המילים בכותרת אמנם לקוחות מהשירים שהילדים שלנו שרים בבית הספר, אבל טמונה בהן משמעות עמוקה מאוד. חכמינו ייחסו את הפסוק “וחושך על פני תהום” למלכות יוון שהחשיכו את עיניהם של ישראל. במאמר זה נאיר את האור בימי החנוכה ונגרש את החושך של יוון!
השבוע נתמקד במאמרנו בחג החנוכה שאנו נמצאים בעיצומו. בימי החנוכה אנו מודים להשם שעמד לנו בעת צרתנו, ומסר גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, כאשר היוונים ביקשו להשכיח מעם ישראל את התורה וקיום המצוות, ובאה תשועה גדולה ופורקן לעם ישראל, והמלכות שבה לעם ישראל למשך יותר ממאתיים שנה עד עת חורבן בית שני.
רבי נחמן לימד: “ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב: “וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל וכו. וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, ב). נתמקד, אם כן, במשמעות העמוקה של תודה להשם ובכוחה ננצח את החשיכה ונגלה את אור החנוכה.
ממלכת יוון הייתה אימפריה בדיוק בתקופה של אמצע ימי בית שני, כמאתיים שנה לאחר בניין הבית וכמאתיים שנה טרם חורבנה. היוונים חרטו על דגלם את המתירנות והחילוניות וקידשו מלחמת חורמה בתורת ישראל וקיום מצוותיה. חכמינו מייחסים את הפסוק בתורה המתאר את ראשית הבריאה: “והארץ הייתה תוהו ובוהו ו’חושך’ על פני תהום” (בראשית א ב) למלכות יוון. כלומר, מלכות יוון מסמלת חשיכה. מה הכוונה בדברי חכמינו שיוון מסמלת את החשיכה? מדוע היוונים היוו חשיכה יותר מצרות אחרות שהיו לעם ישראל? ומהי הדרך, כלומר האור שבו אפשר לגרש את החשיכה של יוון?
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נתן מסביר באריכות, שהחשיכה של יוון מתייחסת לכל יהודי הן במישור הכללי והן במישור הפרטי. במישור הכללי, מלכות יוון קידשה מלחמה ברוחניות, מי שבחר להתייוון לא נגעו בו לרעה. זו למעשה החשיכה הגדולה ביותר, כשמטעים יהודי שכל מהותו היא רוחנית כאילו יש משמעות לחיים של התכחשות לבוראו ולתורת ישראל ומצוותיה. חיי שעה אינם חיים לעומת חיי נצח. עבור יהודי לוותר על חיי נצח ולחיות חיי רגע זה לא פחות מחושך – מוות.
אולם היה דבר נוסף משמעותי מאוד שהיוונים חתרו לכך בכל כוחם – הם רצו לייאש את עם ישראל. כפי שציינו, מלכות יוון הייתה בדיוק באמצע תקופת בית שני. ידוע אצל חכמינו ז”ל שתקופת בית שני לא נחשבה לגאולה שלמה (מסכת יומא כא ב). היה ידוע שסוף הבית להיחרב, ובכל זאת, השם ריחם על עם ישראל והפריד בין גלות בית ראשון לגלות בית שני והקים באמצע בית מקדש שני כדי ליצור חיץ בין הגלויות ולאפשר קיום לעם היהודי. אולם זה בדיוק מה שהיוונים רצו, להקדים את החורבן כדי ליצור מצב שבו הגלות ארוכה ללא שום תקומה רוחנית. לכן יוון נחשבת לביצה עמוקה ללא תחתית שקשה מאוד להיחלץ ממנה, כמו שדוד המלך התבטא: “הצילני מטיט היוון” (תהלים סט), מכיוון שכל מהותה של יוון הייתה להעמיק את הגלות עד אינסוף כדי לייאש את עם ישראל שיאבדו את תקוותם לחלוטין.
אולם החשמונאים במסירות נפשם למען השם, עוררו את רחמיו של הבורא והוא לא נתן למלכות יוון לבצע את זממה, כמו שאנו אומרים בתפילת “על הניסים” המוקדשת לזכר הנס: “ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם וכו’”, ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול”.
וכאן אנו באים למישור הפרטי. כל אדם נתקל בקשיים בחיי היום יום ובכלל בימי חייו, כאשר המאורעות תוכפים על האדם נראה לו כאילו הכל התחבר ו”השמים נפלו עליו”. זה הזמן שבו אדם נדרש להתבונן ולראות את חסדי השם בתוך המאורעות, את החיץ שיש בין מאורע למאורע ואת “בית המקדש השני”, את האור הרוחני והחסדים שהשם עושה אתו בכל מצב, ולא להיסחף בתחושה כאילו הכל רע, כאילו הוא כבר נמצא בגלות הארוכה והמשמימה עד אין קץ.
זו החשיכה הגדולה ביותר, כשמטעים יהודי שכל מהותו היא רוחנית כאילו יש משמעות לחיים של התכחשות לבוראו ולתורת ישראל ומצוותיה. חיי שעה אינם חיים לעומת חיי נצח!
לאמתו של דבר אין דבר כזה שיש רק צרות, הרי לכל אחד יש גם ישועות ודברים טובים שקורים אתו, ובכל זאת, הנטייה היא להתעלם מהטובות ולהתמקד בקשיים. אולם, לא רק שאין רק צרות אלא גם בכל צרה יש בתוכה ישועה והרחבה, כפי שרבי נחמן מסביר את הפסוק: “בצר הרחבת לי” (תהלים ד ב): שאם יתבונן האדם יראה שגם בתוך הצרה בעצמה, הקדוש ברוך הוא מרחיב לו” (ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה קצה). כאשר האדם יתבונן בזה הוא יראה שלמעשה גם בתוך הקשיים שלו יש לו הרבה הרחבות. התבוננות זו שהשם מרחיב לו בתוך הצרות, יכולה לסייע להתחזק ולהתפלל להשם גם בעת צרה, כי ברגע שאדם מתבונן בחסדים שהשם עושה עמו גם בעת צרה, הוא יודע שלא הכל שחור, יש נקודות אור, וזה מחזק אותו לפתוח את פיו ולהתפלל להשם שיושיע אותו מכל הצרות.
וגם כאן, כשאדם מתבונן בחסדים שהשם עושה איתו, השם מעורר את רחמיו המרובים ולא נותן לצרות שלו להתחבר יחד לגלות אחת ארוכה וקשה. יתירה מזאת, ככל שאדם מעמיק בצרות שלו כך הצרות של מתחברות ומעמיקות, בדיוק כמו שהיוונים רצו. ולהיפך, כשאדם מתבונן בחסדים שהשם עושה איתו והוא מודה להשם על כל חסד והרחבה שבתוך הצרה על ידי זה הוא מרחיב עוד ועוד את ההרחבה והישועות שבתוך הצרות, עד שבסוף יקרה ההיפך ממה שהיוונים רצו, במקום שהגלויות יתחברו ויהפכו לגלות ארוכה, הישועות וההרחבות תצטרפנה יחד ויהפכו יחד לגאולה שלמה. ובדיוק כפי שיהיה לעתיד – שזה יהיה כל שעשוע עולם הבא להודות ולהלל להשם.
הוא יודע שלא הכל שחור, יש נקודות אור…
כך גם כאשר אדם מודה להשם על החסדים ומבחין שבתוך הצרות שלו השם עוזר לו בכל פעם והוא לא נותן לעצמו לשקוע בצער שלו ובעצבות, זה עצמו אור של תקווה ואז הוא יכול להתמקד בתפילה. לפני שאדם מתבונן בחסדים קשה לו מאוד להתחזק להתפלל, כי ה’חושך’ של יוון סוגר עליו. אבל כאשר הוא מתבונן בחסדי השם שעושה אתו תמיד, כעת הוא יכול להתחזק להתפלל למרות הקשיים וכך הוא יזכה לישועה שלמה.
על מנת להמחיש את הדברים נביא דוגמא שרבי נתן מביא מדוד המלך: דוד המלך עליו השלום נאלץ לברוח מאבשלום בנו שמרד בו. זו הייתה נקודת שבר עצומה. דוד מלך ישראל ברח מפני בנו אבשלום שמרד בו ורדף אחריו להורגו. דוד המלך במנוסתו התפלל להשם שיציל אותו. הזעקה של דוד בעת מנוסתו מופיעה בספר תהילים: “מזמור לדוד, בברחו מפני אבשלום בנו. ה’ מה רבו צרי, רבים קמים עלי. רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה. ואתה ה’ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי” (תהלים ג א-ד). דברי הזעקה מבטאים פחד וכאב עצום. חכמינו שואלים איך יתכן שמילות הפתיחה של הזעקה הן ‘מזמור’ לדוד, היה נכון יותר לפתוח את התפילה במילים ‘קינה’ לדוד, שהרי דוד המלך היה נתון בצרה עצומה? חכמינו משיבים, שדוד ראה נקודת זכות בכך שבנו אבשלום הוא זה שרודף אחריו ולא אחד מעבדיו, מכיוון שבדרך כלל בן מרחם על אבא ויש תקווה שהוא לא יהרוג אותו.
אולם, בכל זאת, המשך המזמור מורכב כולו מצעקה וכאב, ואם אכן דוד המלך ראה נקודת אור מדוע הוא זועק בהמשך? רבי נתן מסביר: דוד המלך היה נתון בצרה צרורה ונרדף על ידי בנו שלו. היה נראה שהכל אבוד ללא שום תקווה. במצב כזה קשה מאוד להתפלל ולבקש ישועה, אולם דוד המלך התבונן והצליח בכל זאת לראות את האור שבתוך הצרה והחשיכה. לאחר שהוא גילה את נקודת האור במצב שלו, המשמעות היא שהשם אתו, כעת הוא כבר יכול להתפלל ולבקש מהשם שיושיע אותו למרות שהוא עדיין נתון בצרה. לכן דוד המלך פותח במילים ‘מזמור לדוד’, דווקא לאחר שהוא התבונן בנקודה החיובית הזאת, יש אור ותקווה, וכעת הוא כבר יכול להתפלל על כך שבנו רודף אחריו, ואכן המשך המזמור מבטא כאב עצום, דוד צועק מעומק ליבו להשם שיציל אותו. והקב”ה אכן הציל אותו.
זה המסר של חנוכה – להתבונן תמיד בהרחבה שבתוך הצרה ולגלות את הנקודה החיובית, את ההרחבה שבתוך הצרה בעצמה ואז נוכל להתבונן ולראות שלא הכל מתרגש עלינו בבת אחת. השמים לא נופלים עלינו. כך נוכל להתעודד ולהתחזק להתפלל להשם שיושיע אותנו ולהמשיך לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות. להתפלל, ללמוד, ולעשות טוב. וכך נזכה לגאולה שלימה בקרוב.
חנוכה שמח!
(על פי ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, ח-ט).
יש לנו מאמרים נפלאים לחנוכה, אתם מוזמנים לקרוא וליהנות בקישור הזה. ובנוסף, בקטגוריית חגים ומועדים תמצאו מבחר גדול של מאמרים מרתקים וסוחפים, הקליקו כאן ותיהנו.