אומרים שבדרך שבה אדם בוחר ללכת מוליכים אותו, וגם אם משמים מנסים למנוע ממנו לבחור בה בסופו של דבר היא תוביל אותו לאבדון. תראו מה קרה לבלעם…
פרשת בלק היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בפרשיות התורה.
עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל, הם נמצאים לאחר מלחמת סיחון ועוג שהיו אמורים לשמור ולהגן על יושבי ארץ כנען מפני עם ישראל, לא זו בלבד שהם לא הצליחו לשמור על יושבי כנען אלא שעם ישראל בראשות משה הצליחו להרוג את הענקים סיחון ועוג ולנצח את יושבי הערים וכעת עם ישראל יושב על גבול ארץ מואב, והם רועדים שמא יבואו עם ישראל ויהרגו גם אותם.
ה’מועצה העליונה’ של מלכות מואב מתכנסת ולאחר חקירות מגלה שמנהיגם משה גדל במדינת מדין. למרות היותם אויבים מושבעים של מדינת מדין, וניהלו עמם מלחמות עקובות מדם, הם משלימים עמם מאימתם את ישראל, ויחד מטכסים עצה כיצד להרחיק את עם ישראל מעליהם. הם מבקשים מזקני מדין לגלות מהו סוד הצלחתו של מנהיגם משה להכניע ענקים שלא בדרך הטבע, והם נענים שכוחו אינו אלא בפיו. הם מחליטים שהם יילחמו עם ישראל באותו מטבע עם מישהו שכוחו בפיו, לכן שולחים אחר בלעם בן בעור שכבר הוכיח בעבר את כוחו בפיו כאשר סיחון נלחם עם מואב, סיחון שכר את בלעם ושילם לו טבין ותקילין שיקלל את מואב והם נפלו חללים לפני סיחון.
מיהו בלעם ומה כוחו? איך זכה לנבואה?
כלל ידוע הוא שהקב”ה קבע בבריאה “זה לעומת זה עשה האלוקים”, כנגד הקדושה ישנו כוח טומאה באותה עוצמה. למען הבחירה האמיתית, צריך שכוח הקדושה וכוח הטומאה יהיו שווי-מעמד כדי לאפשר כוח בחירה אמיתי. הקב”ה, בהוציאו את עם ישראל ממצרים, השרה את שכינתו על עם ישראל וגילוי נבואתו פנים בפנים עם משה רבנו אבי הנביאים ונאמן ביתו של הקב”ה. לעומת זאת, הקב”ה השרה את שכינתו גם על בלעם וזאת למען הבחירה, אם יבואו אומות העולם ויאמרו: “אם היה לנו נביא שהיה מדריך אותנו אף אנו היינו חוזרים למוטב, העמיד ה’ נביא לאומות העולם, בלעם היה ברמת נבואה גבוהה ביותר ברמה של משה רבנו, אך בעוד משה רבנו היה עניו מכל האדם, מזוכך וטהור בכל מיני טהרה, בלעם לעומתו היה אדם מושחת, בעל רוח גבוהה-גאוותן, בעל נפש רחבה – חמדן, עין רעה – צרות עין ורצון להרע לזולת, הקב”ה מעמיד לאומות העולם נביא, אולם במקום לעשות להם גדרים וסייגים הוא פורץ להם גדרים והם מפקירים את עצמם לזנות ולחטאים.
שליחי מואב ומדין מגיעים לבלעם והוא מנופח מגאווה, כפי שהזכרנו בלעם היה בעל רוח גבוהה, למרות שהוא יודע שכל מה שבורא עולם יאמר לו הוא יהיה חייב לעשות, דווקא בגלל היותו נביא וידע מהו דעת עליון הוא ידע שאין לו שום סיכוי לעשות קטנה או גדולה נגד השם. ולמרות זאת, הוא מקבל אותם בשמחה גלויה ואפילו עוקץ אותם שאולי הם אינם חשובים מספיק מכדי שהשם יאפשר לו ללכת איתם, בכך הוא מכסה על עצמו ומגן על שמו הטוב מפגיעה שהוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
הקב”ה מתגלה לבלעם בחלום הלילה ובלעם “מספר” להשם שמלך מואב שלח לקרוא לו והוא מאוד רוצה ללכת לקלל את עם ישראל, הקב”ה מונע זאת ממנו ואומר לו: “לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא” )במדבר כב, יב(. בלעם, כאחד שרוחו גבוהה, אינו מספר לשרי מואב שהשם אסר עליו ללכת אלא מספר להם שאין באפשרותו ללכת עם משלחת שרים זוטרים, זה אינו לכבודו. בלק אינו מוותר ושולח שרים רבים ונכבדים מאלה, ובלעם בעל כורחו נאלץ לגלות את מצפוני ליבו – שהוא מאוד מעוניין ללכת כי הוא מעוניין בכספו וזהבו של בלק, כפי שהזכרנו שבלעם היה בעל נפש רחבה וחמדן, אך הפעם בניגוד לפעם הראשונה שהוא הציג שהוא הקובע עם מי ללכת, הוא נאלץ להודות שהוא אינו ברשות עצמו ורק מה שהשם יקבע בשבילו אם ללכת או לא – זה מה שהוא ייאלץ לעשות.
אולי גם זה יעניין אתכם:
להפוך את הקללה לברכה – פרשת בלק
הקב”ה מתגלה לבלעם פעם נוספת ואומר לו: “אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה” (במדבר כב, כ). בלעם משכים בבוקר בשמחה עצומה, הוא אינו מתייחס למה שהשם אומר לו לדבר אך ורק את מה שישים בפיו, הוא חדור מלא מרץ ומוכן לקלל את עם ישראל.
“ויחר אף אלוקים כי הולך הוא” )במדבר כב, כב(. הקב”ה יודע מה בלב בלעם והוא שולח מלאך שיעמוד בדרכו של בלעם, האתון של בלעם רואה את מלאך השם ונוטה מהדרך מפחד המלאך, בלעם מכה את אתונו ומחזיר אותה לדרך. לאחר מכן המלאך שוב בא לקראת בלעם הרוכב על אתונו במשעול הכרמים בין שתי גדרות, האתון נלחצת אל הקיר ולוחצת איתה את רגל בלעם, שוב בלעם מכה אותה, ובשלישית המלאך מגיע במקום צר ביותר שאין דרך לנטות ימין או שמאל והאתון בוחרת לרבוץ תחתיה, היא מסרבת להמשיך. ושוב, בלעם מכה אותה בשלישית. ואז האתון פותחת את פיה – במשנה (במסכת אבות) נס זה נמנה עם עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות – ומוכיחה את בלעם על כך שהוא מכה אותה, ואז נגלה המלאך לעיני בלעם והוא מתבזה בתשובתו נגד שרי מואב.
ושוב, בשיח שבין בלעם למלאך בלעם נאלץ להודות שהוא אינו קובע והוא אומר למלאך: “אם רע בעיניך אשובה לי”. אך המלאך אומר לו: “לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר, וילך בלעם עם שרי בלק”(שם, כב; לד, לה)”.
כל מפרשי התורה מתחבטים בפרשה זו: מה למעשה קורה כאן? האם הקב”ה רוצה שבלעם ילך או לא? הרי בורא עולם אינו רוצה שבלעם יקלל את עם ישראל, הוא יכול לומר לבלעם: חזור הביתה יהיו קצת ביזיונות, ובלעם יקפל את הזנב ויחזור הביתה, הרי הקב”ה עשה כל כך הרבה דברים למנוע ממנו להתקדם – אז למה כל פעם שבלעם מציע “לחזור בו” התשובה היא: “לך, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תשמור לדבר” (שם, כב, לה)?
הרבה תשובות נאמרו בדבר, אנו ניקח את הדברים לכיוון השאלה המרכזית לנושא של כוח הבחירה, וננסה להבין את הדברים לאור דברי רבי נתן (בליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה), המבאר את כוח הבחירה:
בסיפור המפורסם של רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, כאשר סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, שאלו מלאכי השרת: ” זו תורה וזו שכרה”? והשם ענה: ” גזירה היא מלפני! שתוק, כך עלה במחשבה תחילה”.
כלל ידוע הוא שהקב”ה קבע בבריאה “זה לעומת זה עשה האלוקים”, כנגד הקדושה ישנו כוח טומאה באותה עוצמה. למען הבחירה האמיתית, צריך שכוח הקדושה וכוח הטומאה יהיו שווי-מעמד כדי לאפשר כוח בחירה אמיתי.
רבי נתן מבאר בעומק את הדברים:
המילים בתחילה, מסביר רבי נתן, מתייחסות לראשית הבריאה, כאשר ברא הקב”ה את העולם עלה בדעתו לברוא את העולם במידת הדין, אולם הוא ראה שאין העולם מתקיים, כלומר העולם לא יוכל להחזיק מעמד כאשר העולם יתנהל במידת הדין, עמד ושיתף מידת הרחמים במידת הדין ולא עוד, אלא שהקדים מידת הרחמים למידת הדין ועל זה נאמר בפרשת בראשית: “ביום ברוא ה’ אלוקים ארץ ושמים”. הקב”ה הוא אחד ואין בו שום שינוי, אולם ישנם כמה כינויים ושמות לכנות בו את השם לפי המידות שבו השם מנהיג את העולם, השם ‘י-ה-ו-ה’ מרמז על מידת הרחמים, והשם ‘אלוקים’ מרמז על מידת הדין. ביום ברוא ה’ אלוקים, הכוונה שבסוף הקב”ה ברא את העולם הנהגה של מידת הרחמים המרומזת בשם ה’, ובמידת הדין המרומז בשם ‘אלוקים’, הקב”ה הקדים את מידת הרחמים למידת הדין וכך התאפשר לאדם לעמוד במשימה שלו בעולם הזה, וכך ברא השם את העולם.
רבי נתן מסביר, שהכוונה היא שלמעשה בראשית הבריאה המטרה הייתה שכל נברא יעבוד את השם ולפי מעשיו הוא יקבל את הגמול האמיתי שלו, אם הוא ייפול ולא יחזיק מעמד הוא ישלם על כך וייענש במלוא החומרה. אולם הקב”ה ראה שהאדם לא יוכל להחזיק מעמד כנגד הפיתויים הקיימים בעולם, לכן השם מרחמים מכוון את האדם לדרך הטוב ושולח לו תזכורות ורמזים על מנת שייטיב את דרכיו ומחכה בסבלנות, כביכול, שהאדם יבין את הרמזים וייטיב את דרכיו. זו הכוונה במילים – ראה שאין העולם מתקיים ושיתף מידת הרחמים למידת הדין. כלומר, הבורא ברחמיו מסייע לאדם להתמודד מול הניסיונות שתוקפים אותו ובמידת הרחמים מאפשר לו להתמודד, והאדם לא צריך לעמוד בכוחותיו לבד מול כוחות הפיתוי והניסיונות.
אולם, מוסיף רבי נתן, הצדיקים הגדולים הולכים עם התכנית המקורית של הבורא, הם מדקדקים במעשיהם בכל מעשה ומעשה ועובדים את בורא עולם בכל יכולתם, כפי התכנית המקורית שהאדם יקבל את שכרו לפי מה שהשם רצה לכתחילה בבריאה. זו כוונת הקב”ה בתשובתו למלאכים: “כך עלה במחשבה תחילה”, כלומר: רבי עקיבא וחבריו עשרת הרוגי מלכות, הוא מהצדיקים הגדולים ההולכים לפי התכנית המקורית שהאדם ילך בכוחותיו עד קצה הגבול וידקדקו עמם עד קצה מידת הדין, ומנגד הם יקבלו שכר מלא על היותם נאמנים ועבודת השם ללא פשרות וללא שום סיוע.
כוח עצום ניתן לנו – כוח הבחירה, בואו נעשה בו שימוש נכון!
כעת נוכל לשוב לפרשה שלנו ולבחון את הדברים לאור הנאמר לעיל:
הבורא חפץ בטובת ברואיו, לכן הוא שולח רמזים לכל בריה לשוב לדרך הנכונה. הוא לא מונע מאומות העולם נביא, אך הבורא אינו מונע את כוח הבחירה, ובמקום שהנביא יחזיר אותם למוטב הוא מדרדר אותם לעמקים שהם לא הכירו קודם. כאשר הוא חפץ לקלל את עם ישראל, הקב”ה מאהבתו מונע ממנו מללכת, כחלק מהתכנית שהשם מרמז לכל אחד לא ללכת בדרך רעה ( כדברי רש”י שם בפסוק כב: לשטן לו. מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד. אולם כאשר הוא בוחר בעקשנות, שוב הקב”ה מאפשר לו את כוח הבחירה, ושוב נותן לו רמזים ומונע ממנו לעשות מעשה שיפגע בעם ישראל. אולם, בלעם בעקשנותו בוחר שוב ושוב גם כאשר הוא מקבל את הרמזים והוא כביכול מציע לחזור בו, עדיין הוא מנסה כל הזמן למצוא את הפרצה שבו הוא יוכל לחדור ולקלל את עם ישראל, וזה מוביל אותו לאבדון כפי שמובא בדברי רש”י בפרשה על הפסוק (שם) לך עם האנשים: “בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו”. לך עם האנשים. “כי חלקך עמהם, וסופך ליאבד מן העולם”. בסופו של דבר, כל מה שהאדם עושה נרשם או לחובתו או לזכותו ומה שהוא עושה יקבע בסופו של דבר לזכות או לחובה.
נכון שיש לפעמים שכוח הבחירה ניטל לגמרי, כמו פרעה לאחר כמה פעמים שסירב לשמוע בקול השם, השם הכביד את ליבו וכבר מנע ממנו את האפשרות לפעול בכוח הבחירה שלו, יש כוח של מסלול התנגשות שאדם בוחר בדרך שלו והקב”ה כביכול לא מונע ממנו, אך הדרך זו מובילה אותו לאבדון כפי שהיה סופו של בלעם.
בסוף, הקב”ה הפך את הקללות של בלעם לברכה מאהבתו את עם ישראל, אך בעקבות מחשבתו ועצתו הרעה להחטיא את עם ישראל הוא נענש ובני ישראל הרגו אותו בחרב במלחמת מדין. כדברי רש”י: “לך עם האנשים, כי חלקך עמהם, וסופך לאבד מן העולם”.
כמה תודה עלינו להודות לבורא עולם שהוא מסובב הכל ומרמז לנו לשוב אליו בכל עת ובכל רגע נתון. גם בימים אלו – בשיא תקופת הקורונה ובכל זמן ובכל אמצעי הקב”ה מתכוון הכל לטובתנו ומעורר אותנו לשוב למוטב עבור התכלית הנצחית שלנו, נתבונן ברעיון אם על בלעם הנביא של אומות העולם שהחטיא את כל העולם גם עליו הקב”ה ריחם ורצה למנוע ממנו לחטוא, קל וחומר אנחנו עם ישראל בניו של הקב”ה, שהקב”ה מכוון אותנו שנלך רק בדרך טובה ונתקרב אליו, שנפנים שהכל רק מרחמיו המרובים ושנזכה אכן להתקרב אליו באמת.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!