אי אפשר היה להתעלם מהתזמון. בדיוק בשעה שהחלה סופת שלגים שהייתה יכולה לקבור אותם חיים בבקתה הריקה והקרה בהרים, רמי הגיע לחפש אותם…
דפיקות נשמעו על דלת הבקתה. יחיאל יצא בחוסר רצון מתחת לשמיכות שהגינו עליו מהקיפאון ששלט בבקתה ופתח את הדלת. בפתח עמד רמי! הוא הסתכל על יחיאל ואחר כך אל תוך הבקתה – על מושון הקבור תחת ערמת שמיכות, על התנור שבקושי בער. מבטו שוטט בחדר שההזנחה שבו שלטה בכל. מבטו נדד מפינה לפינה כלא מאמין. “מה זה?” פלט מפיו. ובקול רם יותר אמר, או יותר נכון כמעט זעק: “אני לא מאמין! אתם עוד כאן?!? אמרו לי שנראה שאתם תקועים כאן ולא האמנתי! אתם לא יודעים שכבר יורד שלג בחוץ! תאספו הכל ונרד העירה לפני שאנחנו נתקעים בהרים!”
רמי החל גם לאסוף פרטי לבוש ולחפש את תרמיליהם כדי לזרזם, אבל יחיאל ובעיקר מושון בקושי יכלו לזוז. רמי המשיך כמעט בפניקה לארוז חפצים בלי שום סדר והביט מדי פעם על יחיאל. נראה היה שהוא חש אשמה בגלל המצב שיחיאל הגיע אליו. הוא היה אמור להגיע בחזרה להרים במועד מוקדם יותר, לפני שהחורף משתלט על האזור כדי לתת ליחיאל את חלקו במבצע וגם לסגור את בית הקיץ של החבורה עד לקיץ הבא, אבל הוא התעכב הרבה מעבר למתוכנן. עכשיו הוא ראה שהוא הגיע כמעט מאוחר מדי, והוא נבהל…
המרץ של רמי החל להשפיע על יחיאל שנכנס גם כן לפעולה, אבל אצל מושון לא שום דבר לא זז. רמי לא וויתר לו, הוא הקים את מושון בכוח למצב ישיבה ונעל לו את נעליו. יחיאל נעל גם הוא נעליים מהר והתעטף במעיל מצמר קשמיר שירש מאחד הטיילים שכבר מזמן עזב לדרום החם, וניגש לעזור לרמי לסיים לארגן את מושון ואת חפציו. הם הרימו את מושון למצב עמידה ותמכו בו משני צדדיו וכך יצאו מן הבקתה.
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
פרק ו – רחובות התוהו
פרק ז – הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ח – להרגיש את הפחד של החיים
פרק ט – האתגר של יחיאל
פרק י – לבד וביחד
פרק יא – שובו של מושון
אולי גם זה יעניין אתכם:
בחוץ החלה סופת שלגים! השלג הכבד ירד במהירות וכבר כיסה בשכבה ניכרת את השביל. “מהר! מהר!”, התנשף רמי. הם בקושי הצליחו לשאת את מושון בין כתפיהם וגם ללכת בשביל המושלג שהיה כבר עמוק. הם התנהלו כחצי שעה בשביל הדק בקושי רב עד שהגיעו לדרך הרחבה היורדת אל העיר. הדרך הייתה תלולה וקפואה והם החליקו כמה פעמים עד שהגיעו למפלס בו הדרך כבר הייתה מתונה. כך, ביגיעה גדולה הגיעו עד לעיר ונכנסו לאכסניה שם – חייהם ניצלו ברגע האחרון ממש!
הייתה זו התגלות של השגחה מאין כמותה. יחיאל הרגיש את זה. הוא לא היה יכול שלא להבחין בתזמון המדהים. בדיוק בשעה שהחלה סופת שלגים שהייתה יכולה לקבור אותם חיים בבקתה הריקה והקרה, רמי הגיע לחפש אותם! פחד אחז בו כשחשב מה היה קורה אלמלא הגיע רמי בדיוק בזמן, אילו היה מאחר בעוד כמה שעות בלבד!… אבל עדיין, לא הגיע זמנה של האמונה האמתית להתגלות, במקום זה יחיאל ייחס את ההשגחה לסוג של זרימה רוחנית שכביכול שייכת לכל אותן עבודות מדיטציה שעסק בהן. רק שנים אחרי כן כששחזר מעט את מה שעבר עליו, הבין עד כמה בורא העולם השגיח והגן עליו בהודו הטמאה והמסוכנת.
פחד אחז בו כשחשב מה היה קורה אלמלא הגיע רמי בדיוק בזמן, אילו היה מאחר בעוד כמה שעות בלבד!… אבל עדיין, לא הגיע זמנה של האמונה האמתית להתגלות…
אחרי שהתאוששו קצת והתחממו, רמי סיפר ליחיאל על התנהלות המבצע שלא הייתה פשוטה ולא הייתה על פי התכניות כלל. התברר שלא הכישרון של יחיאל ולא קור הרוח של רמי הם שהועילו, אלא אך ורק ההשגחה והרחמים של הבורא, וסוף כל סוף רמי הגיע לארץ היעד עם כל המטען היקר. וזה לא היה הסוף, כי היה צריך למכור את הסחורה. ועד שהוא מכר את הכל עבר גם כן זמן מה. רק אחרי שהכל נגמר רמי יכול היה לחזור להודו עם בשורות טובות וסכום לא מבוטל של כסף, שנתן לו וליחיאל אפשרות לחיות זמן ארוך כמו מלכים בהודו הזולה – שזו הייתה כל המטרה…
השלב הבא היה לנסוע לדרום הודו, שם שרר בזמן הזה קיץ נעים. זה היה המסלול הכמעט קבוע של חבורות המטיילים – בקיץ החם עולים להרים הנעימים, ובחורף הקפוא נוסעים לדרום החם וחוזר חלילה – מסלול שרבים נתפסו בו ולא יכלו להפסיק אותו שנים על גבי שנים. רמי עצמו נשאר תפוס במסלול זה במשך שנים, מסלול שבהמשך קיבל גיוון נוסף של נסיעות לאיים בדרום אמריקה. המפגשים שהיו להם אחרי שיחיאל חזר בתשובה ובנה בית עם משפחה גדולה, מצאו את רמי עדיין אחוז כבכישוף במקל הנדודים, בודד ללא משפחה מלבד חברה מזדמנת, על פי רוב גם לא יהודייה, ואפילו הקמטים הרבים והשער המקריח והמלבין לא שינו אצלו את מסלול ה”חופש” הנורא.
כדי לנסוע לדרום, היה עליהם לרדת לניו דלהי באוטובוס ומשם לקחת רכבת לגואה. מושון היה חולה, חלש ואדיש ולא היה לו כלל כוח לנסיעות ובטח לא חשק לנסוע לגואה, שסימלה את הצד הנהנתני והגס של מטיילי המזרח. שם הכל סבב סביב מסיבות, מפגשים חברתיים, עישון וביזנס. הוא רצה להישאר במנאלי, אבל רמי ויחיאל ידעו שהוא לא ישרוד. השלג עתיד ממש מהר להגיע גם לעיר וכל המטיילים כבר עזבו למקומות יותר נעימים. עם מי הוא יהיה ומי ישגיח שהוא לא ידעך כליל?
גואה – הצד הנהנתני של מטיילי המזרח. בתמונה – אחד מחופי גואה בערב לקראת עוד ערב עם מסיבה.
בסוף, אחרי שכנועים רבים ובחוסר חשק מובהק מושון הצטרף לנסיעה לניו דלהי, שם הם ישנו לילה אחד במלון ומיד למחרת עלו על רכבת לגואה, כשכל הזמן הזה מושון נגרר עמם בקושי מרוב חולשה, משתעל עד שכמעט ונשנק ובכל זאת מעשן כאחוז אמוק בלי הפסק.
ליחיאל הייתה זו הנסיעה הראשונה במערכת הרכבות המפותחת שהורישו הבריטים להודו. מדובר היה בנסיעה של כארבעים שעות, בכל תחנה עלה הודי שמכר צ’איי מתוק בכוסות חרס, שהיו למעשה חד פעמיות, והקרקע סביב הרכבת הייתה מרוצפת בשבריהם של כוסות אלו. אזור מסילת הרכבת העוברת בקרבת הערים שימש גם כבית כיסא גדול, ולא אחת נראו הודים יושבים ועושים צרכיהם למול עיני הנוסעים. עוד חוויה הייתה הדלתות הפתוחות של הרכבת, שההודים לא התאמצו כלל להישמר מנפילה דרכן.
בסופה של הנסיעה המפרכת, הגיעו לפני עלות השחר לגואה. רמי מצא מונית שתיקח אותם לחוף הים כדי להעביר שם את השעות שנותרו עד שיאיר היום ויוכלו למצוא אכסניה מתאימה. יחיאל ומושון ישבו על החול בחולשה גדולה וחיכו לשמש שתעלה. הם ישבו שם על החוף בבגדי החורף ההרריים שעטו בהיותם בכפור של ההימליה. לא היו להם בגדי קיץ כלל. וכשהחלו המטיילים השונים ששהו בגואה להגיע אל החוף, הם בלטו בחוסר ההתאמה שלהם לסביבה.
השמש שעלתה החלה לחמם אותם, ואז קרה דבר מדהים: תוך שעות ספורות הם שכחו לחלוטין את הקור של ההרים! גם יחיאל וגם מושון קיבלו כוחות מחודשים – זה היה כמעט על-טבעי איך תוך שעות ספורות כל מצבם השתנה!
כאן התחיל פרק חדש במסע ההשגחות של יחיאל, פרק שהוביל במהירות מסחררת לגילויים שזעזעו את כל המבנה הנפשי של יחיאל וכמעט כמעט שירד לאבדון. אבל יחד עם זאת, עוררו את נשמתו הגדולה והצמאה שהייתה אסורה בחושך הנורא של כפירת המערב. וכאשר הצילו הצדיק מאובדן, עלה מתוך הבור החשוך שכלא את נשמתו והעלה עמו ניצוצות דקדושה שהיו שקועים במקומות אפלים במשך שנות דור. על כך, בפרקים הבאים.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!