כשאנחנו מקבלים את הסימן זה הזמן לקפוץ אל החופש – אל הישועה, לא להיתפס ובטח שלא להסתכל לאחור!
רונן גדל כבחור ישראלי טיפוסי, צבר מה שנקרא. אחרי השירות הצבאי הוא יצא לגלות את ה”קסם” של הודו וכל מה שהיא מציעה. תוך כדי הטיולים והטרייקים בהודו, הוא התחבר לטיפוסים מפוקפקים ושמר על קשר איתם גם כשחזר לישראל.
בישראל, אחד ממכריו של רונן חזר בתשובה ועורר בו השראה שגרמה לו לחשב מסלול מחדש בחייו. אחרי זמן-מה, רונן מצא שידוך – בחורה שומרת תורה ומצוות, התחתן והקים משפחה. לרוע מזלו, כשעול פרנסת המשפחה ואורח החיים הכביד על כתפיו, רונן החליט ליצור קשר עם אחד מאותם מכרים מפוקפקים שהכיר בהודו, והשני הציע לו דרך לעשות כסף קל ומהיר – על ידי שירות בלדרות של סמים ושאר מרעין בישין. לצערו הרב, הוא נתפס בהודו ונכלא שם בבית כלא ידוע לשמצה.
תקוע בין מערכת משפט זוחלת ומושחתת לבין תא בכלא – אותו נאלץ לחלוק עם טרוריסטים מארגון הג’יהאד, רונן החליט לברוח. אבל ככל שניסה, כל פעם התוכנית השתבשה והוא לא הצליח להוציא אותה אל הפועל, לכן נאלץ לדחות אותה שוב ושוב. בסופו של דבר, רונן הרים ידיים וויתר על רעיון תוכניות הבריחה ופנה בלב נשבר לבורא עולם – תקוותו האחרונה. הוא שפך בפניו את ליבו כמים ושם כל ביטחונו בו.
יום אחד, הוא לא הרגיש טוב והובהל לבית החולים. תוך כדי ההמתנה הוא ביקש מהסוהר ללכת לשירותים, שם ראה חלון שהיה ניתן להוציאו ממקומו בקלות ולצאת דרכו החוצה. וזה מה שהוא עשה, מה שאומר שכבר אין דרך חזרה. אם הסוהר יכנס לתא השירותים ויראה את זה, משמע הדבר שהוא מנסה לברוח והעונש על זה יהיה חמור עם תוספת שנים לא מעטות בכלא הארור הזה. חלון ההזדמנויות נפתח בפניו (תרתי משמע) והוא החליט ללכת על זה ויהי מה. הוא השתחל מהחלון וברח. בדרך לא דרך, הצליח להגיע לישראל.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אם תתבוננו על הסיפור הזה (שהובא כאן בקצרה ממש) תגלו שזה לא רק הסיפור של רונן, אלא של כל העם היהודי שהיה משועבד במצרים, וכמובן הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו – סיפור השעבוד והגאולה הפרטית שלנו.
אחרי מאתיים ועשר שנות עבדות, כהרף עין, גואל בשם משה מגיע ובעזרת אותות ומופתים ועשר מכות שהמצרים לא ישכחו, הוא משחרר את עם ישראל. התורה מספרת לנו שכאשר הם היו צריכים לצאת ממצרים נאמר, “וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם” (שמות יב, לט).
דמיינו לעצמכם, במשך 210 שנות מרירות וצער העם היהודי חי במצרים ולא היה לו שום זיכרון קולקטיבי של חיים במקום אחר. ועדיין, כהרף עין, הגאולה הגיעה והם היו צריכים למהר ולצאת משם כי לא היה להם זמן אפילו לקחת איתם צידה.
אחרי מאתיים ועשר שנות עבדות, כהרף עין, גואל בשם משה מגיע ובעזרת אותות ומופתים ועשר מכות שהמצרים לא ישכחו, הוא משחרר את עם ישראל. כשזה מגיע – אנחנו צריכים להיות מוכנים!
למה? מה, אלוקים לא יכול היה לתת להם מספיק זמן להתכונן כראוי למסע הזה?
אני לא מסוגל לחשוב אפילו על יום אחד של טיול משפחתי מבלי שאשתי ואני מכינים את כל מה שכולנו צריכים, אספקה וצידה ראויה לטיול של יום או שבוע – מבחינתו זה אותו דבר. צידה לדרך חייבת להיות שם בתא המטען.
גם אם זה נראה כמו נצח לא נאבד את התקווה ונהיה מוכנים תמיד!…
כאשר אדם משועבד מנטלית – בין אם הוא משועבד פיזית או רוחנית להשפעות שליליות, או קשור רגשית למסגרת חשיבה של תאוות לא רצויות – הוא לא יכול לחשוב בצורה ברורה. התנאים והצידה לדרך שלו ללא ספק יושפעו מהלך הרוח שלו, ולפני שהוא יבין הוא ימצא את עצמו לכוד שוב ושוב באותו מעגל מרושע של מאפשר לו להרים את הראש.
בדומה לסיפור של רונן, אנחנו חייבים לא פעם לחכות במה שנראה כנצח לישועה שתגיע, ועדיין, להישאר מלאי תקווה. ולא רק, אלא בתוספת להיותנו סבלניים חשוב מאוד שנהיה מוכנים. כאשר בורא עולם שולח לנו את ההשראה להשתנות ולהמשיך הלאה, אנחנו חייבים להיות מודעים לסימן שלו ולהיות מוכנים לקפוץ על ההזדמנות.
כן, ברור שלטווח הארוך אנחנו צריכים תוכנית ממושכת, אבל עכשיו זה לא הזמן להתבונן ולהתכונן. עכשיו זה הזמן לקפוץ אל החופש – אל הגאולה הפרטית והכללית שלנו, לא להיתפס ובטח שלא להסתכל לאחור!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, גילוח ג).
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים ומעניינים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה.
