האם מנצלים אתכם?

האם אתם מרגישים שסוחטים אתכם כמו לימון? שדורכים עליכם משל הייתם השטיח בכניסה לבית? האם אתם מרגישים שמנצלים אתכם? אם כן, הפוסט הזה בשבילכם!

“דורמטיטיס” (תסמונת ה”שטיח הכניסה לבית”)

האם אתם נתתם דעתכם לכך שאתם לא יכולים לומר את המילה “לא”? האם זה מרגיש לכם שאנשים מנצלים את האדיבות שלכם? האם אתם מנסים להתעלות מעל לחסרונות של האנשים ולהתמקד רק בנקודות הטובות שלהם, כפי שרבי נחמן מברסלב מלמד אותנו, אבל בסופו של יום לא מצליחים? אם כן, הפוסט הזה בשבילכם!

הגעתי הביתה מאוחר, מותשת אבל מרוצה ושמחה מערב נשים מרתק. יצרנו תכנית נפלאה למוסדות BRI כאשר המפגש הראשון היה במנהטן. הפידבקים היו נפלאים, הנשים שהגיעו היו שמחות ומרוצות, שרנו, עשינו מדיטציה, היו סדנאות אמנות, בריאות ועוד.

אחרי שנחתי קצת ואכלתי משהו, הגיע הזמן לחזור לעבודה. אני כל כך שמחה שחלק מהעבודה שלי היא צפייה בסרטונים מעוררי השראה בערוץ של מוסדות BRI (באנגלית). אבל מצד שני, גם הייתי עייפה ורציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר. אלא שאז, אחד הסרטונים נשא כותרת שהצליחה לתפוס אותי ולעורר אותי באחת: האם מנצלים אתכם?

גם זה יכול לעניין אתכם:

12 טיפים לרגעים קשים

החיים יפים ופשוטים

מרשם בדוק לחיים מאושרים

בסרטון, מאיר אלקבץ מסיבר כיצד אנחנו יכולים למצוא את האיזון בין לעשות את הדבר הנכון – קיום ושמירת התורה והמצוות ועשיית חסדים, ומצד שני לא לאפשר לאנשים לדרוך עלינו.

עבור אנשים רבים, זהו מאבק. קשה מאוד לנווט בין גלי האסרטיביות מול האגרסיביות, אהבת החסד מול ההכנעה, והנתינה מול לתת הכל כולל הכבוד העצמי שלך.

רבים מאיתנו מרגישים אשמה אם הם אומרים “לא”. כולנו רוצים להיות טובים ואדיבים, אבל איך אפשר לעשות את זה מבלי להרגיש קורבן? מהו המקום המתוק, הנקודה בה אנחנו באמת נהיים ‘מנטש’, אבל לא נמצאים על הרצפה כמו השטיח בכניסה לבית? איך אפשר להימנע מהקיצוניות של אנוכיות מול הרס עצמי?

האיזון המושלם הוא לדעת – שמצד אחד אנחנו עושים את הדבר הנכון, ומצד שני לא לאפשר לאנשים לדרוך עלינו…

קודם כל, תבינו מי אתם!

דוד המלך ע”ה אמר שישנם שלושה סימנים שמאפיינים את עם ישראל: ביישנים, רחמים וגומלי חסדים. כמובן שתמיד אפשר למצוא אנשים שלא מבטאים את המידות המקסימות הללו, וחבל. בכל אופן, רובנו, לפחות, כן מקיימים אותן, בהן טמון הפוטנציאל האדיר של כל מידות הנפש שלנו, והבחירה בידינו אם לעבוד סביב פוטנציאל זה או לא. כמובן, שזה מצריך השקעה ועבודה. מידות כמו רחמים, ענווה-בושה וגמילות חסדים (אדיבות) מצריכות פעולות מעשיות תמידיות כצורך תרגולי. כי כמו אהבה, הדבר האמיתי הוא לא משהו פסיבי או רק רגש, זה הרבה מעבר לזה.

כסף

נתחיל להמחיש זאת במושגים חומריים, משום שקל יותר להבין בעזרתם. הראשון והכי קרוב לכולם הוא – איך לא – כסף.

המעשה שכל אחד מאיתנו מחויב על פי התורה הוא לתת מעשר מההכנסה שלו. (כאן חשוב לציין – שרצוי לשאול דעת תורה לגבי הגדרה של הכנסה, יש כאלה שנותנים מעשר אחרי כל ההורדות החודשיות – מיסים, תשלומים וכן הלאה, ויש כאלה שהמעשר תלוי במצב הכלכלי שלהם).

התורה מלמדת אותנו שהאדם הממוצע לא צריך לתת יותר מעשירית הכנסותיו. ואם הוא עושה זאת, הוא עלול לרושש את עצמו ולהגיע למצב בו הוא עצמו יהיה נזקק לתרומתם של אחרים, דבר שעלול להקשות על אלה שזקוקים באמת לצדקות הללו. כידוע, לא מעט חסיד ברסלב נוהגים לתת 20% מהכנסותיהם כי כך רבי נחמן המליץ על מנת לתקן את הנשמה בעזרת נתינת צדיקה, וחסידי ברסלב מייחסים לדברים אלה חשיבות רבה.

לרבים מאיתנו יש מן דחף שכזה לתת מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים מבחינה מציאותית. אחרי שתגרדו קצת את הראש, תגלו שזה כמעט אפילו מכאיב לנו לומר “לא” למי שמבקש מאיתנו צדקה. כן, התורה, וההלכה היוצאת ממנה, מורה לנו לתת צדקה כאשר מבקשים מאיתנו – שהרי כל הפושט יד נותנים לו, אבל ישנם מצבים בהם אנו נדרשים פשוט לומר לא.

אם אתם נמצאים בדרגה שאתם מקצצים מההוצאות שלכם ועוזרים לאחרים, אז אתם חיים עם האמצעים הגשמיים והרוחניים שלכם בצורה שווה. וזה המצב האידיאלי. אבל אם אדם נותן מעבר למה שיש לו – צדקה, גומל חסדים ועוד, עד שהוא בעצמו צריך לקבל צדקות מאחרים כי הוא לא יכול לגמור את החודש, או אם יש לו רגשי חרטה על מה שנתן או אם הוא מרגיש כל סוג של התנגדות, אז ברור שאין איזון ושוויון בין הרוחני והגשמי (אולי בעתיד זה כן יקרה). ושלא תיטעו, האמצעים הגשמיים והרוחניים חופפים משום שהם באים מאותו מקור. (למי אנחנו צריכים לתת צדקה? בררו ושאלו, ישנן הלכות נפלאות המדריכות אותנו גם בנושא חשוב זה – למי לתת, כמה לתת וכן הלאה).

מרגישים שסוחטים אתכם כמו לימון עד הטיפה-מטבע האחרון? בדקו שוב ומצאו את האיזון הנכון בין לתת ולבין להיסחט…

לתת זמן, כישורים ומאמצים

לתת צדקה כספית זה הדבר הפשוט. לרוב זה לא מצריך מאיתנו מאמצים רגשיים. אנחנו עובדים, מקיימים את ציווי התורה ונותנים אחוז מסוים מההכנסה שלנו לנזקקים הגונים – באופן פרטי או לארגונים (כאלה שלא תמיד “מרגיש לנו” שאנחנו רוצים לתת להם), כך אנו צוברים את הרווחים הרוחניים מחלוקת הכסף שבורא עולם נתן לנו למען מטרה יקרה זו.

אבל אם הצדקה היא הזמן שלכם? או הכישורים שלכם? או השקעת מאמצים בעזרה?

הגבול לצדקה, כפי שמורה לנו התורה, הוא מוגבל – מעשר, אבל לא לגבי צדקה שאינה כספית. לרוב, כי כולנו משפחה אחת גדולה, נשמה אחת עצומה. עלינו לאהוב אחד את השני כמו את עצמנו. עלינו להיות מסוגלים להרגיש את הסבל של הזולת, כמו גם את השמחה שלו. עלינו לרצות לתת מהלב. וכאשר אנחנו כן נותנים יותר ממה שאנחנו חייבים, אבל מתוך רצון פנימי ובלי להרגיש שאנו נשחקים, נעשה את זה עם חיוך גדול על הפנים כדי שהמקבל ירגיש טוב עם עצמו! אחרי הכל, כשאדם מגיע לשלב של בקשה מאחרים זו בושה גדולה עבורו וקושי פנימי שמתלווה לזה. עלינו להיות מסוגלים לומר, ‘אם אני רואה אותך סובל אז באחריותי רק לעזור לך, לא לשפוט אותך כלל או להטיף לך מוסר’.

אבל כשאנחנו חווים קשיים או סובלים, אז קודם כל עלינו להסתכל במראה ולראות היכן אנחנו צריכים לתקן ולשפר. כמובן, לא לשכוח שיש לנו נקודות טובות והמון! נכון, זה נראה כאילו מבקשים מאיתנו הרבה אבל זה לא דבר שאיננו מסוגלים לעשות, אחרת בורא עולם לא היה מניח את העניין הזה בפתח דלתנו.

אבל מה קורה כשאנחנו מרגישים שנשחקנו? שנתנו ועשינו יותר מדי ולא נשאר לנו ולמשפחה שלנו (גם כשאנשים מעריכים)?

האם זה בסדר מצידנו לומר שאנחנו זקוקים למעט לעצמנו. או, שאנחנו זקוקים לזמן הזה בשביל המשפחה שלנו. או, שאנחנו רוצים לעזור (בהתנדבות, בעשייה וכן הלאה) אבל זה קשה כרגע, מכלה את כוחות הגוף והנפש וכן הלאה, ובמקום זה מעדיפים לעשות משהו אחר?

ולא רק, האם זה בסדר לומר גם: ‘לא, אני כבר נותן מעשר / עושה חסד במקום אחר, ועכשיו אני צריך להיות זמין לעשות חסדים בבית שלי עכשיו?’

את הזולת אין לנו רשות לשפוט או להטיף לאי מי מוסר, אבל כשזה נוגע אלינו עלינו להתבונן במראה ולראות מה עלינו לתקן ולשפר – זה החסד הראשון והגדול שאנו עושים עם עצמנו…

לפעמים, החסד הגדול שנעשה הוא בעצם החסד עם עצמנו. כל אחד מאיתנו הוא נשמה שגם כן זקוקה לנתינה הזו. אנחנו צריכים להתרענן, להתחדש. ואם אנחנו מעריכים באמת את הצרכים שלנו, אז כן, נצליח לחוות את ההתרעננות וההתחדשות שהגוף והנשמה שלנו זקוקים להן מדי פעם.

לומר “כן” לכל בקשת עזרה עלול לגרום לעומס, להרגשה כאילו אתם נכווים. הלחץ יורגש וההכרעה בוא תבוא.

האמת היא, שאם תגידו “כן” כל הזמן אולי תהפכו לאדם שכולם אומרים עליו, ‘אני לא יכול לעזור, אבל הוא/היא (אתם) תמיד אומרים כן…’ אם האגו שלכם לא מחובר לזה, נפלא. חלק מכם ירגיש נעים וטוב שאתם האדם האחד הזה שכולם פונים אליו בבקשה עזרה, אלא שנתינה מהסוג הזה עלולה להפוך להרגל נרקיסיסטי, לא תכונת אופי בונה.

לתת יותר מדי, זה משהו שיכול להפוך עם הזמן למשענת או דרך לשלוט באחרים. לפעמים, העזרה לאחרים לוקחת מאיתנו הרבה זמן ומסתיימת בהתעלמות מהתמודדות עם העניינים החשובים שלנו, בהם צריך לטפל.

ויש עוד בעיה עם לומר כל הזמן “כן”: לא תמיד זה טוב לאחרים. ישנם אנשים שפשוט ינצלו את האדיבות שלכם. הם יבקשו עזרה גם אם הם לא באמת זקוקים לה. למה? כי זה פשוט נוח להם. הם יעשו את זה כי הם יכולים, כי זה נגיש. הם לא יהססו או יתחשבו באי הנוחות שנגרמת לכם כל זמן שזה נוח להם. ועזרה כזו, או “כן” כזה, לא עוזר להם ולא לכם.

להיות אנשי חסד זו הדרך היהודית שלנו. אבל אם אנחנו מרגישים מוטרדים, לחוצים, או פשוט מנוצלים – עצרו הכל, ושבו לחשוב על זה ברוגע, לעומק. דברו עם בורא עולם על מה שאתם מרגישים ובקשו ממנו הכוונה והדרכה איך להשיג את האיזון הנכון. כי איך אומר דוד המלך על המים (תהילים קד): “גבול שמת בל יעברון בל ישובון לכסות הארץ”. גם את זה צריך לדעת לעשות.

אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים ומעניינים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה.