אל תתפשרו על תחליפים, טובים ככל שיהיו, בקשו רק את הדבר האמיתי, את מי שיאיר לכם את הדרך עם העצות הכי אמיתיות ונכונות לכם בלי שום עיוות ואינטרס אישי!
פרשת דברים באה בסוף תקופת המסעות הארוכה של ישראל במדבר כאשר הם עומדים ממש סמוך לכניסתם הסופית לארץ ישראל, ומשה כבר קרוב להסתלקותו, ואז מתחיל משה לסכם את כל מה שעברו ביחד – הוא מוכיח אותם, מזכיר להם מאורעות חשובים, מצביע על טעויות שעשו ומכין אותם לכניסתם לארץ ישראל על ידי יהושע תלמידו.
בתוך רוב דבריו בפרשה זו, שהם כאמור דברי תוכחות ומוסר שאין יוצא מהם הלכה למעשה, נכנסת פרשה קטנה שבה הרבה מהלכות הדיינים, כגון להיות זריזים לאכוף את הדין במקל ורצועה, אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור, שלא לשמוע דברי בעל דין לפני שיבוא בעל דין שני, מצוות עשה לשפוט, שלא להכיר פנים במשפט, לא תגורו מפני איש ועוד. אחרי פרשה זו בא מעשה חטא המרגלים והגזירה הנוראה שלא יכנסו מיד לארץ ישראל.
הבא נתבונן מעט על המהלך כאן. עם ישראל יצאו ממצרים והגיעו להר חורב, שם קיבלו את עשרת הדיברות וחיכו ארבעים יום לרדת משה מן ההר. היה מה שהיה עם העגל ומשה היה צריך שוב לעלות להר, אז גם נצטוו על המשכן, עסקו בבניינו עד שהקימו אותו, ואז אמר להם הקב”ה את מה שמובא כאן בפרשה: “רב לכם שבת בהר הזה”, והוא קידם אותם לקראת הכניסה לארץ ישראל כשהוא רומז להם שהם יכולים עתה לקבלה בלי מלחמה “בואו ורשו את הארץ” – כמו ירושה שמגיעה לאדם ואף אחד לא מערער אחריה (רש”י דברים א ח).
כלומר, עם ישראל עומדים כעת במהלך שהוא יחסית כסדר המתוכנן: יציאת מצרים, קבלת התורה וכניסה מידית לארץ ישראל עם המשכן. ואז נכנס עניין הדיינים. משה טוען, שכביכול, קשה לו לדון לבדו את העם והוא מציע למנות אנשים צדיקים, מנהיגים שיהיו ממונים לדון את העם בדברים היומיומיים, ורק במה שקשה יפנו אליו. משה ציפה מעם ישראל שיסרבו ויבקשו שרק הוא ידון אותם מכיוון שהוא זה שטרח והביא להם את התורה ואת חוקיה, לכן ירצו ללמוד רק ממנו ולא מתלמידיו, אבל הם לא עשו זאת אלא מיהרו להסכים משום שהיה להם נוח שימנה דיינים רבים, כי חשבו שכך יוכלו להטות את דעת הדיינים לטובתם (עיין רש”י שם ב י”ד).
ואז מפרש משה את כל הלכות הדיינים הנ”ל, ומיד אחר כך כאשר הם ממש מוכנים להיכנס לארץ ישראל קוראת הנפילה הגדולה של חטא המרגלים שבעטיו נדחית הכניסה לארץ לארבעים שנה! כל הדור ההוא נידון למות במדבר ורק צאצאיהם יזכו להיכנס לארץ ישראל. גם על משה נגזר אחר כך שלא להיכנס לארץ ישראל והוא מצווה לחזק את יהושע להנחיל את הארץ.
מה קרה כאן? הכל הלך יחסית טוב, הם קיבלו תורה, עשו משכן, היו כל כך קרובים לירושת הארץ המובטחת – ארץ זבת חלב ודבש, ואז הכל השתבש כל כך! כאלו גזירות, כזה צער לעם ולראשיו ובפרט למשה, מה הפירוש לכל זה?
אולי גם זה יעניין אתכם:
נוכל לבאר מעט מזה על פי דברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן, תורה “תקעו אמונה” שבחלק ב). על פי המובן שם, וכבר הובא הרבה במאמרינו שעניין יציאת מצרים, מתן תורה, המשכן והכניסה לארץ ישראל – הכל הוא עניין העלאת ותיקון האמונה מנפילתה. גלות מצרים היא בחינת נפילת האמונה שמשם ינקו העבודות הזרות והחכמות הזרות. יציאת מצרים היא עניין העלאת האמונה וליקוט חלקי האמונה והניצוצות הקדושים, שמזה נעשו גרים הן גרי אמת בחינת יתרו והן גרים שצריך להרחיקם בחינת ערב רב, שהם בחינת טיפת עשו וישמעאל שאסור להעלותם. מתן תורה הוא בחינת תיקון המוחין, שהוא תיקון האמונה ושלמות העצות והקדושה בבחינת “בסיני פסקה זוהמתם”, והכניסה לארץ ישראל ביחד עם המשכן ששם יבנה כבית מקדש היא פסגת השלמות של כלל התיקון של האמונה בבחינת “שכן ארץ ורעה אמונה”, בבחינת “ארץ נושבת” כמובא בתורה.
עם ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל ולזכות לשלמות תיקון והעלאת האמונה, שפירושו גאולה שלמה, כמובא בספרים שאם לא היו חוטאים במרגלים והיה משה נכנס עמם לארץ ישראל וכבר היה נשלם התיקון. וכן מרומז עניין זה ברש”י שהבאנו, שהיו אמורים לרשת את ישראל בקלות בלי מלחמה, שזה מרמז על גמר התיקון והבירור. גם בתורה שלנו “תקעו אמונה” מתואר דבר דומה – הרבי מתאר את תהליך העלאת האמונה עד לשלמות נפלאה של זיכוך האכילה שלא יתערב שום זר בתיקון המוחין, שזה נעשה בחודש ניסן, ואז אומר בפירוש שהיה ראוי שיתבטל הטומאה לגמרי בחודש ניסן ולכאורה זה שלמות התיקון, ואם היה הרבי מפסיק את התורה שם לא היינו יודעים בכלל שחסר משהו.
אבל אז הרבי אומר: “אבל יש שבא טומאה הנ”ל מבחינה אחרת. כי דע, שעל ידי רבנים ודיינים שאינם כשרים, שעושים עיוות הדין, על ידי זה בא טומאה הנ”ל, ח”ו…”. אפשר לראות את הקשר – כמו שכאן בתורה גם אחרי שכבר נתתקן כל כך הרבה יכולה להיות נפילה בגלל עיוות הדין, כן אפשר לפרש את מה שהיה במדבר, שאף שכבר תיקנו הרבה באה נפילתם על ידי דיינים שאינם כשרים. ומה שמעניין הוא, שבפרשה מרומז שפגם הדיינים שאינם כשרים נובע מהפגם שלנו, של מי שהדיינים צריכים לדון, כמובא ברש”י הנ”ל – שהיה להם לבקש ממשה שידון אותם והם ששו לקבל על עצמם דיינים רבים כדי שיישאו להם פנים ויטו את הדין.
אם בני ישראל לא היו חוטאים במרגלים והיה משה נכנס עמם לארץ ישראל, כבר היה נשלם התיקון. וכן מרומז עניין זה ברש”י, שהיו אמורים לרשת את ישראל בקלות בלי מלחמה, שזה מרמז על גמר התיקון והבירור.
יש כאן רמז נפלא. הרבי בתורה שלנו אומר שיש פגם של רבנים ודיינים שאינם כשרים, ולכאורה זו לא אשמתנו, אבל בהסתכלות נוספת לאור מה שהפרשה גילתה לנו מובן שבהחלט זו אשמתנו. קודם כל מצד האמונה בצדקת השם, בוודאי אם הדיינים של ישראל אינם כשרים הכל בצדק וכנראה זה מגיע לנו, אבל כאן בפרשה זה מובן באופן ברור למה – שאם לא היינו בעצמנו מעודדים ומבקשים הנהגה של שקר אז לא היינו סובלים מזה. יש בזה מסר אקטואלי, שאם אנחנו מתאוננים שהמנהיגות היא לא בסדר אנו צריכים להפנות את האצבע המאשימה כלפינו – אנחנו אלו שביקשנו זאת.
ואיך אנו באמת צריכים לבקש מנהיגות אמיתית? גם זה מובא פה בפירוש – אנחנו צריכים לומר למשה: “משה רבינו ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?” (רש”י שם ב יד). צריכים להדבק בצדיק האמת! לא לחפש תחליפים, לא לחפש מנהיגים קטנים הקרובים לנו שאולי יישאו לנו פנים ונוכל לשחד אותם בממון, במתנה, בחנופה וכדומה – לא ולא! צריכים לחפש ולבקש את משה רבינו בעצמו שילמד אותנו תורה, ידריך ויוכיח אותנו!
וזה מרומז בכך שבאמת פרשה זו היא פרשה של תוכחה, כאשר משה רבינו מוכיח אותנו ובתוך תוכחתו מוכיח אותנו על שאין אנו מבקשים את תוכחתו ומבקשים לעצמנו מנהיגים חלופיים שיותר קל להסתדר איתם…
הכל תלוי בצעקה שלנו, כך נזכה לצדיק ולמנהיג האמיתי!
לכן מביא את כל דיני הדיינים, וכל מי שמעט מתבונן בהם רואה שזה ממש קשה ביותר לדון דין אמת לאמיתו וקשה מאוד להימלט מעיוות הדין מכל מיני סיבות המובנות מתוך ההלכות, שלפעמים מרחמים על העני – וזה לא נכון, ולפעמים נוטים להצדיק את העשיר והמכובד – וזה לא נכון, ולפעמים מפחדים להגיד את האמת – וזה לא נכון, וכן הלאה.
ומיד כשפגמו במשפט וגרמו לעיוות הדין, ממילא אבדו את ארץ ישראל והפגם נגע אף במשה שגם עליו נגזר שלא להיכנס לארץ ישראל. אבל למרות הגזירה הקשה לא השאיר אותנו יתומים – הוא השאיר אחריו תלמיד נאמן – יהושע!, “אותו חזק כי הוא ינחילם את הארץ”! כי אמנם לולא פגם המשפט לא היה משה מסתלק והיינו זוכים לגאולה. אבל גם כשנסתלק לא עזב אותנו, אלא אדרבה, בהסתלקותו מעלה את המשפט שנפל כמובן שם בתורה (באות ט”ו) שכשיש פגם המשפט מוכרח הצדיק להסתלק כדי לתקנו ולהעלותו מהתהום, אבל גם אז לא באמת נסתלק לגמרי כי נשאר אחריו התלמיד שמנחיל את האמונה בכוח רבו.
וזה מה שמובא שם, שצריכים דייקא לסלק את דעתו שעל ידי זה גמר התיקון, וכן כותב (באות ח) ששלמות תיקון המוחין הוא שגם בהסתלקותם נשאר הרשימו הזך, שהוא בחינת דיבורים כשרים וחלום על ידי מלאך. שבאמת, בלי הצדיק הנמשל לשמש הרינו כעיוורים המגששים באפלה, אבל יש עמנו את הלבנה שהיא התלמיד שמאיר לנו גם בחושך את העצות העמוקות של הצדיק שאיתן אנו יכולים לנחול את הארץ ולבוא לשלמות האמונה.
הכל תלוי בצעקה שלנו, ברצון האמיתי שלנו לקבל את העצות העמוקות שדולה האיש תבונות, לבקש ולהתחנן להתקרב לצדיק האמת, למשה רבינו, ולא להסתפק בשום תחליף, טוב ככל שיהיה, מלבד משיח שיבוא בקרוב שהוא ימשיך את העצות בשלמות והוא יוליך אותנו באמת לארצנו בשלמות אמיתית בקרוב, אמן כן יהי רצון.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!