על הכל שרה ענן של עשן שמקורו במדורות שהדליקו אלפי המשפחות שביתן היה בסך הכל כמה קרטונים על המדרכה, מכל סוגי התנורים וההסקות של תושבי ניו דלהי… יחיאל, ברוך הבא לגיהינום ונא לצפור בבקשה!
יחיאל הגיע לאתונה בשעות הערב המאוחרות. הטיסה הייתה אמורה לצאת לפנות בוקר ושוב היה צריך פתרון ללינה. חשבון קצר העלה שהכי פשוט להגיע לשדה התעופה ושם לשכב באיזו פינה עד לשעת העלייה למטוס, וכך עשה. בשדה התעופה גילה שהוא לא היחיד שחשב על זה, באחת מפינות שדה התעופה שהייתה צדדית מספיק בשביל לא להפריע לנוסעים האצים ורצים זה לכאן וזה לכאן, שכבו כבר תיירים רבים בשקי שינה וגם יחיאל הצטרף אליהם, לא לפני שווידא שחגורת הכסף עם הדרכון וכרטיסי הטיסה טמונים עמוק עמוק תחת בגדיו במקום שגם כייסי שדה התעופה המנוסים ביותר לא יוכלו להגיע בלי שיתעורר…
הטיסה אל הלא נודע
בשעה היעודה הודיעו ברמקולים על דחייה בטיסה, ורק בשעות הצהריים החלה העלייה למטוס. המטוס שיצא משווצריה ועשה עצירת ביניים באתונה היה כבר מלא בהודים השבים לביתם. כאן כבר היה ליחיאל מפגש ראשוני עם הודו בזעיר אנפין. בליל של ריחות זרים, בדים צבעוניים ופטפוטים קיבלו את פניו. הנוסעים כבר היו “תקועים” במטוס שעות רבות והמטוס נראה כמו בזאר ונדף ריחות לא נעימים.
יחיאל מצא את מושבו והתרווח מעט. השלב הראשון של המסע, שהיה די מסובך ומתוח, עבר וסוף כל סוף הוא על המטוס להודו. אומנם גם שם מחכה לו משימה לא פשוטה כי כל המידע שהיה בידו היה שמו של כפר קטן הנמצא סמוך לעיר מנאלי – “מתיאנה” שמו, וזהו. לא מידע על דרכי ההגעה לשם, גם לא על השהיה בניו דלהי, שם עתיד המטוס לנחות – שום דבר. גם הכסף שבכיסו של יחיאל כבר התמעט למינימום. הוא עוד צריך להגיע מניו דלהי למנאלי הנמצאת בגבול הרי ההימליה, “לא רחוק” כלל במונחים של הודו – “רק” 550 קילומטרים…
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
אולי גם זה יעניין אתכם:
רק ממרחק של כמה שנים לאחר מכן, יחיאל הבין לאיזו הרפתקה הוא נכנס באותם ימים וכמה השגחה פרטית הייתה עליו. לנסוע כך בלי די כסף לכסות על טווח טעויות הגיוני, בלי ליווי ובלי שמישהו יחכה לו במקום הזר אליו הוא מגיע, בלי כתובת למלון, הסבר על דרכי הגעה – שום דבר! הוא נסע אל עבר הלא נודע ורק בניסים הצליח להגיע למחוז חפצו בשלום (ועוד לא דיברנו על לחזור ממקום חפצו בשלום…)
בכל אופן, היה ליחיאל קצת זמן לנוח ולהירגע מהמסע המפרך והוא הסתכל בסקרנות על ההודים שהוא נוסע עכשיו לארצם. היה מעניין לראות את הניגוד בין הנשים שהיו עטויות בבדים צבעוניים, לבין הגברים, שמשום מה, לבשו בגדים בצבע חום ואפור ונראו די אפרוריים בפרט שגם צבע פניהם נטה לאפור לפעמים. לפתע, יחיאל הבחין בהמולה ההולכת ומתקרבת לעברו, היה זה הודי שרץ בפניקה לכיוון השירותים שבקצה המטוס כשהוא מתחיל כבר תוך כדי ריצה להוריד את מכנסיו, התברר שהוא היה חולה בדיזנטריה והצליח ברגע האחרון להיכנס לשירותים…
מצבים של חולי היו מאוד מצויים במקום אליו הוא נסע, כך ידע יחיאל תאורטית ועכשיו גם הומחש לו היטב. ההכרה במציאות הקשה שהוא הולך לפגוש הכתה ביחיאל וליבו נצבט בפחד ודאגה. רבות הזהירו אותו על המחלות הקשות שיש בהודו, מחלות שבעולם המערבי הן נחלת ההיסטוריה, ויחיאל שלא עשה שום חיסון מלבד לקיחת איזו כדורית הומאופטית – נבהל. הוא התחיל לפחד לגעת בידיות המושב, להתחכך עם ההודים המטיילים במטוס הלוך ושוב, אבל לאט לאט הרגיע את עצמו ש”יהיה בסדר”.
ההכרה במציאות הקשה שהוא הולך לפגוש הכתה ביחיאל וליבו נצבט בפחד ודאגה. רבות הזהירו אותו על המחלות הקשות שיש בהודו, מחלות שבעולם המערבי הן נחלת ההיסטוריה…
התכונה שיש לכל אדם להרגיע את עצמו היא מאוד מעניינת. מילא כאשר אדם חושב שבעזרת השם יהיה בסדר, זה מובן – הוא נשען על אמונתו בבורא עולם. אבל מהיכן שואב אדם שאין לו שום קשר לאמונה בבורא את ההרגעה שבאה מ”יהיה בסדר”? או “לי זה לא יקרה”?… אין אלו אלא רחמי הבורא שנוטע גם באדם הרחוק ביותר אמונה כלשהי וביטחון פנימיים, שבלעדיהם לא היה יכול לסבול את חיי העולם הזה מרוב הדאגות והפחדים שיש בו. וזו אחת הצרות שהתחדשו מאוד בעידן שלנו – מרוב ירידה עצומה במוסריות וצניעות, דבר הגורם לריחוק גדול מאוד מבורא עולם, בני אדם מאבדים לפעמים גם את הביטחון הבסיסי שהקב”ה נוטע בכל אדם בעומק נפשו, ונעשים חרדתיים. התרופה היחידה לזה הוא לשוב אל הבורא, לתקן את הקשר והברית עמו ועם תורתו הקדושה, ולהתקשר לצדיקים יחידי הדורות שיש להם את הכוח לרפא כל מחלה.
נימוסי הודו
סוף כל סוף המטוס נחת בהודו! יחיאל ירד ביחד עם זרם הנוסעים, עבר את ביקורת הדרכונים והתקדם לעבר היציאה. לקראת היציאה עטו התיירים שבין הנוסעים על ביתן קטן ויחיאל הבחין שזהו ביתן של החלפת כסף והבין שגם הוא יהיה מוכרח להצטייד בכסף מקומי. יחיאל לא ידע כלל מהו השער וקיווה מאוד שלא מרמים אותו בגדול, אבל לא הייתה לו ברירה. כאן נתקל יחיאל בתופעה שהוא עוד עתיד לפגוש – טופסולוגיה! הודו היא מדינה מאוד ביורוקרטית ואפילו החלפת הדולרים הייתה כרוכה במילוי של כל מיני טפסים עם כל פרטי הנוסע, רק אחר כך קיבל יחיאל את הכסף המקומי תמורת מעט הדולרים שנשארו לו ויצא החוצה.
בחוץ חיכה אוטובוס שלקח את הנוסעים לכוון החניה ושירות המוניות. כשעלה לאוטובוס יחיאל נפגש עם תופעה נוספת שיש רק בארצות בהן שורר עוני מחפיר כמו הודו. זה היה כאשר רצה סוף סוף לעשן בנחת אחרי טיסה ארוכה. אמנם אז עדיין היה מותר לעשן במטוסים בחלק האחורי, אבל היה זה מחניק ולא נעים. יחיאל הוציא קופסת סיגריות מכיסו, שלף את הסיגריה האחרונה שהייתה בה וחיפש פח על מנת להשליך את הקופסה הריקה. לא היה פח. אחד ההודים שהבחין בו שמחפש פח פנה אליו באנגלית במבטא ההודי המתנגן, ואמר לו בחיוך: “תזרוק את זה על הרצפה, מישהו כבר ישתמש בזה למשהו…” העוני בהודו היה כל כך גדול, שאפילו קופסת סיגריות ריקה הייתה מציאה שאפשר להשתמש בה!
האוטובוס הגיע ליעדו, יחיאל ירד ממנו ומיד ניגש אליו הסדרן של חברת המוניות הרשמית של שדה התעופה ושאל לאן פניו מועדות. יחיאל הנבוך ממש לא ידע מה לומר, לא היה לו שום מושג לאן לנסוע בשעת לילה זו. הוא זכר מסרטים שראה שמבקשים מנהג המונית שייקח אותך למלון וכך עשה, הוא ביקש מהסדרן שייקח אותו למלון טוב ולא יקר. הסדרן לא ידע מה לעשות. הוא לא היה מוכן לכזה דבר לא ברור. כמו שציינתי, בהודו הרשמית כל צעד ושעל מצריך מילוי טפסים בפרטים ברורים, ומה אפשר למלאות בטופס כאשר הנוסע לא יודע לאן פניו מועדות? האם הסדרן אמור לדעת לאיזה מלון לשלוח אותו מתוך אלפי אם לא רבבות המלונות הקטנים והגדולים, הזולים והיקרים, שיש בניו דלהי העצומה בגדלה?
וכשם שהודו הרשמית היא ביורוקרטית, כך ההודים הם רשלנים ולא אמינים, וממילא כאשר הסדרן ראה שאין לו אפשרות למלא אחר הנוהל הנדרש, הוא פשוט כיוון את יחיאל לאחת המוניות כשהוא מפטיר כמה משפטים מהירים לנהג שהסתכל על יחיאל הנכנס למונית במבט סקרן. יחיאל אמר לו שוב את המשפט מהסרטים: “תיקח אותי למלון טוב אבל זול”. ההודי הסתכל עליו בחיוך והניד את ראשו מצד לצד כאומר “אולי”, או “בא נראה”. יחיאל חזר על בקשתו ושוב עשה ההודי את התנועה הלא מתחייבת בראשו. ‘מה הולך כאן?’ שאל יחיאל את עצמו, ‘מה הוא רוצה ממני?’… אבל ההודי כבר התחיל לנסוע ויחיאל מסר את עצמו לידי ה”גורל” במקום לידי ההשגחה, שכאמור גם כשיהודי לא יודע ממנה כלל היא עדיין חופפת עליו ברחמנות אינסופית, ואולי דווקא בגלל שהוא לא יודע, כמו שהובא בפרק הראשון, שדווקא כאשר יהודי נמצא כל כך רחוק ובמקומות כל כך מסוכנים, דווקא אז השכינה הולכת אתו ושומרת עליו בהשגחה הדוקה יותר מכל דבר אחר.
לימים, יחיאל התרגל לתנועת הראש הבלתי מתחייבת הזו וידע שפירושה כפשוטו “כן”, אלא שההודים הפטליסטים לעולם אינם מתחייבים על משהו, כי מי יודע מה הגורל ירצה? לכן גם כשהם אומרים “כן”, שפת הגוף שלהם מביעה חוסר מחויבות מוחלט למה שהפה אומר…
ברחובות ניו דלהי החשוכים
המונית יצאה משטח שדה התעופה והחלה לנסוע בכביש המוליך אל העיר. רחובות העיר היו חשוכים בחשכה מוחלטת! תאורת רחוב לא הייתה כלל ובחשכה האפילה בקושי הבחין בפרטים, מלבד נצנוצים של אור כתום ממדורות שדלקו פה ושם. אבל כמה דברים שראה בתחום שהואר על ידי פנסי המונית הספיקו כדי להכניס את יחיאל לבהלה. הוא הרגיש שהוא הגיע לגיהינום בעצמו! ענן של פיח ועשן שכן תדיר על המדרכות החשוכות עליהן הבחין מדי פעם בשורות של אנשים שוכבים כמו מתים! ריח רע שהיה בליל של עשן הדיזל ועשן מדורות שהוזנו בכל דבר אפשרי, שרה בכל מקום. המראה והאווירה היו מבהילים ומדכאים למדי, ובפעם הראשונה במסע הזה יחיאל התחיל להתחרט על כל העניין. ‘הגעתי לגיהינום’ אמר לעצמו, וכמו ילד קטן מבוהל פשוט רצה לברוח בחזרה הביתה וכמה שיותר מהר!
העיר ניו דלהי היא עיר ענקית מלאה בכיכרות ענק. המונית נסעה עוד ועוד, סובבה עוד כיכר ועוד כיכר, יחיאל הבחין בכל מיני מבנים שאיכשהו נראו בחשכה, בניינים עתיקים, ארמונות, בתי עבודה זרה, צריפים מטים ליפול, והמונית לא הפסיקה לנסוע. שעה, שעתיים – יחיאל היה מבוהל. במקום זר לחלוטין כמעט ללא אגורה בכיסו, בלא שום מושג לאן מביאים אותו ומה ימצא שם.
לבסוף, המונית עצרה ליד מבנה קטן ומוזנח, הנהג יצא ובאדיבות רבה פתח את הדלת ליחיאל שלא ידע לאן הוא הגיע, ועמד בחוסר ביטחון ליד המונית כשהוא שוקל מה לעשות. ליתר ביטחון הוא הוציא את תרמילו מתא המטען לפני שהנהג יעלם ביחד אתו. אבל הנהג לא מיהר לשום מקום, הוא לקח מידו של יחיאל את התרמיל ונכנס איתו למבנה. רק אז הבחין יחיאל בשלט המגלה שאכן זהו מלון, ולהפתעתו ראה בכניסתו דלפק קבלה רגיל עם מפתחות חדרים תלויים מאחור, ממש כמו שצריך להיות במלון וזה קצת הרגיע אותו. אחרי שהנהג החליף כמה משפטים עם פקיד הקבלה, פנה אליו הפקיד ושאל אותו באנגלית רהוטה במיטב הסגנון של ההודים המלומדים – “איזה חדר תרצה?”. יחיאל כמובן בחר בחדר הזול והפקיד סימן לנער שעמד שם להוביל אותו לחדרו אותו, לא לפני שנתן לו למלא טופס כמובן…
הם עלו ביחד במדרגות, כשלכל מקום מלווה אותם הריח הזה של חוסר היגיינה והזנחה, וגם כשנכנסו לחדר יחיאל בקושי היה יכול לשכב על המיטה שליה הייתה פרושה שמיכה דהויה ושסדיניה ראו ימים טובים יותר (גם זה לא בטוח). הוא נזקק לנקביו וגילה שהשירותים אינם אלא חור פעור ברצפה ממנו נודף סירחון. הוא לא יכול היה שלא להיזכר שוב בכל האזהרות על המחלות בהודו, והוא התחיל להתחרט מאוד שלא עשה שום חיסון. בסוף, יחיאל נכנע לעייפות ושכב על המיטה כשהוא מאוד מקווה שלא ינצלו את היותו תייר בודד בשום מקום על מנת לעשות לו משהו. הלילה עבר בשלום והבוקר עלה. עכשיו, סוף סוף, יוכל להסתכל ולראות קצת את העיר אליה הגיע.
מכוניות ומשאיות שסבבו ברעש גדול בכיכרות תוך כדי צפירות אזהרה להולכי הרגל הרבים שניסו לפלס דרך בזרם התנועה… בתמונה – רחוב בניו דלהי (קרדיט תמונה – Don Mammoser)
נא לצפור בבקשה!
יחיאל ירד במדרגות, הנהן לשלום לפקיד הקבלה ויצא מחוץ למלון. לכל מלא עיניו ועד האופק הרחוק, לכל כיוון שהסתכל – הוא ראה רק בתים ובניינים, מקדשי ענק בצורות מוזרות, עצים פזורים ביניהם וציפורי ענק שמעופפת ברקיע. על הכל שרה כאמור ענן של עשן. עשן שמקורו במדורות שהדליקו אלפי המשפחות שביתן היה בסך הכל כמה קרטונים על המדרכה, ביחד עם כל סוגי התנורים וההסקות של כל תושבי ניו דלהי, והכל מעורב בעשן הדיזל של רבבות הריקשות הממונעות, מכוניות ומשאיות שסבבו ברעש גדול בכיכרות תוך כדי צפירות אזהרה להולכי הרגל הרבים שניסו לפלס דרך בזרם התנועה. יחיאל הבחין בהודי שבצעקת גבורה רץ וחצה את הכביש בחירוף נפש ממש, כשהוא כמעט ונדרס. לחיים לא היה הרבה ערך במקום הזה, זה היה ברור. על גבי כל משאית היה תלוי שלט: “לצפור בבקשה!” וההודים מלאו בקשה זו באדיקות רבה.
יחיאל פחד ללכת לאיבוד, לכן התקדם בזהירות לעבר הרחוב הבא כשהוא מסתכל כל הזמן לאחור, כדי לוודא שהוא לא מאבד קשר עם הרחוב בו שכן מלונו. בכל מקום היו רק הודים והודים. אומנם היו בהם סוגים רבים, מפקיסטניים חובשי הטורבן שזקנם קשור מתחת לסנטרם, דרך ברהמינים מכובדים – הכת העליונה של הודו, ועד הודים עניים מרודים, רזים ועוטי בלואי סחבות שסחבו משאות כבדים בעגלות כשהם נוטפים זיעה ופניהם מביעים סבל, או שהסיעו הודים מכובדים בעגלות שהונעו על ידי דוושות כמו אופניים. אבל חוץ מהם, יחיאל לא ראה שום אדם בעל מראה אירופאי – הוא היה לבדו לגמרי ברובע עיר שלא היו בו תיירים כלל. ההודים הסתכלו עליו בסקרנות והוא המשיך לטייל בזהירות רבה כשהוא מציין לו כל הזמן נקודות ציון כדי שלא ילך לאיבוד, והשתדל לא להתרחק יותר מדי מהמלון.
באחת הכיכרות הבחין בזוג תיירים “פריקים”, שבהמשך יתוודע לסוג המצוי הזה בהודו. מדובר בצעירים אירופאים, גרמנים, צרפתים, שוודים וכן הלאה, שנמשכים לתרבות הודו ולרוחניות שלה, ואפילו מקבלים עליהם פולחנים הודיים ומתלבשים כמו ה”באבות” ההודיים בסדינים כתומים. הוא ראה זוג כזה חולף מרחוק וזה הרגיע אותו קצת, לפחות יש כאן אנשים שאפשר לדבר אתם. הוא קיווה שהם יגיעו לעברו, אבל הם התרחקו ונעלמו באחת הכיכרות הגדולות. יחיאל הרגיש שהספיק לו הטיול הקטן והוא חזר למלון.
כשהגיע למלון, שאל את הפקיד בקבלה כיצד הוא יכול לנסוע לעבר העיר מנאלי? הפקיד אמר לו שהוא צריך להגיע ל…. – וכאן אמר סדרה של אותיות באנגלית ואחר כך הסביר לו באיזה רובע של ניו דלהי זה נמצא ואיך מגיעים – המון פרטים חדשים ולא ברורים. כאשר ראה שיחיאל לא כל כך עוקב אחריו, כתב הכל על פתק קטן והזמין ליחיאל ריקשה שתיקח אותו לשם. כאן התחיל חלק נוסף במסע ההשגחות של יחיאל שעליו יסופר בפרק הבא…