החטא החמור. ברור אם כן, שהקמת המשכן נותנת מענה גם לנסיבות שגרמו לעם ישראל להיכשל בחטא.
מה בעצם קרה בחטא העגל, אחד הפלאות הנשגבות מבינתנו הוא כיצד יתכן שעם ישראל שהיה בפסגת האנושות, פסגת האמונה, עד כדי כך שנאמר עליהם: “פנים בפנים דיבר השם עמכם”, הגיעו לשפל עמוק כל כך תוך תקופה קצרה? אנו עומדים נדהמים מול התופעה האבסורדית. יתירה מכך, אנחנו משוכנעים ואולי גם בטוחים שלנו זה לעולם לא היה קורה. אם היינו מגיעים לפסגה רוחנית כה גבוהה לעולם לא היינו מגיעים לשפל רוחני עמוק כל כך, ובוודאי לא בתקופה כל כך קצרה. האם אנו צודקים בדברינו?
אולי גם זה יעניין אתכם:
כדי לענות תשובה אמיתית וכנה על שאלה זו כדאי שנלמד רעיון יסודי שרבי נחמן לימד:
האר”י הקדוש מלמד שבתחילת הבריאה היה האור של הבורא אינסופי ולא היה מקום לבריאה (כי הכל היה נמס ומתמזג באינסופיות של הבורא), ולכן הבורא צמצם את האור האלוקי לצדדים כדי ליצור חלל פנוי מהאור האינסופי שבו נבראו כל העולמות, כולל עולמנו הגשמי. הבריאה כולה הייתה בחכמה, כמו שכתוב: “כולם בחכמה עשית”, והכל נברא כדי לגלות את מלכות הבורא (תחילת ‘עץ חיים’, ראה ליקוטי מוהר”ן ח”א סד).
רבי נחמן מלמד שהרעיון הזה קיים בכל אדם שהוא חלק אלוקי ממעל. עיקר האלוקות מאיר בלב של כל יהודי, ובדומה לבריאת העולם, גם האור האלוקי הוא אינסופי בליבו של כל יהודי. בהתאם, גם ההתלהבות לעבודת השם היא אינסופית, ומכיוון שכך לא היה ניתן לעשות שום פעולה ברוחניות. לכן האדם נדרש לצמצם את האור האלוקי כביכול וליצור בליבו “חלל פנוי” שבו הוא יוכל לעבוד את השם בצמצום ובמידה כראוי, כמו בפסוק: “וליבי חלל בקרבי”. וכמו שבריאת העולמות הייתה בחכמה, כמו שכתוב “כולם בחכמה עשית”, כך גם האדם צריך לשמור את החכמה שבלב. כאשר האדם נשמר ממחשבות רעות ומגביר את המחשבות הטובות שבלב המייצגות ‘חכמה’, נשמר החלל הפנוי שבלב ואז ניתן לגלות במידה ובצורה הראויה את מלכות השם בעולם וליצור משכן לשכינה בלב. אם חלילה לא נשמרים ממחשבות רעות, מתקלקל החלל (הפנוי) שבלב.
בכך מתבארים באופן נפלא דברי חכמינו על הפסוק “בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר” (הושע יא ט): “לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה” (תענית ה א), השם בוחר להיות ביחד עם בני ישראל בגלות. ברובד עמוק יותר הדברים מכוונים לאמור לעיל – שכל התכלית של הבריאה שנבראה בחכמה המקבילה ל’ירושלים של מעלה’, הייתה אך ורק כדי לגלות את מלכות השם המקבילה ל’ירושלים של מטה’, לכן הקדוש ברוך הוא אינו משרה את שכינתו עד שהמלכות בירושלים של מטה תגיע לשלמותה (ליקוטי מוהר”ן ח”א מט, ראה גם ח”א סד).
אם היינו מגיעים לפסגה רוחנית כה גבוהה לעולם לא היינו מגיעים לשפל רוחני עמוק כל כך, ובוודאי לא בתקופה כל כך קצרה. האם אנו צודקים בדברינו?
רבי נתן מעתיק את הדברים למונחים מעשיים בחיי היומיום של כל אחד מאתנו: מכיוון שההתלהבות האלוקית בלב של כל יהודי היא כה גבוהה, הוא רוצה בכל רגע נתון להתקרב לבורא. אולם ברגע שהוא מתעורר לשוב אליו, היצר הרע ו’הסטרא אחרא’ מגבירים את עוצמת המחשבות הרעות שעליו להישמר מהן, וכשהוא מתגבר עליהן ומתלהב לעבודת השם הם לעומתו מגבירים את התשוקה וההתלהבות לתאוות העולם הזה, ואז האדם נע ונד בין תשוקה לאלוקות לבין תשוקה לתאוות בבחינת הנאמר ביורדי הים: “יעלו שמים ירדו תהומות” (תהילים קז).
זה מה שקרה אחרי מתן תורה, כשהשטן החטיא את עם ישראל בחטא העגל לאחר שהם היו בפסגת ההתלהבות וחוו גילוי אלוקי “פנים בפנים דיבר השם עמם”, ובכל זאת, תוך כדי כך הם כבר קלקלו בחטא העגל כדברי הפסוק: “עד שהמלך במסבו (מעמד מתן תורה) נרדי נתן ריחו” (כינוי לקלקול המעשים, שיר השירים א, יב). כדי לייצב את הלב שנע בקיצוניות כמו מטוטלת מתשוקה בוערת להשם לתשוקה בוערת לתאוות העולם הזה, האדם נדרש לצמצם את התלהבות ליבו, וזה קורה על ידי שהוא נשמר ממחשבות רעות. בדיוק כפי שבמעמד הר סיני משה רבינו נדרש על ידי השם לעמוד על המשמר שעם ישראל לא “יהרסו לעלות אל השם פן יפרוץ בהם” (שמות יט כד).
כך גם בכל פעם כשאדם רוצה לשמור את החכמה שבלב, הוא נדרש לצמצם את התלהבות ליבו כדי שלא ייפול לחלוטין מעבודת השם, כי כאמור לא ניתן לעבוד את השם כשהלב מולהב ללא צמצום. כדי לשמור על הצמצום – על החלל הפנוי שבלב, אדם נדרש לשמור את עצמו ממחשבות רעות. כשמגיע הרהור לא טוב חלילה, יש להפנות מיידית את המחשבה למחשבה של תורה, של הלכה, ואפילו במשא ומתן בעסקים, העיקר למלט את נפשו ממחשבות רעות ההורסות את הלב. כאשר נזהרים ממחשבות רעות, בונים ומתקנים את הלב, כלליות התורה הקדושה, וזה נחשב כמו בניית העולמות שהקדוש ברוך הוא ברא ב’חלל הפנוי’, הכל למטרה אחת – לגלות את מלכות השם בעולם הזה, ה’בית התחתון’ הוא ‘בית המקדש של מטה’ ואצל כל יהודי בלב שלו. כאשר זה קורה ישנה עלייה גם ל’בית העליון’, ‘בית המקדש של מעלה’.
כשאדם רוצה לשמור את החכמה שבלב, הוא נדרש לצמצם את התלהבות ליבו…
למעשה המקום האידיאלי לגלות את מלכות השם הוא ב’בית המקדש’. הקורבנות, שעלו לריח ניחוח להשם, גילו שכל הבריאה כולה, לרבות הבהמות והעופות, נועדה לגלות את כבוד השם. זו הסיבה שמשה התאווה כל כך להיכנס לארץ ישראל – כדי להביא את מלכות השם בעולם לשלמותה, אולם מכיוון שבני ישראל חטאו נגזר עליהם להתעכב במדבר.
ולמרות הכל, השם ריחם עליהם וציווה למשה לבנות משכן ולהמשיך להם את שכינתו גם במדבר. ה’מדבר’ מרמז להתגברות המחשבות רעות, כדברי רש”י על הפסוק “את כל המדבר הגדול והנורא, שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות” (דברים א יט), גם כאשר האדם נע כמטוטלת בין תשוקות גשמיות לרוחניות ויותר מכך, אפילו כשהוא חלילה שקוע לחלוטין בתשוקות גשמיות, עדיין יש משכן, השראת השכינה שמסייעת לנו להישמר ממחשבות רעות ולגלות את מלכות השם בעולם.
אך לא רק במשכן, אלא בכל דור ודור. חכמינו למדונו על הפסוק “ואהי להם בית מקדש מעט”, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל”, כי למעשה הרעיון זהה – אחרי שהשם גילה שהוא משרה את שכינתו במשכן במדבר, הרחק מהמקום האידיאלי והראוי לכך מלכתחילה, פירוש הדבר הוא שכל אדם יכול להמשיך על עצמו את הקדושה של המשכן בכל מקום ובכל עת. זו הכספת החסינה ביותר שם כל אחד מפקיד את הרצונות הטובים שלו, את התרומה האישית שלו, אבנים טובות, מצוות ומעשים טובים, כל אחד בהתאם ליכולתו, הכל מתקבץ במשכן והכל מאיר באור יקרות. אין בעולם כוח שיוכל לסתור את הרצונות הטובים האלו, בבחינת הנאמר: “מי זה ערב את ליבו לגשת אלי (ירמיה ל כא). כלומר, בבתי הכנסת ובתי המדרש, שם מתקבצים כל הרצונות הטובים שבעולם ושמורים בשמירה יתירה, הסטרא אחרא אינה יכולה לעמוד מול השם בעצמו ולהילחם בו והיא נכנעת בעל כורחה.
רבי נתן מלמד שעצם הקריאה של הפרשיות הללו העוסקות בהשראת השכינה במדבר, בכוחם להמשיך בלבנו את שכינת הקדוש ברוך הוא ממש כפי שהייתה בבית המקדש, ובלבד שנכין היטב את לבנו ונשמור את עצמנו ממחשבות אוון, אז נזכה להשראת השכינה בשלמות.
(על פי ליקוטי הלכות, תפילת מנחה ז, י-יב)