לא כל דבר אנחנו יכולים לדעת, ואם נרצה לדעת כל דבר אז בסוף לא נדע כלום. זה כוחה של השתיקה, להבין את מה שמעבר למילים…
ישנם ח”י (18) כללים נפלאים לחבר את הדעת אל הלב, חלקם מובאים כאן מתוך סדנא להכרת ח”י הכללים שהועברה בצפת תשע”ח על ידי הרב אהרן אליהו פירר, על פי התורה “כי מרחמם ינהגם” (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, ז’).
הכלל הראשון – מיניה וביה
עיין בח”י כללים ביאור הכלל הראשון, שכל חלקי המאמר מפרשים ומבארים זה את זה בלי שום צורך ללכת למאמר אחר, על מנת להבין פרטי וכללי המאמר הנוכחי.
בלימוד ליקוטי מוהר”ן עם הח”י כללים צריכים לדעת שהכלל הראשון הוא הכלל העיקרי, משום שהוא מלווה אותנו כל הזמן על כל צעד ושעל, וכל שאר הכללים תלויים בו. כל הספר ליקוטי הלכות מבוסס על כלל זה. אפשר לעשות תרגיל: לקחת עט מרקר זוהר ולסמן בליקוטי הלכות כל מקום בהלכה שנראה שמשתמש בכלל הראשון, ואז בפעם הבאה שלומדים מאמר זה לסמן שוב כל מה שמבחינים שנעשה שימוש בכלל הראשון, וכן חוזר חלילה עד שעם הזמן נראה שכל מילה כמעט צריכה להיות מסומנת, למרות שלא נראה כך בהשקפה ראשונה כלל, וכמו שאומר רבי אברהם רבי נחמן בהקדמה, שהפירוש של רבי נתן מובלע ומובלל בדרושים באופן שלא ניכר לכלל בהשקפה ראשונה הביאור של רבי נתן לליקוטי מוהר”ן.
בהלכות איבר מן החי (הלכה ב, אות ג) עושה רבי נתן כמה קישורים נפלאים על פי הכלל הראשון. אנו נלמד את דברי רבי נתן ואת דברי רבי אברהם בן רבי נחמן המתייחס לדבריו, ובעזרת השם, נראה נפלאות התורה הקדושה. נסמן את החלקים המקושרים בצבע זוהר כדי שנבחין בקישורים השונים. כמו כן, נציין את מה שהובא בפתיחה לח”י כללים, שיש ללמוד היטב את התורה הנלמדת, כי בלי זה אי אפשר לראות ולהבין כלל את קשרי הדברים.
הארת הדעת בבנים היא בחינת שתיקה, רמזים, הארת הרצון
וזו לשון רבי נתן (שם): “וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַסַּכִּין וּבְדִיקָתוֹ הוּא עַל יְדֵי הַיָּדַייִם, כִּי עַל יְדֵי הַיָּדַייִם בּוֹדְקִין אֶת הַסַּכִּין וּמְמַלְּאִין וּמַשְׁלִימִין אוֹתוֹ וּמְתַקְּנִים אוֹתוֹ מִן הַפְּגִימוֹת, כִּי שְׁלֵמוּת הַחֲלִיף, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּחִינַת הֶאָרַת הַתַּלְמִיד צְרִיכִין לְקַבֵּל מִן הֶחָכָם שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה. שֶׁזֶּה הֶחָכָם מֵאִיר בְּדָרֵי מַעְלָה הֶאָרָה שֶׁל מַה בְּחִינַת מֶה חָמִיתָ וְכוּ’. וּבְדָרֵי מַטָּה הוּא מֵאִיר, בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי הַשָּגוֹת הֵם בְּחִינַת בֵּן וְתַלְמִיד (כַּמְבֹאָר שָׁם באות ז’).
“וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר, בִּתְחִילַּת הַמַּאֲמָר (באות ד’) עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק, “אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ”, חַד אָמַר, בֵּן, וְחַד אָמַר, תַּלְמִיד. כִּי צָרִיךְ לְהָאִיר הַדַּעַת (7) בְּבֵן וְתַלְמִיד, כִּי הָעִקָּר, הַדַּעַת. וְזֶהוּ ‘חֲלִיפוֹת’ רָאשֵׁי תֵּיבוֹת, פִּ’י יְ’דַבֵּר חָ’כְמוֹת וְ’הָגוּת לִ’בִּי תְ’בוּנוֹת (3) (תְּהִלִּים מט) (כַּמְבֹאָר שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל, עַיֵּן שָׁם). וְנִרְאֶה לִי כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ מְרַמֵּז עַל בְּחִינַת בֵּן וְתַלְמִיד(4) (שבאות ז’). ‘פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת’, זֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד שֶׁהַשָּגָתוֹ בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְהַשָּגָה זוֹ הִיא בְּחִינַת דִּבּוּר, בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ כַּנַּ”ל, וְזֶהוּ בְּחִינַת פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת, בְּחִינַת דִּבּוּר, כִּי הַשָּגָה זוֹ שֶׁל בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, זֹאת הַהַשָּגָה נִתְגַלֶּה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁמֵּאִיר הָרַב לְתַלְמִידוֹ עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. אֲבָל הַשָּגַת הַבֵּן, שֶׁהַשָּגָתוֹ בְּחִינַת מַה, זֹאת הַהַשָּגָה אִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר בַּפֶּה. כִּי זֶהוּ בְּחִינַת נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ (מִשְׁלֵי לא, כג) כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. וְזֹאת הַהַשָּגָה הִיא בְּחִינַת ‘וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת’, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר מִזֶּה בַּדִּבּוּר, רַק הִיא בַּלֵּב כְּפוּם שִׁעוּרִין דְּלִבֵּיהּ כַּנַּ”ל. כִּי מֵאַחַר שֶׁהַשָּגָה זוֹ הוּא בְּחִינַת מַה, בְּחִינַת מֶה חָמִיתָ, מַה יָּדַעְתָּ, מִזּוֹ הַהַשָּגָה, בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר, כִּי הוּא בְּחִינַת (5) שְׁתִיקָה (1) (המבואר באות ח’), רַק כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. וְעַל כֵּן נִקְרֵאת ‘הָגוּת לִבִּי’ וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וְעַתָּה מְבֹאָר הֵיטֵב מַה שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק, “אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ”, בֵּן וְתַלְמִיד, כִּי חֲלִיפוֹת שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּיבוֹת, פִּ’י יְ’דַבֵּר חָ’כְמוֹת וְ’הָגוּת לִ’בִּי תְ’בוּנוֹת, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שְׁנֵי הַבְּחִינוֹת שֶׁהֵם בֵּן וְתַלְמִיד, דְּהַיְינוּ מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וּבְחִינַת מַה כַּנַּ”ל.
“וְזֶהוּ בְּחִינַת הַיָּדַייִם שֶׁיֵּשׁ בְּיַם הַחָכְמָה (שבאות י’), שֶׁהֵם בְּחִינַת רְמָזִים (2) (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ שָׁם), כִּי הַשָּגַת, הַבֵּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה, זֶה בְּחִינַת רְמָזִים, בְּחִינַת יָדַיִים הַנַּ”ל, כִּי זֹאת הַהַשָּגָה אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר מִמֶּנָּה כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהָאִיר זֹאת הַהַשָּגָה רַק עַל יְדֵי (6) רְמָזִים וְזֶה בִּבְחִינַת מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ שָׁם, “זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִים וְכוּ'”, עַיֵּן שָׁם, זֶה בְּחִינַת שְׁנֵי הַהַשָּגוֹת הַנַּ”ל שֶׁל בֵּן וְתַלְמִיד. ‘זֶה הַיָּם גָּדוֹל’, זֶה בְּחִינַת הַשָּגַת הַתַּלְמִיד שֶׁהַשָּגָתוֹ בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יַם הַחָכְמָה כַּיָּדוּעַ. ‘וּרְחַב יָדַיִים’, דְּהַיְינוּ רְמָזִים זֶה בְּחִינַת הַשָּגַת הַבֵּן שֶׁהַשָּגָתוֹ בְּחִינַת מַה, שֶּׁזֹּאת הַהַשָּגָה צְרִיכִין לְהַרְאוֹת רַק עַל יְדֵי רְמָזִים כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן בְּאֵלּוּ הַיָּדַיִים דַּייְקָא נִתְגַּלֶּה בְּחִינַת (8) הֶאָרַת הָרָצוֹן, בְּחִינַת פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וּמַשְֹבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם), כִּי הָרָצוֹן זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת הַמַּקִּיפִים בְּחִינַת מַה. וְעַל כֵּן נִתְגַּלֶּה בַּיָּדַיִים דַּיְיקָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת רְמָזִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה כַּנַּ”ל”.
נשים לב לקישורים שעושה רבי נתן בין חלקי התורה, בין אות ד’ ואות ז’ ואות ח’ ואות י’, מהם הוא מוציא פירוש והבנה לפשט דברי רבינו – רבי נחמן מברסלב, ואנו נבאר מעט את הדברים על פי דברי רבי אברהם בן רבי נחמן.
גם זה יכול לעניין אתכם
קישור ראשון – בין אות י’ לאות ח’
באות י’ כותב רבינו, שכשהחכם מלמד תורה הוא מרמז רמזים שהם בחינת ידיים, כלומר, יש דברים שהוא לא אומר בפירוש, אלא מרמז עליהם בידיו, כמו שרואים בחוש שכאשר אדם מדבר הוא עושה בדרך כלל תנועות עם הידיים ועל ידי זה הוא מעביר דברים שהוא לא יכול לומר בפיו בפירוש. וזו לשון רבינו: “כִּי כְּשֶׁהֶחָכָם מְגַלֶּה חָכְמָתוֹ; לִפְעָמִים אוֹמֵר אֵיזֶה דִּבּוּר, שֶׁמְּרַמֵּז בּוֹ רְמָזִים לְתַלְמִידָיו, דְּהַיְינוּ מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בְּפִיו בְּפֵרוּשׁ, רַק עַל יְדֵי הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַדִּיבּוּר, הֵם מְבִינִים כַּווָּנָתוֹ. וְאֵלּוּ הָרְמָזִים הֵם בְּחִינַת יָדַיִים, בְּחִינַת: נָטִיתִי יָדִי כַּנַּ”ל, וְזֶהוּ בְּחִינַת הַיָּדַיִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָם הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק”ד): “זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִים”.
באות ח’ רבי נחמן מדבר על הקושיות והתירוצים שהם למעלה מהזמן, ומביא את מאמר חז”ל שכשעלה משה למרום ראה את רבי עקיבא וכו’, עד “שתוק כך עלה במחשבה”. שתיקה זו היא הצמצום שעוצר את האדם מלהיכנס לקושיות שהן למעלה מהזמן. כלומר, השתיקה היא צמצום השכל של האדם. נמצא שיש לנו הגדרה למושג “שתיקה” – צמצום השכל.
בא רבי נתן ולוקח את שני הדברים האלו, הכתובים במקומות אחרים בתורה, ותוך כדי כתיבת הדרוש שלו בליקוטי הלכות הוא מחבר בין שניהם ומלמד אותנו שהשתיקה, שמדובר עליה באות ח’, היא עניין הרמזים המוזכרים באות י’. (עיין בציטוט לעיל במספרים (1) (2)).
השתיקה טומנת בתוכה שני כוחות אדירים – ללמד וללמוד, לכן לא תמיד חייבים להרבות במילים כדי להשיג את המטרה הנפלאה הזו!…
הכרח השתיקה – הכרח הרמזים
בביאור הליקוטים מצביע לנו ר’ אברהם על הקשר והחיבור הנ”ל, ואומר בזו הלשון: הוא המובא (בדברי רבי נתן ז”ל) שגם כל הכרח הרמזים, שמהעדר היכולת לגלות ולהוציא את הדעת מפיו הוא בהכרח השתיקה…
כלומר, ההכרח של הרמזים שאי אפשר לגלות בפירוש המובא באות י’, הוא כעין הכרח השתיקה המובא באות ח’. רואים שרבי נתן לקח שני דברים ממקומות אחרים בתורה ועושה ביניהם חיבור. כמובן שיש היגיון בחיבור שהוא עושה, ואחרי שהוא מחבר את הדברים רואים מיד את ההקשר ביניהם, אבל לולא עשה את החיבור אולי לא היינו רואים זאת. זהו שימוש מצוי ביותר של הכלל הראשון, לבאר את התורה מיניה וביה.
ומחיבור זה יוצא לנו ביאור פשוט, שמה שנאמר באות י’ – שהחכם לא יכול לגלות הכל והוא משאיר חלק ברמז, פירושו, שהרמזים הם מעין הסתרת הדעת, שהחכם מצמצם את הדעת ולא מגלה הכל, אמנם גם מה שהוא לא מגלה יוצא בצורת רמז אבל לא בפירוש, ואם כן זה מעין הסתרת הדעת. כלומר, מה שלא מגלים נכנס לגדר של רמז, וממילא דומה לשתיקה שגם היא הסתרת הדעת.
(בדרך אגב: זה מסביר את הלשון “בחינה” החוזר בספרי רבינו פעמים רבות, שהוא – שלוקחים שני דברים ומוצאים ביניהם משהו משותף. זה הפשט הפשוט של “בחינה”, כשאומרים שזה בחינת וכו’, פירושו שיש כאן שני דברים נפרדים שלמרות שהם נפרדים יש בהם משהו משותף).
נמצא, שהשתיקה המוזכרת באות ח’ היא גם כן מבצעת את אותו תפקיד לצמצם את הדעת, שהאדם לא ילך מחוץ לגבול של השכל שלו, שזה ממש העניין של הרמז שבא במקום שאין לצאת מהגבול של השכל. ושניהם אומרים, כביכול, שלא כל דבר אתה יכול לדעת, ואם תרצה לדעת כל דבר אז בסוף לא תדע כלום. נמצא, שיש משהו משותף בין השתיקה והרמז. ועל זה בא רבי אברהם בן רבי נחמן ומתבסס על אותה הלכה שבה רבי נתן עושה קישור על פי הכלל הראשון – מיניה וביה, שפירושו, שהתורה נלמדת ממקום למקום, ובלשון רבינו ז”ל – שמי שלא יודע את התורה שלו פנים ואחור לא יכול להבין בה כלל, ובלשון רבי נתן בהקדמה – שנעוץ סופה בתחילתה ותחילתה בראשה. כל התורה של רבינו נלמדת כולה מרישא לסיפא ומסיפא לרישא ולמציעתא וכו’.
על ידי צמצום ושתיקה מבינים מעבר למילים
על ידי הקישור שעושה רבי נתן בין הרמז של אות י’ לשתיקה של אות ח’, ששם יש את האזהרה לאדם שידע לשתוק – שלא ידבר מעבר למה שהוא צריך לדבר, כדי שלא יכנס מעבר למחיצות, לאיפה שלמעלה מהיכולת שלו, כלומר שיגביל את השכל שלו – מקישור זה אנו לומדים שצמצום השכל אין פירושו להפסיק להבין, אלא אדרבה, רק על ידו אפשר להבין הבנה מיוחדת, הבנה שמעל המילים – הבנת הרמזים.
זהו אחד הדברים הגדולים שאנחנו יכולים לקבל מרבי נחמן – לדעת להגביל בעצמנו את שכלנו על מנת שבאמת נבין משהו. כי, בדרך כלל, האדם מגביל את השכל שלו רק על ידי גורם חיצוני שאומר לו שהוא לא מבין הכל. אבל על פי הדוגמה שמביא רבי נחמן, על המלמד שמלמד גמרא (באות ח’), מובן שהרבי רוצה שאנחנו בעצמנו נצמצם את השכל של עצמנו.
יש חילוק עצום בין מציאות של אדם שמקבל איזה דבר בחיים שמהמם אותו, והוא לא מבין מה קורה, ורק אז הוא מבין על ידי שהכריחו אותו לזה, שהוא לא יודע הכל, לבין מה שהאדם בעצמו עושה לעצמו את מחיצות השכל, זה משהו אחר, ואת זה רבי נחמן רוצה – שאנחנו נעשה לעצמנו מחיצות השכל לכתחילה ובשמחה ולא בדיעבד מחוסר ברירה.
ואף על פי שרבי נחמן מדבר כאן על החכם והצדיק וכו’, כאן נכנס כלל נוסף מהח”י כללים והוא הכלל הז’ – שכל דבר שהרבי מדבר ממנו נמצא גם אצלנו בזעיר אנפין. בלי הכלל הזה אי אפשר להבין באמת את המאמרים בספר ליקוטי מוהר”ן. כל דבר שכתוב בליקוטי מוהר”ן, כל מילה וכל מושג: צדיקים, רשעים, הכל שייך גם אלינו. זהו הכלל השביעי, שאומר – שכל מידה כוללת את כל המידות.
מחיצות השכל – זה מה שרבי נחמן רוצה שאנחנו נעשה לעצמנו לכתחילה מתוך שמחה ורצון, ולא בדיעבד מתוך חוסר ברירה…
שתוק ותוכל ללמד – שתוק ותוכל ללמוד!
הכרח השתיקה שייך הן מצד המשפיע והן מצד המקבל, כמו שאנו רואים שפעם אחת רבינו מביא את הדוגמא של המלמד גמרא ששם המשפיע צריך לשתוק, ובדוגמא של משה רבינו המדבר עם הקב”ה, אומר הקב”ה למשה (שהוא המקבל) לשתוק. כל אדם, בין שהוא משפיע דעת לאחר, בין שהוא בעצמו רוצה ללמוד, בין שהוא רב ובין שהוא תלמיד – יש הכרח של מציאות העלם הדעת. אם כן, ברור שיש כאן גם נשיאת הפכים – בשביל לדעת צריך להגביל את הדעת, וזהו הכלל הי”ב של נשיאת הפכים בתורת רבינו.
אנחנו רגילים לחשוב, שבשביל ללמוד ולהשיג דעת, אז מצד המלמד צריך רק להשפיע דעת, ומצד התלמיד צריך רק שיתגלה הדעת, אך בא רבי נחמן ומגלה שבעצם תהליך גילוי הדעת מוכרח שיהיה בו העלם הדעת – שתיקה. כך גם מתחיל רבי נתן את ההקדמה שלו לספר ליקוטי מוהר”ן, שאומר שבספר זה הכיסוי הוא הגילוי והגילוי הוא הכיסוי כי כל הספר של הרבי מגלה את הדעת באופן הזה שנלמד בתורה ז’, בדרך של גילוי וכיסוי שהכיסוי הוא חלק בלתי נפרד מהגילוי ואי אפשר בלעדיו.
נמצא, שיש הכרח של העלם הדעת שהוא חידוש שרבינו מחדש. כי בהבנה הפשוטה שלנו אנחנו מחלקים את המציאות לשני חלקים, או שאני מבין או שאני לא מבין… יש יום ויש לילה. אבל כאן רואים שלא כן הוא, אלא בהדעת עצמה מוכרח שיהיה העלם הדעת. כלומר, ההבנה עצמה מורכבת גם מהעלם הדעת, ואם יחסר בה זה הדבר יחסר הדעת עצמה. החיסרון של העלם הדעת הוא שלמות הדעת. לא נוכל להבין דבר אמיתי לעומקו בלי לשתף עם זה מציאות של הסתרת הדבר. (וזה כאמור עניין של נשיאת הפכים, שהוא מושג שרבי אברהם מרבה להשתמש בו והוא הכלל הי”ב כאמור).
על ידי הרמזים מבינים את כוונת הדברים
ממשיך רבי אברהם באות כ”א, ומבאר את הכרח להכרח השתיקה והרמזים, וזו לשונו: “שמרחוק תבין בהפלאת התעלות הרב והתלמידים הנ”ל מדרגא לדרגא, שגם כל השתיקה שבחושך ומניעת אור הדעת הנ”ל, יתהפך ויתהווה לסייג וגבול וכלי נפלאה, להשפעת אור הדעת שבהמדרגה יותר עליונה בכל עת, [ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות]. וגם ממילא מובן, שבכל אריכת החושך והעלמת האור, מוכרח כל אחד להשכיל ולהבין מדעתו ומעצמו בהרמזים הנ”ל, באופן שלא יהיה נשאר ועומד לגמרי בחושך ההעלמה וההסתרה הזאת. והוא בהכרח האתערותא דלתתא, שמוכרח כמו כן גם להרב להיות מעצמו בעושי דברו, עד שיזכה לשמוע בקול דברו”.
אמנם בתחילת דבריו אומר רבי אברהם שהעלמת הדעת היא הכלי לקבלת אור הדעת, ואחר כך מבאר יותר ואומר שהעלמת הדעת היא בשביל מה שהאדם צריך להבין מעצמו. ונחדד את הדברים: באות י’ מדובר על כך שהחכם מדבר ולא את כל הדברים הוא אומר בפירוש, אלא חלק יוצא ברמז. אבל הרי ישנם דברים שהוא כן אומר בפירוש, מה תפקידם? אלא, שכאשר מתייחסים לרמזים מתכוונים לרמזים שנמצאים בתוך הדיבור עצמו, כלומר שתיקה שנמצאת בדיבור עצמו.
כלומר: יש כאן גילוי של דעת, ואילו הרמז הוא אותו דבר שהחכם לא מגלה, ואומר על זה רבי אברהם שכאשר הרב מגלה את הדעת, אזי בשביל שיבינו אותו הוא צריך לא לגלות את הדעת שלו. ומה המקבל צריך לעשות? הרי הוא לא נמצא בחושך גמור, שהרי יש כאן מילים, אבל יש גם שתיקה – מה הוא צריך להבין? הוא צריך להבין את כוונת הדברים!
נשים לב להבחנה שהגענו אליה: יש את מה שאני מדבר – זה עניין אחד. ויש את המכוון של הדברים – זה עוד דבר. יש מילים – ויש מה שמעבר למילים. את מה שמעבר למילים אי אפשר להסביר, אפשר רק לרמז. בכל מקום שיש דעת או גילוי דעת יש גם את המכוון של הדעת. לדוגמא, יש לפניך ספר ליקוטי מוהר”ן שמכיל הרבה מאוד מילים. מילים אלו מסתירות משהו שהוא המכוון של המילים, משהו שהוא מעבר לאותיות, כי את המכוון אי אפשר לכתוב במילים. וזה מפורש בתורה זו, שכאשר החכם מגלה את ים חכמתו, שזה לענייננו הספר ליקוטי מוהר”ן, יש שם דברים שהוא לא מגלה אלא מרמז.
כשאתם אומרים לא, למה אתם מתכוונים? הרי יש גם באמירת ה’לא’ הזה משמעות, מילים נסתרות, כוונה למה שלא אמרנו…
כשאתם אומרים לא, למה אתם מתכוונים?
מדוע אי אפשר לגלות אלו הדברים במפורש? משום שתמיד כאשר אומרים דבר יש את מה שאומרים ויש את מה שמתכוונים! לעולם לא יתכן שנאמר ממש את הכל במילים, תמיד יש מאחורי המילים מעט או הרבה שאי אפשר לומר במילים, כמו שלפעמים יוצא לנו להבחין בזאת ולהגיד לשני: למה אתה באמת מתכוון כשאתה אומר כך וכך…
הנה דוגמא קצת מגושמת מחיי יום יום. אדם מתחתן ומתחיל לחיות עם שותפה לחיים שהמוח שלה בנוי אחרת. ערב אחד הוא שואל אותה: את רוצה לאכול? והיא עונה: לא. הוא מקבל את תשובתה כפשוטה – “לא” זה “לא”. למחרת הוא רואה שהיא ברוגז איתו, הוא מברר מדוע ומגלה שזה בגלל שהוא אכל אז לבדו. הוא תמה, “הרי שאלתי אותך אם את רוצה לאכול ואמרת לא!”…. סיטואציה מוכרת, נכון? מה התירוץ? שיש את מה שהיא אומרת ויש את מה שהיא מתכוונת…יתכן מאוד שהיא אומרת לא, אבל היא מתכוונת שהוא בכל זאת יטרח ויכין לה משהו או שישאל למה היא לא רוצה, ומתוך חילופי הדברים היא תוכל לספר לו משהו שמעיק עליה, וכן על זו הדרך.
כל שכל שאין בו הבנת המכוון שמעבר למילים – אין זו דעת
כל דעת אמיתית תמיד יש בה את שני החלקים האאלה: הדעת המתגלית, והמכוון. ברגע שמוחקים את המכוון זה כבר לא נקרא דעת, ולמי ששכלו נטול הבנת המכוון קורא רבינו בתורה זו “חיה בדמות אדם” (באות ד). זה נראה כמו דעת, אבל זאת לא דעת.
יש בדיחה שממחישה את זה. באוניברסיטה יושבים כארבעים סטודנטים ומחכים למרצה. מגיע המרצה ואומר שיעור. שבוע לאחר מכן הוא מגיע שוב לאותה כיתה ורואה על השולחן מכשיר הקלטה. מה זה? הוא שואל. אחד מהסטודנטים לא היה יכול להגיע – עונים לו – וביקש שנניח על השולחן כדי שיוכל לשמוע את השיעור. שבוע לאחר מכן המרצה מגיע לכיתה ועל השולחן שלושה מכשירי הקלטה. הוא מבין שהפעם שלושה סטודנטים לא הגיעו ולכן ביקשו להקליט את השיעור. שבוע לאחר מכן הוא מגיע והפעם יש עשרה מכשירים על השולחן, והכיתה אכן מתחילה להיראות ריקה קצת. עוד שבוע עובר – שלושים מכשירים ועשרה סטודנטים. שבוע נוסף הוא כבר מרצה לארבעים מכשירי הקלטה… מצחיק? כן, אבל עוד לא סיימנו – שבוע לאחר מכן מי שיציץ לתוך הכיתה יראה מכשיר אחד פועל שמשמיע שיעור מרמקול קטן לארבעים מכשירי הקלטה שמקליטים…
האם יש בעיה בדבר כזה? האם חסר כאן משהו? אם אדם שומע שיעור בלי לראות את המרצה – האם חסר משהו או שזה אותו דבר בדיוק? האם התקשורת נעשית באותו אופן? אמנם בבדיחה מדובר על לימודים חיצוניים שיתכן שאין הבדל גדול בין מכשיר הקלטה לאדם עצמו, כי בוודאי לא מדובר בהנחלת דעת, ומי שלמד מקצוע באוניברסיטה לא יצא בזה מגדר חיה בדמות אדם עדיין כי לא נעשה בר דעת על ידי זה, אבל כאשר רוצים להנחיל דעת צריכים את הרמזים.
זהו ממש ההבדל בין חכמות חיצוניות לבין דעת, כמו שהרבי מתייחס בתורה זו לתיקון של חנוכה, שהוא התיקון לגלות יוון היינו חכמת יוון, חכמות חיצוניות, שהחכמות החיצוניות עניינן הוא אך ורק העברת מידע, וברגע שהאדם קולט את המידע – המטרה הושגה. ואדרבה, על מנת לקלוט מידע בלבד לא צריכים באמת רמזים אלא ההיפך, כמה שפחות רמזים, כמה שפחות “חשכות” יותר טוב, לכן זה לא נקרא דעת. הדעת היא רק כאשר יש את המילים ויש את המכוון.
זה ההבדל בין חכמות חיצוניות לבין הדעת – חכמות חיצוניות עניינן הוא אך ורק העברת מידע, מילים ולא בהכרח עם המכוון, אבל דעת היא רק כאשר יש את המילים ואת המכוון…
מה שלא נאמר במילים מושג על ידי בינת הלב
והמכוון הזה, גם אותו לומד ומבאר רבי נתן על ידי הכלל הראשון, כמו שיראה כל מי שיתבונן טוב טוב בקישורים שרבי נתן עושה בהלכה לעיל בין הפסוק – “פי ידבר חכמות והגות ליבי תבונות” שבאות ד’ [ראה (3)] לבין עניין בן ותלמיד שבאות ז’ [ראה (4)] ולעניין השתיקה שבאות ח’ [ראה (5)] שאותה הוא מקשר לרמזים שבאות י’ [ראה (6)], ומגלה שכל עניין הרמזים נמצא בהבנת הלב. רבי נתן מראה שחלק הפסוק: פי ידבר חכמות – זה מה שאפשר לגלות בפירוש. וחלק הפסוק: והגות ליבי תבונות – זה מה שאי אפשר לגלות בפירוש. וזה ממש העניין שאנו עוסקים בו – שיש את מה שאי אפשר לגלות במילים משום שהוא דבר השייך ללב – הגות ליבי, ואי אפשר לגלותו במלים.
דבר זה נקרא גם הארת הרצון בתורה שלנו, שהוא דבר שהוא מעבר לשכל כמו שמפורש באות ט’. וכאן רואים שוב את השימוש בכלל הראשון, שכאשר רואים בתחילת התורה באות ד’ את המושג “הארת הדעת” [ראה (7) אזי כשקופצים לאות י’ מבינים שזה מה שנקרא שם “הארת הרצון” [ראה (8)] שרק “מאירה” בים החכמה, היינו רמזים.
חכמה בלא לב – חיה בדמות אדם
רבי לוי יצחק ז”ל היה אומר, שאחד הדברים שבא הבעל שם טוב לתקן בעולם (וזה נאמר גם על הרבי), הוא לאפוקי את הסברא של “לקנות חכמה ולב אין”, היינו חכמות חיצוניות, חכמת יוון. חכמה שאין בה לב לא נקראת חכמה.
וזה מה שהרבי מכנה “חיה בדמות אדם”. ושוב, בשביל להבין מה זה “חיה בדמות אדם” אנחנו משתמשים בכלל הראשון: באות ד’ הרבי אומר שחיה בדמות אדם הוא מי שאין לו דעת. ואיזה דעת אין לו? נראה מה הרבי אומר על המושג “דעת” במקום אחר בתורה שלנו, ואז רואים באות ז’ מה הרבי אומר על דעת, ורואים באות י’ וכו’ ומבינים שזו הדעת שמי שאין לו אותה, הוא חיה בדמות אדם. ולענייננו, מי שהחכמה שלו נטולת לב זה לא נקרא דעת והוא יקרא חיה בדמות אדם, גם אם הוא גאון.
כלומר, יש מה שאפשר בפירוש לקרוא לו “שכל” ויש מה שמעבר לשכל, הנקרא הארת המקיפים, הארת הרצון, וזה שייך ללב – הגות ליבי. הלב מבין מה שמעבר לשכל. זאת אומרת, שדעת אמיתית מוכרח שיהיה בה מימד זה של המקיף שהוא מאיר בלב.
יתירה מזו – עיקר הדעת זה דווקא המימד הזה, עד כדי כך שכל מה שהחכם מדבר הוא בשביל להעביר את הרמז. כל הדיבורים שאנו מדברים הם בשביל שהרמזים שבידיים יובנו. כלומר, הדיבורים נועדו לעזור שהרמזים לא יהיו בחשכות יתר על המידה, ואילו היו רק רמזים ההסתרה הייתה כה גדולה עד שלא היינו מבינים מה מרמזים כלל, לכן באו הדיבורים בשביל לצמצם קצת את החשכות, אבל העיקר הוא לגלות את מה שבלב.
וזו הפנימיות של כוח הבינה להבין דבר מתוך דבר, כלומר שהדבר לא נאמר בפירוש ורק אני מבין את הדבר שלא נאמר ממה שנאמר. רבינו מכניס כאן לעולם את עניין הלב והבינה, ולכן רבינו קרא לחסידי ברסלב על שם הלב – לב בסר.
השתיקה היא חלק בלתי נפרד מגילוי הדעת
כאשר אדם לא נמצא בעולם התיקון, אז נתפס אצלו שמה שהשכל מבין ומה שהלב מבין הם שני דברים נפרדים שלא הולכים ביחד. כאן בתורה הזו זה בדיוק ההיפך – פי ידבר חכמות והגות ליבי תבונות – הרמז הוא לא נפרד מהדיבור אלא הוא בתוך הדיבור עצמו, שתוך כדי שמדבר בפה מגלה את הרמזים בידיים. וזו הדוגמא שמביא כאן במעשה ממשה רבינו, שמצא לקב”ה שהיה קושר כתרים לאותיות היינו תגים, שהתגים הללו הם הרמזים הבאים מהארת הכתר, ורואים בזה דבר פלא ממש כמו שנתבאר, שהתגים הללו הם לא חלק מהאות שאילו לא יעשה הסופר תגים האות כשרה, אבל אם יש תגים הם חייבים לנגוע באות אחרת זה פסול. כלומר, הדיבור והשתיקה הם ממש ביחד.
