השבוע אנו קוראים שתי פרשות, אחרי מות וקדושים. שתי הפרשיות הללו כוללות תכנים דומים אך ניגודיים, מצד אחד, התרחקות מהתועבות, ומצד שני, הדרכה לחיים של קדושה.
פרשת אחרי מות פותחת בעבודת יום הכיפורים, וממשיכה בדיני הקרבת קורבנות, ובאיסורי עבודה זרה, ובסופה עוסקת באיסורי עריות. פרשת קדושים, לעומתה, מהווה אחת מהפרשיות העשירות ביותר במצוות, כאשר כל פסוק כמעט כולל הוראה נפרדת. גם היא מסיימת באזהרות חוזרות על איסורי עריות והעונשים הנלווים.
יום הכיפורים – מחיקת החטאים
עבודת יום הכיפורים שבתחילת פרשת אחרי מות, באה כתגובה לתחלואי הגוף והנפש שעסקנו בהם בפרשיות תזריע ומצורע. גם כאשר האדם חולה ברוחו, וגם כאשר חטא, עדיין פתוחה לפניו הדרך לשוב. יום הכיפורים מעניק אפשרות למחוק את החטאים שבין אדם למקום. לא כן לגבי הפגיעה בזולת – בין אדם לחבירו, עבירות אלו דורשות פנייה ישירה לנפגע, ובקשת סליחה ופיוס. אך בין אדם לקונו – די בתשובה מעומק הלב.
אולי יעניין אתכם גם:
כל אחד ו”האמת” שלו – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
הכוח שלנו – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
ממוות לחיים – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
מדרגות התשובה – יראה ואהבה
הגמרא במסכת יומא מבדילה בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה. כאשר אדם שב מתוך פחד מהעונש, חטאיו מתקבלים כשוגג – זדונות נעשים לו כטעויות. אך כאשר הוא שב מתוך אהבה לה’, ומתוך השתוקקות להיות קרוב אליו, אזי כל העבירות שעשה נהפכות לזכויות.
רבי נתן בליקוטי הלכות שואל, כיצד ייתכן שחטא חמור – כמו חילול שבת או אכילת טרפות – יהפך למצווה? והתשובה שהוא נותן היא נוקבת: החטא עצמו, ההתבוססות ברע, עוררה באדם את ההכרה שהוא חי בטעות. הדחייה שהוא חש מעצמו היא שהולידה את התשובה. ואם כן – כל החטאים היו הכלים שהובילו אותו לשוב. הם הביאו לתיקון, והפכו בכך לזכויות.
הגויים אינם מרגישים בחטאם. אין להם תחושת בושה או חרטה. אצל שופכי דמים – כמו חמאס וחיזבאללה – אין בכלל רצון בתשובה.
אך יהודי, גם אם חטא שנים רבות, גם אם שקע בעבירות קשות – מגיע רגע שבו לבו מתעורר. הוא מרגיש: “כך אני חי? כך אני רוצה להמשיך לחיות?” ומכוח השבר הזה – הוא חוזר. זוהי תשובה. וכך החטאים עצמם נהפכים לזכויות.
תרבות כנען – הדרך לפירוק מוחלט
לאחר תיאור עבודת יום הכיפורים, עוברת התורה להזהרה קשה: “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… וּכְמַעֲשֶׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַּעֲשׂוּ”. מצרים הייתה שקועה בטומאה, וכנען היתה שקועה בטומאה כפולה. הרשעות של עמי כנען הייתה רבה – עבודת אלילים, תועבה, וגילוי עריות.
המציאות המתירנית של זמננו משקפת זאת היטב. אידיאולוגיה שלא רק שהיא מתירה כל עיוות – אלא גם מונעת מלבקר אותו. ומבקשת לכפות אותו על אחרים. אין גבול, אין סייג, ואין מושג של מוסר. הכל “זהות”, הכל “בחירה”, גם כאשר מדובר בשפיכות דמים או עריות.
התורה מזהירה: מציאות כזו תוביל לפירוק מוחלט, וכפי שההיסטוריה מוכיחה – כך קרסו האימפריות הגדולות ביותר: יוון, רומא, ובבל. כל תרבות שניסתה לבטל את ערכי המשפחה – התפוררה מבפנים.
הקדושה מגינה עלינו גם ברוחניות וגם בגשמיות
לקראת הסוף, חוזרת פרשת אחרי מות לפרט את איסורי העריות – וכל זה בכדי להציב גבולות ברורים. מי ששומר על קדושת המשפחה – יידע לשמור גם על קדושת הכלל. והתורה מתרה: “וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם” – מי שפורץ את גבולות הקדושה – הארץ עצמה תקיא אותו.
ולאחר מכן באה פרשת קדושים: “קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ”. לא מדובר בציווי של פרישות קיצונית, אלא פשוט לחיות בצורה מוסרית באמת, מתוך תחושת שליחות בעולם. הפרשה מלאה בציוויים הנוגעים אלינו ביומיום: כיבוד הורים, משא ומתן באמונה, איסור גניבה, צדקה לעני, צדק בדין, ואהבת הזולת. זו קדושה – לא בריחה מהחיים, אלא איך לתקן את החיים, ולחיות עם משמעות.
יהודי, גם אם חטא שנים רבות, וגם אם שקע בעבירות קשות – מגיע רגע שבו לבו מתעורר. הוא מרגיש: “כך אני חי? כך אני רוצה להמשיך לחיות?” ומהשבר הזה – הוא חוזר. זוהי תשובה. וכך החטאים עצמם נהפכים לזכויות.
חז”ל דורשים: “לאחר כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה – אתה מוצא קדושה”. התורה מציבה את פרשת קדושים דווקא לאחר איסורי העריות, כדי ללמד אותנו שכנגד כל פריצות וטומאה – צריך לחזק עוד את הקדושה. לבנות סייגים, להקים חומות פנימיות, לא לברוח – אלא לעמוד בעוז ולבנות עולם של אמת.
בדור של טשטוש גבולות, ושל אידיאולוגיות הרסניות, עלינו להחזיק חזק באמת הפשוטה של התורה. לשוב ולהיטהר. ולחזק את עצמנו ואת ילדינו בקדושה, בענווה, ביושר ובשמירה על הברית. ובזכות כך נזכה לחיים שלמים וקדושים, לבניין בית המקדש, ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.
