כולנו יודעים שהאדם הוא נזר הבריאה. אז למה הוא נברא האחרון, אחרי שהשם ברא את כל הבריאה? ומדוע תורת האדם, כל מה שקשור ליצירת האדם, מתפרשת רק אחרי תורת הבהמה החי והעוף?
פרשת השבוע היא פרשת תזריע. בפרשה זו שני עניינים מרכזיים: העניין הראשון הוא לידת בן או בת ודיני הטהרה והטומאה הקשורים בלידה. העניין השני, דיני נגעים המופיעים על בגדים או בגוף האדם. לנושא האחרון התייחסנו במאמרנו הקודם לפרשת תזריע.
נפתח בדברי התלמוד: “אמר רבי שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף” (ויקרא יב ב, ברש”י). התורה מלמדת בפרשתנו את הדינים הקשורים בלידת אדם, בן או בת, רק לאחר שהיא לימדה בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, את הדינים הקשורים לבהמה חיה ועוף כמו שכתוב: “זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה” (ויקרא יא, מו).
במילים אחרות, הגמרא מלמדת שכשם שבבריאה השם ברא קודם את כל היקום, את כל הבהמות, החיות והעופות, ורק אחר כך נברא האדם שהוא נזר הבריאה, כך גם כשהתורה באה לפרש את הדינים הקשורים לאדם ולבהמה, תחילה היא מפרשת את תורת הבהמה והעוף ורק לאחר מכן היא מפרשת את תורת האדם, הדינים הקשורים ליצירת אדם, ללידתו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ומה באמת הסיבה לכך שבבריאה הקדוש ברוך הוא ברא קודם את כל הבריאה ורק לאחר מכן את האדם, שהוא נזר הבריאה? נשוב לראשית הבריאה, לגמרא יש הסבר מעניין ונפלא: “למה נברא האדם אחרון? כדי שיבוא מוכן לסעודה. דבר אחר, שאם תזוח עליו דעתו יאמרו לו כבר קדמך יתוש” (סנהדרין לח, ב).
למען האמת, הדברים נפלאים אך לא ברורים, מצד אחד רואים את המעלה של האדם שנברא אחרון כדי שהכל יהיה מוכן בשבילו, הסיבה השנייה אומרת את ההיפך הגמור, כדי שהאדם לא יתגאה וירגיש כאילו הוא הבריה הכי שפלה בעולם. כיצד הדברים הקוטביים מסתדרים זה עם זה?
בואו נראה את ההסבר הנפלא של רבי נתן, שמקשר את דברי הגמרא באופן נפלא ביותר, וכך הוא מלמד:
שני ההסברים בגמרא חותרים לכיוון אחד: המטרה העיקרית שלשמה נברא האדם היא כדי שיכיר את הבורא ויעבוד אותו כראוי. זו הכוונה הפשוטה בדברי הגמרא: “למה נברא האדם אחרון? כדי שייכנס לסעודה”. כלומר, כדי שלאדם תהיינה כל האפשרויות הנדרשות עבורו שיוכל לעסוק בתכלית שלשמה נברא. הכל מוכן לפניו ואינו חסר דבר.
כך היה כשהשם ברא את אדם הראשון. כל הבריאה נבראה בששה ימים והאדם נברא ביום שישי סמוך לשבת לאחר שכל הבריאה כבר הייתה מוכנה בשבילו, “כדי להיכנס לסעודה של שבת מיד”. כלומר, שכל צרכי האדם יהיו זמינים ללא שהוא יצטרך להתבלבל ולהמתין. ברובד פנימי יותר, הכוונה שתהיה לו אפשרות מיידית לעבוד את השם ללא קשיים מיותרים. זו התכלית של סעודת שבת, שמרמזת לסעודה שתהיה לעתיד לבוא כשכל העולם יבוא לתיקונו והצדיקים ייהנו מפרי עמלם והשכר המתוקן להם לעתיד לבוא. אם אדם הראשון היה עומד בציווי של השם שלא לאכול מעץ הדעת, כמה שעות של איפוק, וכל הבריאה הייתה באה לתיקונה המושלם וכולם היו נהנים מהסעודה המיוחדת.
למה נברא האדם אחרון? כדי שיבוא מוכן לסעודה. דבר אחר, שאם תזוח עליו דעתו יאמרו לו כבר קדמך יתוש”!
אולם, למרבה הצער, אדם הראשון ובעצם כולנו, כל הבריאה שהייתה כלולה באדם הראשון, לא עמד בניסיון ולכן נדחינו מהסעודה הנפלאה הזו. וכאן מגיע החלק השני של דברי הגמרא: “שאם תזוח עליו דעתו יאמרו לו יתוש קדמך”. כלומר, אם אדם אכן חותר לתפקיד שלשמו נברא, זה מצדיק את בריאתו לאחר בריאת בהמה חיה ועוף כדי שהכל יהיה מוכן עבורו, והוא יוכל לעסוק בתכלית שלשמה נברא. אך אם האדם אינו עוסק בתכלית שלשמה נברא ודעתו זחה עליו, כלומר, שהוא מחפש תעסוקה אחרת, מטרות אחרות ותשוקות אחרות לבד מהתכלית לעסוק בתורה ובעבודת השם, מזכירים לו ברמז צורם: “יתוש קדמך”, כי אכן אין ערך לאדם יותר מן הבהמה אלא אם הוא עוסק בתורה ובתכלית שלשמה נברא.
אדם הראשון לא עמד בניסיון ולכן נדחינו מהסעודה הנפלאה הזו…
ובעצם זו הכוונה בבריאת האדם לאחר כל יצירת בהמה חיה ועוף: כדי שהאדם ישפיל את עצמו ויעבוד את הקדוש ברוך הוא עם כל מה שהשם חנן אותו ולא יתגאה עם זה, חלילה, כאילו הכל נברא בשבילו ללא שום סיבה. ולכן מיד כשהאדם חושב כך שהוא נברא אחרון כי הכל מגיע לו ולכבודו, מזכירים לו: “יתוש קדמך”. לא זו המטרה שהכל נברא לפניך כדי שתתגאה. ישנו יצור קטן, יתוש, שהיה כאן לפניך, אל תתגאה! הכל נברא בשבילך למטרה אחת: לאפשר לך לעבוד את השם ללא טרדה.
שני ההסברים בדברי הגמרא מכוונים אם כן לאותו רעיון. האדם הוא אכן נזר הבריאה, אך זה מותנה בכך שהאדם ישפיל את עצמו ולא יתגאה כאילו הוא המטרה העיקרית של הבריאה. זו גם המשמעות בדברי הגמרא שתורת האדם מתפרשת לאחר תורת הבהמה, כשם שהיצירה שלו הייתה לאחר בריאת הבהמה. הכל מכוון לאותו רעיון שהאדם ישפיל את עצמו וכך הוא יזכה לתורה ועבודת השם, וכשם שהיצירה שלו בסוף הייתה כדי שישפיל את עצמו ויזכה לתורה, כך גם התורה שלו התפרשה בסוף. כלומר, כשהאדם זוכה להבין את הסיבה האמיתית למה הוא נברא בסוף אז הוא יזכה לתורת האדם, שמתפרשת לאחר תורת הבהמה, כשם שהיצירה שלו הייתה בסוף. כי אי אפשר לזכות לתורה כי אם על ידי ענווה ושפלות.
כך מתקשר גם החלק השני של הפרשה העוסקת בנגעים, כפי שחכמינו לימדו (ערכין טז): על שבעה דברים נגעים באים ואחד מהם הוא גסות הרוח. כי על ידי ענווה אדם זוכה לתורה ולהינצל מנגעים שבאים על גסות הרוח.
(על פי ליקוטי הלכות, ערלה ה, יט)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.