פרשת תצווה ופרשת זכור – טהרת המחשבה

השבוע אנו קוראים את פרשת תצוה, וגם את פרשת זכור. שתי הקריאות יחד מזמינות אותנו להתבונן בנקודה מרכזית אחת שהיא טהרה וזיכרון מתמיד של השליחות שלנו בעולם.

שמן זית זך – להאיר את המחשבה

פרשת תצוה נפתחת בציווי להביא שמן זית זך להעלות נר תמיד במנורה. המנורה שבבית המקדש היא לא רק כלי טכני ותו לא, אלא היא סמל עמוק.

חז"ל מסבירים וזה מובא גם בזוהר הקדוש, שהמנורה בעלת שבעת הקנים רומזת לראש האדם. לראש יש שבעה פתחים – שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ופה אחד. המנורה מסמלת את ההכרה, את המחשבה, ואת התודעה.

השמן חייב להיות זך וטהור. למה? כי אם ה"שמן" שמזין את המנורה אינו טהור, גם האור שבוקע ממנה אינו טהור. אם המחשבה מלאה בזוהמה, גשמיות ובלבול, אז העיניים יראו דברים לא ראויים, האוזניים ישמעו לשון הרע ושקר, והפה ידבר דברים שאין בהם תועלת.

רבי שמעון בר יוחאי שואל בירושלמי: מדוע לא נבראו לאדם שני פיות כדי שיוכל להרבות בדברי תורה? והוא משיב – עם פה אחד האדם כבר מדבר יותר מדי דברים מיותרים. לשון הרע, ליצנות, שקר. אז די לנו באחד.

השמן זית זך הוא סמל לטהרת המחשבה. כשאדם מטהר את מחשבתו, כל החושים שלו מתעלים.

אולי גם זה יעניין אתכם:

• פרשת תצווה שבת זכור – ניצחון האור על החושך
• הנר שלעולם לא נכבה – פרשת השבוע תצווה
• בגדים שעושים כבוד – פרשת השבוע תצווה

בגדי כהונה – כבוד וטהרה

הפרשה ממשיכה בתיאור בגדי הכהנים והכהן הגדול. לכהן הרגיל היו ארבעה בגדים, ולכהן הגדול שמונה. הגמרא במסכת זבחים מלמדת שכל בגד היה מכפר על חטא מסוים. המצנפת על גאווה, הציץ על מחשבות פסולות, המכנסיים על פגם בענייני צניעות, וכן הלאה.

הלבוש הוא לא פריט חיצוני בלבד. הוא מבטא כבוד, אחריות וזהות. הכהן הגדול לבש בגדים מפוארים, לא לשם ראווה אלא לשם קדושה.

גם אצלנו, הבגדים מבטאים משהו פנימי. אדם אינו אמור להסתובב בביזיון, מלוכלך, ולזלזל בעצמו. רבי נחמן אומר שאדם משלם מחיר רוחני כאשר הוא מזניח את עצמו. הלכלוך החיצוני רומז לעיתים ללכלוך פנימי.

לבוש מכובד וצנוע משדר כבוד לעצמי ולזולת. הוא מזכיר לי שאני אדם, ולא חיה בשדה. הצניעות והניקיון הם המשך ישיר של השמן הזך – טהרה במחשבה וטהרה בהתנהגות.

בניית המשכן – בלי מאמץ אין תוצאה

בהמשך, הפרשה מתארת את חנוכת המשכן והקרבנות שהובאו בו. לא מספיק לבנות משכן. צריך גם לקדש אותו, להשקיע, להביא קרבן.

קרבן פירושו הקרבה. בלי מאמץ אין שינוי. אם אדם אינו מוכן לוותר, להקריב משהו מעצמו – זמן, נוחות, או הרגלים – הוא לא יראה תוצאות אמיתיות.

לכן הפרשה מסתיימת בקרבן התמיד, הקרבן היומי. עבודת השם אינה אירוע חד פעמי. היא יומיומית. כל יום צריך לתת משהו.

רבי שמעון בר יוחאי שואל בירושלמי: מדוע לא נבראו לאדם שני פיות כדי שיוכל להרבות בדברי תורה? והוא משיב – עם פה אחד האדם כבר מדבר יותר מדי דברים מיותרים. לשון הרע, ליצנות, שקר. אז די לנו באחד.

תיקון הקטורת – הכוח שמגיע עד למקומות הרחוקים

הפרשה מסיימת בעניין הקטורת. הזוהר ורבינו הקדוש מלמדים בהרחבה שהקטורת היא מהעבודות הגבוהות ביותר. היא מורכבת מאחד עשר סממנים.

ומדוע אחד עשר? בקדושה יש עשר ספירות. גם בצד של הטומאה יש כביכול עשר כוחות. אבל הטומאה אינה יכולה להתקיים מעצמה. היא זקוקה לניצוץ קדושה שמחזיק אותה. לכן יש אחד עשר – עשר כוחות ועוד ניצוץ אחד.

הקטורת יורדת למקומות הרחוקים ביותר, למקומות של טומאה ובלבול, ומעלה משם נשמות אבודות. היא מזכירה לנו שגם במקום החשוך ביותר יש נקודת אור.

כאשר אנו רואים סביבנו בלבול, תרבות קלוקלת, חוסר במוסריות וחוסר בדרך ארץ – עלינו לזכור שיש שם ניצוץ. ותפקידנו לגלות אותו.

פרשת זכור – לא לשכוח את עצמנו

בשבת זו אנו קוראים גם את פרשת זכור, הציווי ל"זכור את אשר עשה לך עמלק". עמלק מסמל קרירות, ספק, ובלבול באמונה. אחרי התעלות ואור, הוא בא לקרר.

הזיכרון הוא הכלי שלנו. לזכור מי אנחנו. לזכור את התורה. לזכור שיש אור גם כשהכול נראה חשוך.

תמיד יש תקווה

פרשת תצוה מלמדת אותנו לחפש טהרה, לכבד את עצמנו, (לא ממקום מתנשא אלא ממקום מכבד) להשקיע מאמץ יומיומי ולהאמין בכוח התיקון. גם אם אדם נפל למקום רחוק, גם אם הסתבך – יש את תיקון הקטורת. יש אור. יש דרך חזרה.

רבי נחמן מלמד שאין ייאוש בעולם כלל. תמיד יש אפשרות לחזור, לפנות אל השם, ולהתחיל מחדש.
אם נזכה לשמן זך במחשבה, לבגדי כבוד במעשה, ולזכור את השליחות שלנו – נזכה לראות במהרה בביאת משיח, בבניין בית המקדש ובקיבוץ גלויות. אמן ואמן.