תעשו משהו, נסו להתחזק, חייכו או אמרו מילה טובה, כל צעד קטן כזה יחזיק אתכם מחוברים תמיד…
יש אנשים שכל הזמן פועלים ועושים. חסר משהו? הם מיד מתאמצים למלא את החסר מתוך הרגשה שזה תלוי בהם ושיש להם את היכולת למלא את החסר. זהו הסוג של האדם ה”אחראי”. אנשים עם אופי כזה לוקחים על עצמם את האחריות גם כאשר הם רוצים לצמוח ברוחניותם ולהתקרב לעבודת השם, הם פועלים בכל מיני דרכים מעשיות בשביל זה, לפעמים גם מתוך עמל ויגיעה גדולים מאוד, וכל יציאה מגבולות הטעם הטוב יכולה לגרום לחץ וכבדות בעשייה זו.
ויש את הסוג השני שלה אנשים, אלה שמניחים למציאות להתרחש מעצמה, וגם כאשר חסר משהו הם לא מרגישים שדווקא עליהם מוטל להשתדל למלא את החסר, הם מניחים למציאות לזרום ומחכים שממילא יתמלא החיסרון. לאנשים עם אופי כזה קל יותר להניח לקב”ה לקרב אותם לעבודת השם. הם מכירים במוגבלות של עצמם וגם מכירים ביכולת הבלתי מוגבלת של הקב”ה, לכן פחות לוקחים אחריות אישית על התנהלות העניינים, וממילא אינם מרגישים לחצים וכבדות בעשייה הרוחנית שלהם. אבל אצל אנשים מסוג זה יכולה אותה “זרימה” להפוך להתרשלות מלעשות את המוטל עליהם, והמציאות יכולה למצוא אותם אחרי כמה שנים עומדים באותה מדרגה ואולי גם למטה ממנה.
כאן נכנס רבי נחמן מברסלב עם הרפואות המיוחדות שלו, שפשוט מווסתות את התכונות הללו למקומם הנכון והבריא. לדוגמה, על תכונת האחריות האישית מלמד אותנו רבי נחמן שזו נקודה חשובה מאוד שצריכה חיזוק תמידי, והיא נקראת בלשון הקבלה והחסידות “אתערותא דלתתא” – התעוררות מלמטה. רבי נחמן מלמד אותנו לא לעזוב אף פעם את ההתעוררות שאדם מתעורר מעצמו לבקש את פני השם והקדושה.
מה אתם יודעים על הכוח הטמון בקצת? במעט? ובכן, במילה ‘קטנה’ זו רבי נחמן מברסלב מקפל כלל ענק שעוזר לנו להסתכל על החיים בצורה נכונה וברורה…
אומנם, בתחילת דרכו של האדם בעשייה הרוחנית, יתכן שיש לו יותר מידי מהבחינה הזו והוא מתאמץ יותר מידי לעשות דווקא הרבה עבודות ודווקא בכל הכוחות וכן הלאה. מצב זה נקרא “ריבוי אורות” – הוא רוצה יותר ממה שהוא יכול להכיל. זה דומה לנר ששופכים בו יותר מידי שמן, ואז במקום שידלוק יותר השמן מכסה את הפתיל והאש נכבית…
זה מה שעלול לקרות לאדם כזה, כי אחרי שיעברו כמה זמנים בעבודה קשה וכבדה ותוצאות הנראות לעין אין, הוא מתייאש מהעבודה של אתערותא דלתתא – ההתעוררות מלמטה, ומניח עצמו “לזרום” על פי החשק – או יותר נכון על פי אי החשק שלו – ונסוג לאחור, ואז קשה לו מאוד להתחיל מחדש להתעורר לבקש את קרבת הבורא כי בזיכרון שלו טבועה המחשבה שזה דבר קשה וכבד שאין בו עונג.
בגלל גישה זו רבי נחמן מברסלב אומר לנו לווסת את ההתלהבות שלנו, ומלמד את אחד הכללים החשובים ביותר שישנם עלי אדמות בעשייה הרוחנית שלנו: מעט זה גם טוב! תעשה משהו, תנסה מעט להתחזק, מעט להתרכז בלימוד, בתפילה בכוונה, התחזקות קטנה בביטחון, צעד קטן לכבוש את הכעס וכן הלאה. המעט הזה יחזיק אותך בקשר עם הקדושה ואין לשער את ההתקדמות שזה יביא לאדם.
תלמידו רבי נתן מברסלב מספר שהעצה הזו, שנראית פשוטה כל כך (והיא אכן פשוטה אלא שהיא גם עמוקה מאוד, כדרכן של עצותיו של רבי נחמן להיות מצד אחד פשוטות מאוד ומצד שני עמוקות מאוד) – היא שהביאה אותו להתמדת התורה והועילה לו לעוד עניינים רבים בעבודת השם שלו.
ויסות – אחת הפעולות הנפלאות שרבי נחמן מברסלב עושה איתנו…
כאשר אדם מבין שכל מה שבורא עולם רוצה ממנו זה את אותה התעוררות כחוט השערה – להתקרב אליו ולנסות לעשות משהו בעבודת השם ולא להרפות מחוטי ההשתדלות הללו – יהיה מה שיהיה, ההבנה הזו היא גלגל ההצלה שלו, ובעזרת השם, תביא אותו להיות מתמיד וחזק בעבודה הרוחנית שלו כפי מדרגתו האמתית!
וזה חשוב מאוד. כי העבודה שלנו לפי המדרגה שלנו באמת, היא חשובה לאין ערוך מעבודה שלא לפי מדרגתנו (וזה לא משנה אם זה מעל או מתחת מדרגתנו, אם זה לא באמת זה לא דומה לכאשר זה באמת), ואותו חוט השערה של “מעט זה גם טוב” יבטיח את ההליכה בדרכי האמת -לא בריבוי השתדלות מוגזם ולא בייאוש ואזלת יד גמורה, אלא בקו הדק של האמת כפי האדם המקום והזמן.
את הוויסות הדק הזה אנו מקבלים מצדיק האמת, שמאיר בנו את האמת הזו ואת ההתחזקות הנפלאה והבנת היחס הנכון של עבודת האדם בעולם הזה את בוראו האין סוף, כפי שרבי נחמן אמר: שבוודאי אין מלאך ושרף שיכול לומר שהוא עובד את השן יתברך, אלא העיקר זה הרצון ובין כך עושים מה שעושים, והקב”ה רואה את נקודת הרצון האמיתית, וזו הנחת רוח של הקדוש ברוך הוא ובשביל כך ברא את כל העולמות. אשרינו!