השבוע בע”ה נתחיל את חומש במדבר, החומש הרביעי בתורה מתוך חמישה חומשי תורה. חומש במדבר ידוע גם בשם ספר ה”פקודים”, מכיוון שהוא עוסק במניינם של בני ישראל.
פרשת השבוע היא פרשת במדבר, והיא עוסקת בציווי השם למנות את בני ישראל, כאמור: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם” (במדבר א, ב), וכן בסדר חנייתם וחלוקת השבטים לארבעה מחנות תחת ארבעה דגלים כאמור: “איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו” (במדבר ב, ב).
התורה מייחסת חשיבות מרובה מאוד לדגלים, צבעם של הדגלים, חלוקת השבטים תחת הדגלים, וכיוונם דרום/צפון/מזרח/מערב לארבעה רוחות אוהל מועד, וכן הלאה. מה היה כל כך חשוב בסדר הדגלים של השבטים והכיוון שבו חנו סביב לאוהל מועד?
לשם כך נצטרך לגעת במושגים רוחניים גבוהים. הקשורים ל”מעשה מרכבה”. זה מתאים כהכנה לימים שלפני חג השבועות, שבו קוראים בהפטרה את תיאור מעשה מרכבה. אחד הדברים ששואלים אדם מיד לאחר פטירתו כשהוא מתייצב בבית דין של מעלה: “האם צפית במעשה מרכבה”? כלומר, האם התבוננת בגדולת השם במעשה מרכבה, מה הפירוש מעשה מרכבה?
אולי גם זה יעניין אתכם:
המובן הפשוט הוא מרכבת השכינה, כיסאו של הקדוש ברוך הוא, שנישא בידי מלאכי מרום שרפי מעלה. כפי שהנביא יחזקאל מתאר: “ועל הכיסא כמראה אדם מלמעלה…ואראה את ה’”. מדובר כמובן בסודות העליונים, הנפלאים והנשגבים ביותר ביקום, עד אין סוף. באחד הפסוקים על המילים “וארא כעין חשמל”, רש”י מציין: “לא ניתן רשות להתבונן במקרא זה” (יחזקאל א, כז). אנו ניגע כמובן רק ברמזים הנוגעים לנו למעשה.
הבה נראה את הדברים כפי שהם מובאים בתחילת ספר יחזקאל:
“וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹוקים… וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן… וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק”.
יחזקאל הנביא מתאר בפרוטרוט את מבנה מרכבת השכינה בסדר עולה, ממעלה למעלה עד לפסגה. הוא מתאר כיצד מצד צפון הוא ראה רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת, ומתוכה הוא ראה את חיות הקודש הנושאות את המרכבה, הוא מתאר את מראיהן הנשגב והשמימי, וכך הוא עולה ממעלה למעלה עד שהוא מגיע לפסגה: “ועל הכיסא כמראה אדם מלמעלה…ואראה את ה’”. ברגע זה מעוצמת המראה הנשגב שיחזקאל ראה בחזונו, הוא לא עצר עוד כוח ונפל מרוב חולשה כפי שכתוב: “ואפול על פני ואשמע קול מדבר” (שם א, כח).
רבי נתן מלמד: מכך שיחזקאל פתח קודם בתיאור החושך מסביב שהאפיל כביכול על המראה הנפלא של המרכבה, מלמדת אותנו שהאור הנשגב המתואר בפסוק: “ונוגה לו סביב, מתגלה דווקא מתוך הניסיונות והתאוות הבוערים של העולם הזה: “רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת” (שם א, ד).
בכך מסביר רבי נתן את דברי יחזקאל: “וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב”, על פי דברי הזוהר: “זכאה מאן דעייל ונפיק” (=זכאי מי שיודע להיכנס ולצאת בשלום). ‘עייל’ ו’נפיק’ מקבילים ל’רָצוֹא’ וָ’שׁוֹב’. רָצוֹא – מקביל ל’עייל’, להיכנס. כלומר להעפיל ולעלות עוד ועוד, לא להסתפק בהשגות רוחניות כלשהן ולא לעצור לעולם, רק להמשיך ולעלות עד אין סוף. שׁוֹב – מקביל ל’נפיק’ – פירושו גם כשיש נפילה, לקום ולהתאושש ולהעפיל שוב. הזוהר אומר: זכאי מי שיודע לשאוף להתקדם וגם כאשר הוא נופל חלילה, הוא קם ומשתדל שוב להעפיל.
הדברים מקבילים לרעיון הבסיסי של הנקודה העליונה והנקודה התחתונה שבאות א’. כידוע, האות א’ מורכבת מ’נקודה עליונה’ ומ’נקודה תחתונה’ ומ’קו אמצעי’ האות ו’ המקבילה לרקיע שבו ה’כיסא’ (תיקוני זוהר ו ב -ז א). רבי נחמן מלמד שהצדיק מבטא את הנקודה העליונה והתלמיד את הנקודה התחתונה. רבי נתן מבאר, שהדרך להגיע ל”מראות אלוקים”, לנקודה העליונה, לבחינה של “ועל הכיסא כמראה אדם מלמעלה”, מותנית בנכונות של האדם לעבור חרפות וביזיונות, כלומר, לסבול קשיים וחוסר נוחות עד כדי לעג מאחרים ואי נעימות (בושות) מעצמו מחוסר הצלחה, הנכונות, היא זו שיוצרת את האיחוד בין הנקודה התחתונה לנקודה העליונה (ראה ליקוטי מוהר”ן ח”א תורה ו).
גם כשיש נפילה, לקום ולהתאושש ולהעפיל שוב. הזוהר אומר: זכאי מי שיודע לשאוף להתקדם וגם כאשר הוא נופל חלילה, הוא קם ומשתדל שוב להעפיל.
על פי האמור, רבי נתן מקשר בין ארבעת המחנות והדגלים וחניית השבטים מסביב לאוהל מועד, לתיאור ארבעת החיות שבמרכבה, ומסביר את משמעות המניין של בני ישראל במדבר, ספירת העומר, וקריאת פרשת במדבר לפני חג השבועות, שאז מפטירין במרכבה של יחזקאל, כי הכל אחד. מלמד רבי נתן:
אנו סופרים לעומר, הצורך בספירה מתעוררת כאשר דבר התפזר ואבד ורוצים לאסוף אותו ולשמרו. לכל אחד יש אבידות רוחניות. הספירה מבטאת את הרצון לקבץ את כל האבידות למנות אותן כדי לשמרן. המטרה היא, למצוא את האבידה העיקרית – לבוא להכרה גבוהה של השגת דעת ואלוקות בכל יום.
ספירת העומר מבטאת, אם כן, את הרצון לאיחוד בין הנקודה התחתונה ביותר, עומר שעורים שהינו מאכל בהמה, לנקודה העליונה ביותר, חג השבועות – מתן תורה, שבו אנו חותרים לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר המוגדרת ‘אדם’, זאת מכיוון שעל התורה נאמר: “זאת התורה – אדם” (במדבר יט יד).
קבלת התורה, מקבילה אף היא לנאמר בתיאור של יחזקאל את המרכבה בסדר עולה ממעלה למעלה: האופנים נושאים את החיות. ועל החיות רקיע… ועל הרקיע כמראה אבן ספיר דמות כיסא, ועל הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. מכך אנו למדים שמבין ה’חיות’ (כינוי למלאכי מרום) נושאי הכיסא של השם, שיחזקאל ציין את שמם: אריה, שור, נשר, אדם, למרות שבכל אחד היה מצויר פני אדם, העיקר הוא הרביעי, ‘אדם’.
לכן, סביב למשכן היו ארבעה דגלים המקבילים לארבעה חיות המרכבה נושאי הכיסא: אריה, שור, נשר, אדם והחשוב והעיקרי מכולם הוא ‘אדם’, כי כאמור קבלת התורה נחשבת אף היא למעשה מרכבה, כי על ידי התורה אדם זוכה להיות מרכבתו של מקום (כמו שכתוב: זאת התורה “אדם” שהוא שלמות המרכבה). והיות וכל זה נעשה על ידי משה ויהושע ואוהל מועד (כמוזכר בתורה הנ”ל), לכן ארבעת הדגלים שהקיפו סביב אוהל מועד היוו מקום לשכינה דוגמת ארבעת החיות נושאי הכיסא.
מה היה כל כך חשוב בסדר הדגלים של השבטים והכיוון שבו חנו סביב לאוהל מועד?
זו הסיבה שכל השישים ריבוא של עם ישראל חנו סביב אוהל מועד כדי לקבל משם את התורה, מכיוון שלמיומנות של שתי הדרכים ‘עייל’ ו’נפיק’ המקבילים ל’רָצוֹא’ וָ’שׁוֹב’ כאמור, שהן לשאוף להעפיל רוחנית ובאותה עת לעמוד איתן מול נחשולים של נסיגות וקשיים, נדרשת ידיעה רחבה בהלכות התורה. לעתים, מקבלים חיזוק באמצעות הלכה אחת ופעם אחרת על ידי הלכה אחרת, כדברי רבי נתן: “כי מצוות התורה הקדושה, כל מצווה ומצווה מחיה ומחזקת את הנפש שלא תיפול יותר”.
לכן, כלל בני ישראל סביבות המשכן, מקבילים לכלל ההלכות של התורה, כי כל אחד מישראל יש לו אות וחלק בתורה, ודווקא באמצעותם נמשכות כל ההלכות של התורה.
כעת נוכל להבין את ציווי השם למנות את בני ישראל כפי שהבאנו בתחילת המאמר, והסיבה שבגינה כל אחד נקרא יוצא צבא, לאור דברי רש”י: “מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.. וכשנפלו בעגל מנאם..”.
כלומר, הציווי והתיקון של המשכן ומחנה הדגלים ומספר בני ישראל, כל זה קרה אחרי מעשה העגל, כשעם ישראל נפלו מאוד בחטאים, ומשה התייגע מאוד למצוא דרך תשובה שלכל אחד תהיה המיומנות של שתי הדרכים “עייל ונפיק”, שיחד מהווים תשובה שלמה, וקבלת התורה בשלמות. לכן אחרי חטא העגל, ה’ ציווה את משה למנות את בני ישראל וציווה אותם על סדר הדגלים והחנייה מסביב למשכן אוהל מועד, כי כל זה נעשה על ידי עם ישראל על ידי שלכל אחד יש אות בתורה, וכשכולם מתקבצים יחד סביב לאוהל מועד והמשכן יש בכוחם להמשיך את שתי הדרכים: מצד אחד לשאוף גבוה, ומצד שני לעמוד איתן גם לאחר נפילה וכך לזכות לקבל התורה בשלמות.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, הקליקו כאן ותיהנו גם אתם.