התכנית האלוקית – פרשת השבוע וירא

התכנית האלוקית פרשת השבוע וירא

התכנית האלוקית היא שילוב בין שני הפכים ועמוקה מאוד עד שאין לנו את היכולת להבין אותה. רק אדם אחד – אברהם אבינו, שידע את הסוד הנפלא והעמוק ביותר בבריאה, מגלה לנו איך עושים את זה!

 פרשת וירא פותחת בבואם של המלאכים בדמות אנשים לאברהם בעיצומו של היום השלישי למילתו. הם באו לבשר לאברהם ושרה על לידת יצחק, ומשם המשיכו לסדום כדי להפוך אותה ושלוש ערים נוספות על יושביהן בגלל חטאיהם הרעים. ארץ סדום הייתה ארץ יפהפייה ומטופחת, התורה מתארת את סדום לפני הפיכתה ”כי כולה משקה” – ארץ נחלי מים, ‘כגן השם’ – לאילנות, ‘כארץ מצרים’ – לזרעים (בראשית יג, י וברש”י). כלום לא יישאר מהגן עדן הזה, מארץ נחלי מים היא הולכת להפוך ל”גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך השם באפו ובחמתו” (דברים  כט, כב).

הפרשה מספרת לנו על המאורע המסעיר של הפיכת הערים על יושביהן, מיד לאחר שהמלאכים באים לאברהם ושרה לבשר להם על לידת יצחק, ואומרת: ‘ויאמר ה’ המכסה אני מאברהם אשר אני עושה’?! ‘ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ’. ‘כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו’. ‘ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאם כי כבדה מאוד’. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה’. ‘ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע’. ‘אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר’ וגו’… ‘אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה’. ‘וילך ה’ כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו’ (בראשית יח, יז-לג).

הקב”ה החליט להפוך את סדום ועמורה על יושביהן, דבר מחריד. אבל זה קורה לאחר שהגדישו את הסאה. הם ביצעו פשעים אכזרים ונוראים, התנכלו באכזריות לנזקקים, אסרו לתת צדקה ולסייע לאנשים שנקלעו למצב כספי קשה, ההיפך הגמור ממה שבורא העולם מבקש מאתנו לעשות (ישעיהו נח, ז): ‘הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית’.. הרגע המכריע היה כאשר עני נקלע לסדום ובתו של לוט חמלה על העני ונתנה לו פרוסת לחם, כעונש על מעשיה ‘החמורים’ שופטי סדום מרחו אותה בדבש והעמידו אותה בכוורת של דבורים שעקצו אותה עד למותה במוות אכזרי. זו כוונת הפסוק “זעקת סדום ועמורה כי ‘רבה’”. המילה רבה נדרשת במשחק לשון ‘ריבה’ על עסקי אותה ‘ריבה’ – נערה שהרגו אנשי סדום במיתה אכזרית (רש”י).

אולי גם זה יעניין אתכם:

הסבלנות משתלמת – פרשת וירא

לשבור מוסכמות – פרשת לך לך

התיבה והנקודה הטובה – פרשת נח

הקב”ה מודיע לאברהם על כוונתו להמית את אנשי סדום, ואברהם מתפלל עליהם שהשם ירחם עליהם ולא ישחית אותם. הדבר אינו מובן, הרי אנשי סדום היו מושחתים ואכזריים מאין כמותם, מדוע אברהם מתפלל שהשם לא יהרוג אותם? האם לא ראוי שאנשים רעים כאלו אכן יבואו על עונשם? ומה הקשר בין הרצון של בורא עולם לגלות לאברהם את כוונתו להפוך את סדום ‘המכסה אני מאברהם אשר אני עושה’ לבין הסיבה ‘כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’? למה העובדה שאברהם מלמד את ביתו לשמור דרך השם ולעשות צדקה ומשפט זו סיבה לקב”ה לגלות לאברהם שהוא רוצה להפוך את סדום?

לשם כך עלינו להבין את אחד הסודות העמוקים והנפלאים ביותר בכל הבריאה: ידוע על פי כתבי הקבלה, שעיקר הסיבה שהקב”ה ברא את העולם היה בגלל רחמנותו וטובו (התחלת ספר עץ חיים הובא בליקוטי מוהר”ן חלק א, תחילת תורה סד) כי השם רצה לברוא את האדם שיהיה לו את כוח הבחירה, וכאשר הוא יבחר בטוב ויכיר את השם ויקיים מצוות הוא יקבל שכר בצדק עבור מעשיו הטובים בזכות בחירתו בטוב. לכן נברא האדם עם יצר הרע, כי אם לא כן היה אוכל ‘נהמא דכיסופא’. הביטוי ‘נהמא דכיסופא’ מקורו בארמית ומשמעותו ‘לחם בושה’. ישנו כלל בבריאה שמי שאוכל ‘לחם חינם’ יש לו בושה מכך, אדם מעדיף לאכול בצדק ולא בזכות, לכן ברא הקב”ה את יצר הרע וכאשר האדם מתגבר על יצרו הרע ואינו חוטא, למרות יצרו הרע, הוא זכאי לקבל את מה שמגיע לו כשכר על מעשיו הטובים בצדק ולא בחינם.

אולם, כאשר אדם חשוף ליצר הרע הוא עלול להיכשל בחטאים, ואז לא רק שהוא לא יזכה לשכר אלא עוד עלול לקבל עונש על מעשיו הרעים, וזה הרי הפך הכוונה שבבריאה – שהאדם יזכה לעונג ושכר כדי להיטיב עם בריותיו, והרי הקב”ה הוא רחום וחנון ואיך יתכן שתצא זאת מלפניו? התשובה היא, שהשם הוא רחום וחנון, ואם האדם חוטא השם נותן לו את האפשרות להתחיל מחדש. בורא עולם סולח לחטאים ומאפשר לאדם להתחיל את המסלול מחדש. מה שקורים באנגלית Reset ‘ריסט’, הפעל מחדש והתחלת התכנית מתחילה.

אנשי סדום היו מושחתים ואכזריים מאין כמותם, מדוע אברהם מתפלל שהשם לא יהרוג אותם? האם לא ראוי שאנשים רעים כאלו אכן יבואו על עונשם? כאן טמון הסוד אותו גילה אברהם אבינו!

אך השאלה חוזרת מכיוון אחר, שהרי הקב”ה רצה שהאדם יקבל את המגיע לו בצדק, ואם הקב”ה סולח לאדם על החטאים אז כל מה שהאדם זוכה מעכשיו זה אך ורק כי השם סלח לו על החטאים וזה הרי בוודאי מתנת חינם, ואם כן, כל מה שהאדם יזכה יהיה שוב ‘נהמא דכיסופא’?

רבי נתן מסביר, שהשאלה הזו היא הדו-שיח שבין השם למלאכים בבריאת האדם: הקב”ה אומר למלאכים שהוא רוצה לברוא את האדם, והמלאכים שואלים את השם: ו’הרי עתיד למחטי קמך’ (=הוא עתיד לחטוא לפניך), הקב”ה עונה להם: וכי לחינם נקראתי רחום וחנון?! כלומר, הקב”ה רחום וחנון וזו הסיבה לבריאת האדם כדי שיקבל שכר עבור מעשיו הטובים בצדק, המלאכים שואלים את הקב”ה: אבל האדם הרי עתיד לחטוא, ואם כן, במקום להיטיב אתו הוא עוד עלול להיענש? ואם תענה שתסלח לו מכיוון שאתה רחום וחנון, אז הוא יקבל את השכר המגיע לו רק בזכות הסליחה שלך ולא בגלל שהוא ראוי לכך, והרי לא בראת את העולם כדי שהוא יקבל מתנת חינם, כי הרי אינך רוצה שהאדם יאכל ‘נהמא דכיסופא’? אם כן, מהי בעצם תשובת השם למלאכים: ‘וכי לחינם נקראתי רחום וחנון’, הרי המלאכים צודקים לכאורה שבסוף זה יהיה נהמא דכיסופא? למעשה, הקב”ה לא השיב להם וברא את האדם בכל זאת, אז מה המשמעות של הדברים?

התשובה היא שישנן שתי הנהגות: ‘צדקה’ ו’משפט’. יש הנהגה של ‘משפט’ – שבה האדם מקבל את מה שמגיע לו במשפט בדין, הוא עובד את השם ומקבל שכר לפי מעשיו. וכאשר הוא עומד בניסיון הוא מקבל את המגיע לו בדין. אך יש הנהגה של ‘צדקה’ – לפיה גם אם האדם אינו זכאי לתגמול מצד מעשיו, הקב”ה מעניק לו רק בגלל שהוא ‘רחום וחנון’ והוא נותן לאדם בטוב ליבו ללא כל תנאי מצדו, שזו בחינה של ‘נהמא דכיסופא’. תכנית הבריאה של השם היא כל כך עמוקה שהמלאכים לא יכולים להבין את חסדי השם העצומים על בריותיו, כי אין להם בחירה והם אוכלים מ’נהמא דכיסופא’ ונהנים רק ממתנת חינם. אבל האדם, שהוא בעל בחירה ומתנסה בניסיונות קשים, והשם יודע שהוא עתיד לחטוא, אצלו השם משלב בין מידת הדין שהיא הנהגה של ‘משפט’ ובין מידת החסד שהיא הנהגה של ‘צדקה’. ולכן הקב”ה יפעיל את מלוא הרחמנות והטוב שלו כדי שהוא יזכה להגיע ליעד הסופי לקבל את שכרו בצדק, והשם יסדר את הדברים עם האדם שהוא יקבל את שכרו במשפט, ולמרות שהוא חפץ במשפט הבורא ישלב עם זה גם רחמנות כי הוא רחום וחנון. זו כוונת הפיוט שאומרים בראש השנה (יוצר של יום ראשון של ראש השנה): ‘ובמקום משפט אין צדקה, ובאין משפט יש צדקה, ואתה במשפט תעשה צדקה’. זה משהו שהמלאכים לא מסוגלים להבין. ולמעשה, גם אנחנו לא מסוגלים להבין את הדברים בשלמות – איך מצד אחד השם דן את האדם במשפט אמת, ומצד שני הוא משלב רחמים בדין ומרבה לסלוח כדי שהאדם יזכה להגיע בסוף לתכלית שלו להתגבר על היצר הרע ולזכות לשכר המגיע לו עבור מעשיו הטובים בצדק. השילוב הזה עצמו נובע רק בגלל שהקב”ה רחום וחנון ואנחנו בכלל לא משיגים את עוצמת הרחמים והחנינה של הקב”ה עד היכן הם מגיעים!

נחזור לעניין שלנו בפרשה:

בורא עולם מעיד על אברהם אבינו שהוא יודע שהוא יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ‘לשמור דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’. כלומר, השם מעיד על אברהם אבינו שהוא ילמד את זרעו אחריו את האיזון בין המאמצים שהאדם צריך להשקיע את כל כוחו במצוות ומעשים טובים מצד ‘הדין’, ובין האשראי שהוא מקבל בזכות ה’צדקה’. אם אדם מועד ונופל הוא עלול להתייאש ולומר לעצמו: ‘בין כך לא עמדתי במשימה אז הפסדתי במערכה ומצד הדין אני כבר לא ראוי לשכר אז למה לי להשקיע?’… ואם האדם נכנע למחשבות אלו הוא לא יקיים יותר מצוות ולא יעשה מה שהוא מחויב לעשות, כי למה להשקיע אם ממילא הפסיד. אבל כאשר האדם יודע שיש גם צדקה, שהקב”ה ‘רחום וחנון’ הוא יוכל לסמוך על חסדי השם המרובים שבוודאי יסלח לו על חטאיו, ועדיין, הוא יכול לזכות לכל טוב. אך כאן נדרשת זהירות שלא להסתמך על זה לחלוטין, כי אם נסמוך רק על חסדי השם ללא כל מאמץ מצידנו זה וודאי לא טוב, כי השם הרי אוהב משפט. רק השילוב המוחלט שהאדם משתדל לעשות ככל יכולתו, ורק אם הוא נכשל הוא סומך על חסדי השם, וגם כאשר הוא סומך על חסדי השם הוא לא מרמה את עצמו ויודע שהוא צריך מאוד להתאמץ בעבודת השם – זאת הדרך הנכונה. זאת כוונת השם ‘כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’ – שהם יודעים לשלב בין שתי הדרכים הללו למרות שהן נראות כסתירה.

צדקה ומשפט ההנהגות של בורא עולם

צדקה ומשפט – שתי הנהגות בהן מנהיג הקב”ה את העולם, אותן גילה לאבא אברהם שהוריש לילדים שלו…

נשוב לתפילת אברהם על אנשי סדום. לאחר שראינו עד כמה הקב”ה חפץ בבריאה ועד כמה הוא רוצה שהאדם ישוב בכל ליבו אליו והמטרה היא לא להכחיד את האדם כאשר הוא חוטא, כמו שנאמר: ‘אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה’. בורא עולם אף פעם לא מעוניין להמית אדם גם לא כעונש על מעשיו. גם כאשר אדם חוטא והשם מעניש אותו כאן בעולם הזה, גם זה רק מרחמנותו כי הוא רוצה לזכות אותו לעולם הבא. לכן כאשר אנשי סדום שחטאו בחטאים חמורים כל כך שנגזר עליהם מיתה, אברהם שהוא בעצמו השלמות של השילוב בין צדקה ומשפט, וגם לזרעו אחריו הוא יעביר את השילוב המופלא של צדקה ומשפט, עומד ומתפלל שהשם ירחם עליהם וייתן להם את ההזדמנות לתקן את המעשים, כי הרי להעניש את החוטאים זה ההיפך ממטרת הבריאה של הקב”ה שהוא רחום וחנון, לכן אברהם ניסה להפוך שוב ושוב בזכותם, כפי שהבאנו לעיל בפסוקי התורה: ‘אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר’, ואולי יש סיכוי שאנשי סדום ישובו מחטאיהם בעקבות הצדיקים, ולמרות שאין חמישים צדיקים אברהם מנסה שוב ‘אולי יש עשרה צדיקים בתוך העיר’… רק לאחר שמתברר שאין שום סיכוי שבעולם להציל אותם והקטרוג עדיין קיים כי הקב”ה הרי אוהב משפט, וכאשר אין שום אפשרות לחון אותם בצדקה – אז אין שום ברירה אלא לקיים את המשפט. לכן, כאשר אפסו כל הסיכויים אז ‘וילך ה’ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו’, וכדברי המדרש על פסוק זה (שם יח, לג): ‘נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית’ (רש”י).

בדרך רמז, אפשר אולי להוסיף שאנשי סדום פגמו כל כך בצדקה, עד שהענישו את אותה ריבה בעונש מוות על כך שהביאה פרוסת לחם לעני, והרי ראינו שעיקר הסיבה לכך שהקב”ה סולח ומאפשר לאדם לחזור בו ולתקן את מעשיו היא מכיוון שהוא רחום וחנון וחפץ שהאדם יזכה לתיקון הנצחי שלו – זה מההנהגה של הבורא שאוהב צדקה, אך אנשי סדום מאחר וחטאו ופגמו כל כך במצוות צדקה פגמו גם בהנהגה של הצדקה של הבורא – שהיא זו שמצילה את האדם ומאפשרת לו לזכות לתיקון נצחי לעולם הבא, לכן חכמינו אמרו: שאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, מכיוון שהם פגמו במצוות הצדקה כל כך שהם אינם ראויים להנהגה של צדקה שמזכה את האדם לעולם הבא, והם לא יזכו לשום תיקון נצחי למעשיהם גם לעולם הבא: “אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא” (ראה סנהדרין קט, א).

השילוב בין משפט – דהיינו לדעת שהשם אוהב משפט ולעשות כל מה שצריכים, לבין צדקה – דהיינו לדעת שהשם אוהב צדקה ולסמוך על חסדי השם, זה שילוב בין שני הפכים. על האדם לעשות את שלו גם אם הוא לא רואה איך הדברים מסתדרים בהבנתו. הדברים באים לידי ביטוי גם בהמשך הפרשה שלנו, לאחר שיצחק נולד הקב”ה מצווה על אברהם לעקוד את יצחק בנו היחידי ולהעלות אותו על המזבח ולהקריבו לקרבן עולה. אברהם נאמן לבורא כפי שהיה כל חייו, אינו מהסס ומזדרז לקיים את מצוות הבורא. כאשר הוא מתקרב אל המקום שבו השם ציווה לו להעלות את יצחק בנו לעולה, הוא רואה ברוח קדשו שבמקום זה יהיה בית המקדש ובניו יקריבו בו קרבנות. איך זה מסתדר עם הציווי של השם שהוא הולך לשחוט את בנו יחידו, ואיך יתכן שבניו יקריבו קרבנות בבית המקדש? ושוב, אברהם לא שואל שאלות ועושה את שלו כפי שהצטווה. גם כאן מה שעליו לעשות ומה שהוא רואה ברוח קדשו הם שני הפכים, אבל זה לא מעניין אותו והוא עושה בתמימות ובפשיטות את מה שהשם ציווה בלי לחקור איך הדברים יסתדרו. ואז הקב”ה אומר לו: הניסיון היה שרציתי לראות את הנאמנות שלך, עשית את שלך העלית אותו למזבח, עכשיו אתה יכול להוריד אותו. יתירה מכך, מובא בזוהר שיצחק הייתה לו נשמה מסטרא דנוקבא (נקבה) ולא היה יכול להוליד, ברגעים שהיה על המזבח וכמעט פרחה נשמתו, באותם רגעים הוא קיבל נשמה מסטרא דדכורא (זכר). מתברר אם כן, שרק בזכות העקידה התאפשר קיום הנבואה של אברהם – שבניו יקריבו קרבנות בבית המקדש, כי לפני כן יצחק לא היה יכול להוליד. לכן מיד כאשר חזרו אברהם ויצחק מהעקידה הם התבשרו על לידת רבקה בת זוגו של יצחק, כמסופר בפרשה לאחר סיפור העקידה, כי כאשר התחלפה נשמתו של יצחק בנשמת דכורא כעת הוא כבר צריך בת זוג. את כל זה אברהם לא ידע בשעת הניסיון וזה מראה לנו את עומק התכנית האלוקית (על פי ליקוטי הלכות, מתנה ה, סעיפים א, כט, מז).

מעשה אבות סימן לבנים, וגם אנחנו נשאיר בצד את ההתחכמויות ונשתדל לקיים את כל המצוות כפשוטן, התוצאות הטובות ביותר יבואו דווקא מתוך קיום המצוות בפשיטות ללא התחכמויות, ונזכור שהתכנית האלוקית היא הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו.

כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם