הבית הוא האתגר הגדול של רובנו. בכל מקום אחר יותר קל להסתדר כי זה לא באמת מקום המלכות העיקרי של האדם, זה לא ה”מגרש” ששם הכל קורה…
אם תרצה – תחיה!
דוד הוא אדם חרוץ. הוא קם בזריזות בבוקר לתפילה ורץ לעבודה. שם – להנאת כולם – הוא מפגין ערנות, זריזות, תושייה ואחריות, וכל זאת תוך כדי השראת אווירה טובה על כל סובביו בחיוכו, בסבלנותו ובמידותיו הטובות. הכל ממש מושלם… עד שדוד מגיע הביתה.
בבית, הוא כאילו אדם אחר. אשתו מדוכדכת תדיר וניסיונותיו לחזק אותה הופכים במהרה למריבה. לפתע יכולת התקשורת שלו נעלמת, ילדיו לא שומעים בקולו, ולו בעצמו אין חשק להשקיע בבית. עצלות וליאות יורדת עליו ומכבידה את כל איבריו, ומתי שהוא הוא פורש לישון, כאשר הוא מחכה לרגע בו יקום בבוקר וילך לעבודה – שם יש לו מעמד, שם טוב לו! הוא לא מבין למה בבית כל כך רע ורק בעבודה טוב?
לדוד יש חבר ושמו משה שהוא ממש ההיפך ממנו. משה הוא טיפוס איטי שלעתים רחוקות קם בזמן. צריך “נס” כדי שהוא יגיע לעבודה בזמן, וגם אז ישנן תמיד תקלות שבעטיין הוא מאחר. בעבודה משה חוטף הרבה גערות וביזיונות בשל חוסר היעילות שלו, עד שלפעמים הוא נעלב וצועק חזרה, אז מתעוררת מריבה גדולה שבסופה משה מתפטר או שמפטרים אותו, עד שלקראת הערב הרוחות נרגעות, טלפונים מורמים ומבקשים סליחה זה מזה וחוזרים לשגרה.
בבית לעומת זאת, יש למשה גן עדן! בינו לבין אשתו שוררת חברות אמיצה, הם מבינים זה לרוחה של זו. כשמשה מגיע הביתה, ננסך בו מרץ חדש! הוא תופס פיקוד, מפעיל בחביבות את בני הבית, כל ילד מקבל תפקיד, ארוחת ערב טעימה ומזינה כבר מוכנה, הוא יושב בנחת ללמוד עם בניו – תמונה פסטורלית כל כך, עד שמשה לפעמים לא מבין למה הוא זכה כל כך. עד שמגיע הבוקר… אז משה צריך להתחיל את הסיוט של הריצה והכישלונות הרודפים זה את זה, והוא לא מבין, למה בבית כל כך טוב ורק בעבודה גרוע?
אולי גם זה יעניין אתכם:
זוגיות – מלך ומלכה בממלכה קטנה
על מי אתה מלך?
התשובה היא אחת לשני המצבים: מלכות! את דוד לא מעניין כל כך הבית. לא שם הוא כונן את מלכותו. הוא בחר לכונן אותה בחוץ, עם החברים בבית הכנסת, במקום העבודה – לשם הוא בא במרץ ובחשק כדי להשפיע, להיות יעיל ומועיל. שם הוא שם את ליבו ואת רצונותיו, שם הוא “איש חיל”! את ביתו לא איווה דוד למושב לו. לבית הוא מגיע בחוסר ברירה. אין לו כוח לזה ובטח לא חשק ומרץ. אין לו מטרה מקודשת להפוך את ביתו לממלכה של רעות, אחריות ונתינה, לכן שם הוא לא מלך, הוא לא איש חיל – הוא שליימזל!
אצל משה – כמו שכבר מבין הקורא הנבון – זה הפוך. משה רואה את ביתו כממלכתו העיקרית, לשם הוא בא עם המרץ והחשק, ואילו ה”בחוץ” הוא דבר הבא מחוסר ברירה – בביתו הוא מלך, איש חיל, ורק בחוץ הוא שליימזל…
כאשר הרצון מאיר הכל קל, גן עדן ממש. כמה קל לתת לשני כאשר הלב שופע רצון לזה. אבל כאשר הרצון חסר, כמה מר וחשוך נעשה הדבר…
ומלכותו ברצון
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, תורה ז “כי מרחמם ינהגם”), את הקשר בין הרצון למלכות. במקום שליבו של אדם, שם הוא. כאשר הבעל חוגר את מותניו לפרנס את אשתו, נותנים לו מלכות אומר שם רבינו. חגירת המותניים היא גילוי על רצון – שמכין עצמו לעשות את תפקידו נאמנה, בזה הוא מגלה שיש לו רצון לכונן מלכותו בביתו, להיות מלך המשפיע ומשקיע במדינתו ולהפוך אותה למקום של ברכה, שלווה וצמיחה, ועל ידי זה הוא זוכה שמאיר לו הרצון עוד יותר עד שיכול לזכות להארת הרצון, כלומר חשק והשתוקקות לקב”ה בכלות הלב.
כאשר הרצון מאיר הכל קל, גן עדן ממש. כמה קל לתת לשני כאשר הלב שופע רצון לזה. אבל כאשר הרצון חסר, כמה מר וחשוך נעשה הדבר. כמה קשה לעשות ולו רק תנועה קלה כאשר אין רצון. הכל כבד כל כך והאדם מרגיש הוא שוקע בביצה טובענית, שהרי הרצון הוא המניע את הכל. מי שחסר לו רצון נעשה שליימזל (רע מזל), המזל לא מאיר אצלו, לא הולך לו, הוא חי בלי מלכות והוא כמי שאינו בעולם. הוא נקרא “שוכן עפר” כי הוא כמו קבור בעפר וייאוש מכיוון שהוא לא יודע ממלכותו ואינו משתדל לכונן אותה. “לא עוזרים למי שלא עוזר לעצמו” אומרם בעולם. הסיבה העמוקה היא שמי שלא עוזר לעצמו היא בגלל שאין לו מלכות, ומי שאין לו מלכות זה כאילו אין לו קיום, וממילא גם לעזור לאחד שלא קיים זה מאוד קשה כי זה נראה כמו בזבוז של כוחות לחינם, כמו לזרוק את הכסף לטמיון.
הכוח להחיות מתים
אנחנו נמצאים בדור שכולנו שליימזלניקס, כמו שאמר רבי נחמן לרבי נתן על עניין הרחקה מנדרים: זה נאמר לשליימזלניקס כמוכם. כולנו נגועים בזה, מי מעט מי הרבה, אחד בעבודתו ואחד בביתו, אחד בעבודת התפילה ואחד בעבודת לימוד התורה וכן הלאה – כל אחד במקום שהוא לא מאמין בעצמו שהוא יכול ואינו חוגר מותניו למלא את תפקידו. לצדיקים הרגילים אין כוח לעזור לנו מכיוון שאנחנו לא עוזרים מספיק לעצמנו. רק צדיק אחד יש לו את הרחמנות העצומה הזו ואת היכולת לעזור גם לנו, להחיות מתים, להקים אותנו מעפר – “הקיצו ורננו שוכני עפר” – גם מי שכבר אין לו שום חיות מעצמו, שום מלכות, רבי נחמן מעורר אותו ומפיח בו רוח חיים חדשה, מפיח בו תקווה ורצון, לקום, להתעורר, לחגור מותניו כנגד אשתו – זו מידת המלכות.
במקום שליבו של אדם – שם הוא…
הבית הוא האתגר הגדול של רובנו. בכל מקום אחר יותר קל להסתדר, כי זה לא באמת מקום המלכות העיקרי של האדם, זה לא ה”מגרש” ששם הכל קורה. הבית הוא מקום המלכות ושם עיקר הניסיון, וממילא שם בעיקר צריכים לחגור מותניים, לא להיות עצלים ורפי-ידיים. החשק להשקיע בבית, באישה, בילדים – תלוי ברצון, והרצון קשור למלכות שלך – תבין שאתה מלך, תבין שאתה נמצא כאן, חי וקיים ובתפקיד מרכזי ביותר. אתה חשוב מאוד. בלעדיך שום דבר לא יזוז! חזק ואמץ!
כמה מילים על הרפואות של רבי נחמן
פעם שאל אחד את רבינו כיצד הוא אומר תורות כאלו גבוהות לאנשים כמונו? ענה לו הרבי במשל, וסיפר על בן מלך שנפל לחולשה נוראה וכל הרופאים כבר התייאשו ממנו, עד שבא חכם אחד ואמר למלך: ‘תדע שבנך הוא חולה מסוכן מאוד בתכלית, עד שכבר אי אפשר לתן לו לתוך פיו אפילו טיפה אחת מסממני הרפואות. אך יש סממני רפואות יקרות כאלה, אשר צלוחית אחת קטנה מאד עולה לסך אלפי אלפים, וצריכין למלאות חביות מלא מסממנים היקרים האלה, ולקח בדליים מלאים מסממנים האלה ולשפוך על בנך החולה. וממילא מובן שכל הסממנים היקרים האלה ילכו לאיבוד לגמרי, אך אף על פי כן יתחזק גופו מעט על ידי זה. ואולי מתוך שישפכו עליו הרבה כל כך יכנס לתוך פיו גם כן איזו טיפה על כל פנים, על ידי זה אפשר שיהיה לו רפואה’. ותיכף ומיד נתרצה המלך לזה וציווה לעשות כן ועל ידי זה נתרפא הבן מלך!
והנמשל מובן ממילא, שדווקא בגלל שאנו חולים מדוכאים בחולי הנפש כל כך, רחמנא לצלן, לכן מוכרח הצדיק הרופא הנאמן לשפך עלינו סממנים יקרים ונוראים מאוד. אף על פי שלכאורה נראה שכמעט הכל הולך לאיבוד חס ושלום, אף על פי כן ריח טוב קולט וברבות הימים אולי נזכה לחטוף מהם איזו טיפה יקרה ונפלאה לתוך פינו ופנימיותנו, עד שעל ידי זה אולי יש תקווה לזכות לרפואה שלמה ברוחניות וגשמיות, אמן כן יהי רצון! (חיי מוהר”ן שצ”א).
ועל זה אמר רבינו: “ואני רופא אותה” – רק רבי נחמן, ברוב רחמנותו והכרת גדולת הבורא, יכול לקחת על עצמו לרפאות את הבת מלכה שנפלה חלשות במבצר של מים כאשר עשרה חיצי הרעל של המלך האכזר תקועים בגופה (מעשה משבעה קבצנים). רק רבינו יכול לרדת אל מתחת לשולחן ולשבת ביחד עם חולי הנפש שבטוחים שהם תרנגולים וללמד אותם, שגם אם אתה תרנגול אפשר ללבוש חולצה… (מעשה מאינדיק).