“שמחה לא באה מעצמה. אנשים שמחים הם האלה שהחליטו בצורה מודעת להיות שמחים!”… לכוון את השעון לשעה שכולה שמחה!
זו הייתה העצה של חבר שלי ששינתה לי ההסתכלות על מה שעבר עלי באותה תקופה.
“בהתבודדות שאתה עושה כל בוקר, תפסיק לבקש כל הזמן מבורא עולם שיעזור לך, ובמקום תגיד לו תודה על שפע הברכות שהוא משפיע עליך כל יום!”.
השינוי הזה עשה פלאים בחיים שלי. קודם לכן, כל היום הייתי עושה רישומים פנימיים של כל הדברים שהטרידו אותי, מתייק אותם איפשהו במוח האחורי ומדבר עליהם כל בוקר בהתבודדות עם בורא עולם. מה שאומר, שאת היום שלי התחלתי עם רשימת טענות ותלונות ורגשות מלאים באנרגיות שליליות.
וכשהברכות באות, אחרי שינוי מבורך, הן באות בצרורות! J
אולי גם זה יעניין אתכם:
אחרי ששיניתי את סגנון ההתבודדות שלי – ממתלונן ורוטן סדרתי למכיר תודה ומלא הערכה – בורא עולם זיכה אותי לצפות בשיעור של הרב אלחנן טאובר, דיבורים שהדהדו לי בראש מכיוון שהם עסקו בדיוק בנושאים שבלבלו אותי באותו זמן. בשיעור, רבי טאובר דיבר על הצורך לעשות מאמצים ולהשתדל להתעורר בבוקר עם שמחה גדולה שהקב”ה נתן לנו עוד יום לחיות, וגם להשתדל להיות בשמחה כל היום. ואלה היו המילים העיקריות שתפסו אותי ממש חזק:
“שמחה לא באה מעצמה. אנשים שמחים הם אלה שהחליטו בצורה מודעת להיות שמחים!”
עם זריקת עידוד כזאת המעניקה בוסט של השראות, החלטתי ליישם את דבריו של הרב טאובר מכיוון שהם היו קשורים באופן ובקשר ישיר לעבודה העיקרית והרוחנית בלימוד של רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר”ן) בו עסקתי באותו זמן.
אחרי ששיניתי את סגנון ההתבודדות שלי – ממתלונן ורוטן סדרתי למכיר תודה ומלא הערכה, זכיתי למתנה אדירה מבורא עולם!…
ההתחלה הייתה כבר מהלילה, מהרגע שנכנסתי למיטה לשנת הלילה שלי עם כוונה אמיתית שבבוקר אני מתעורר עם שמחה ברגע שהשעון מצלצל. במקום לקום ברפיון וייאוש מהמיטה, השתדלתי מאוד בכל בוקר לומר “מודה אני” ברגע שהתעוררתי עם הכרת הטוב, ממש כמו שאדם מודה למנתח שהציל את חייו אחרי ניתוח מסובך. בהתחלה הכרחתי את עצמי אבל בהמשך זה היה חלק ממני, ועם הזמן זה היה קל ופחות מעושה והרבה יותר אותנטי.
בהתבודדות של הבוקר התחלתי גם לשים את הפוקוס על הרעיון של לעשות מצוות עם שמחה גדולה, כפי שרבי נחמן מלמד (ליקוטי מוהר”ן כד), לראות כל מצווה כעוד הזדמנות להתקרב לבורא עולם, להתחבר אליו ולהודות לו על המצוות שהוא יזכה אותי לקיים בהמשך.
לפני קיום כל מצווה, ניסיתי לעבוד עם עצמי אפילו בצורה מוגזמת של שמחה. כשהתעטפתי בטלית דמיינתי שאני עוטף את עצמי בלבוש של שמחה, וכשהנחתי את התפילין וכרכתי אותן סביב היד, בכל סיבוב הרגשתי שאני מוקף במעגל של שמחה נוסף. במקום לראות את התפילות – שחרית, מנחה וערבית – כנטל שצריך לצאת ממנו ידי חובה, הסתכלתי עליהן כעל הזמן הכי שמח ביום בו תהיה לי הזדמנות להיות עם בורא עולם, רק אני והוא והתפילה.
וכשהברכות באות, אחרי שינוי מבורך, הן באות בצרורות!
אני יודע שזה נשמע לכם מוזר, אבל כך לימד אותנו רבי נחמן: “וְכֵן בְּעִנְייַן הַשִּׂמְחָה, בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁצְּרִיכִין שֶׁתִּהְיֶה הַתְּפִלָּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכִין לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה, וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. (וְכַמּוּבָא עַל פָּסוּק: “אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי” וְכוּ’ עַיֵּן שם).
וְאִם לִפְעָמִים דַּעְתּוֹ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יָכוֹל בְּשׁוּם אֹופֶן לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ, אָז עֲצָתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא שָׂמֵחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּתְחִילָּה עֲדַיִן אֵין הַשִּׂמְחָה בֶּאֱמֶת בַּלֵּב, אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא שָׂמֵחַ, עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ בֶּאֱמֶת לְשִׂמְחָה.
וְעֵצָה זֹאת הִיא עֵצָה גְּדוֹלָה מְאֹוד גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. שֶׁבִּתְחִילָּה צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא לָהוּט אַחַר אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְאַחַר כָּךְ זוֹכִין בֶּאֱמֶת לָזֶה. וְהָבֵן מְאֹוד” (שיחות הר”ן עד).
החלטה להתחיל להתפלל ממקום של שמחה עשתה שינוי אדיר. מעבר לעבודה שהיחס שלי להתפילה השתנה, גם הדרך בה התפללתי עבר שינוי אדיר, ולטובה!
זה מה שקורה כשמכוונים את השעון שיצלצל בבוקר לשעה שכולה שמחה. והאמת, כל השעות כאלה.
אתם מוזמנים ליהנות מחכמתו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב ולהפוך אותה לחלק מכם כבר עכשיו, וכן ממאמרים מרתקים נוספים בקישור הזה.