השבת נקרא את פרשת שלח לך, אחת הפרשיות הכואבות בתורה. זוהי פרשה המתארת את ירידת הדור במדבר – דור שזכה לגילויים אלוקיים עצומים, אך נחל כישלון עמוק.
זהו סיפורם של המרגלים.
המרגלים – תחילת הנפילה
כאשר התקרבו בני ישראל אל ארץ ישראל, פנו אל משה רבנו בבקשה לשלוח מרגלים. רצונם היה לדעת מה טיבה של הארץ, ומה טבעה, ואיך ניתן לכובשה.
משה רבנו לא אהב את הבקשה.
רש”י מבאר למה בדרך משל: אדם המציע למכור חמור, ומפרט את מעלותיו – אם הקונה מאמין לו, הוא קונה. אם לא – הוא יבקש “לרכב עליו בשביל לבוחנו”.
והרי משה רבנו הוא לא זה שמבטיח את הארץ, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו. אם כך, מדוע נדרשים מרגלים לבדוק את הארץ? חוסר האמון הזה היה תחילת הנפילה. וכפי שמבואר, לולא שליחת המרגלים – לא היה צורך במלחמות, הארץ הייתה נמסרת לעם ישראל ישירות.
אולי יעניין אתכם גם:
מי היו המרגלים? והאם הם קיימים גם בימינו? – פרשת שלח לך
הארץ הנחשקת – פרשת השבוע שלח לך
אתה מסוגל הרבה יותר – פרשת השבוע שלח לך
המרגלים שבו מהארץ עם בשורה – הארץ יפה, מיוחדת, אך “מוזרה”. הפירות היו עצומים בגודלם: רימון שנישא בשתי ידיים, תאנה ענקית, ואשכול ענבים שהיו זקוקים לשמונה אנשים כדי לשאתו.
אך מאחורי התיאור המרשים הסתתרה מטרה – להרתיע. המרגלים רצו להמעיט בערכה של ארץ ישראל ולגרום לעם לחשוש ממנה. הם לא שיקרו – הם תיארו את המציאות – אך עשו זאת בצורה שלילית.
חטא המרגלים – שורשו בגאווה
הזוהר הקדוש והאר”י הקדוש עוסקים בעומק חטא המרגלים. הם מלמדים שלא הפחד הוא שגרם להם לטעות, אלא הגאווה.
נשמות דור המדבר, כך מוסבר, היו נשמות גבוהות מאוד – אף יותר ממדרגת ארץ ישראל. ארץ ישראל מייצגת את ספירת המלכות – השכינה – ואילו הם חיו מעל למדרגה זו. אם ייכנסו לארץ – הם יאבדו את מעמדם. והם יהיו כשאר העם.
וטבע האדם – שכאשר הוא נדרש לוותר על כבוד, משרה מכובדת, או מעמד – אז קשה לו מאוד. הם לא רצו לוותר. הגאווה דיברה מתוכם – ולכן הם דיברו לשון הרע על הארץ.
רבי נחמן מלמד בליקוטי מוהר”ן (תורה י”א) שמניעת הגאולה אינה באה מהעמים, אלא מעם ישראל בעצמם, תחושת הגאווה מעכבת אותה. התחושה של “אני גדול מדי”, או ש”זה לא מספיק בשבילי” – היא שחוסמת את הדרך.
בשבוע שעבר למדנו על חטא הלשון הרע של מרים. המרגלים ראו את עונשה – ולא למדו. הם לא דיברו על אדם, אלא על הארץ – אך זהו אותו שורש רוחני.
והעונש לא איחר לבוא: ארבעים שנה במדבר, עונש כבד לדור שלם.
במדבר, חיו בני ישראל בתוך רצף של ניסים גלויים: המן ירד מן השמים בכל בוקר, ומהסלע נבעו מים לכל שבט ושבט. העננים הגנו עליהם, והדרך הייתה סלולה ומוארת.
הכול היה בדרך נס – ואף על פי כן, כאשר נדרש מהם לוותר על מעמדם ולסגת מתפקידם – הם סירבו.
וכך בכל דור – ההנהגה הציבורית, הפוליטיקאים, והמנהיגים – פעמים רבות מוּנָעִים מגאווה ולא מאחריות. כל אחד רוצה לשלוט, להנהיג, לקבוע. מעטים מוכנים באמת להקריב את טובתם למען הכלל.
הפירות היו עצומים בגודלם: רימון שנישא בשתי ידיים, תאנה ענקית, ואשכול ענבים שהיו זקוקים לשמונה אנשים כדי לשאתו.
רבי נחמן מלמד בליקוטי מוהר”ן (תורה י”א) שמניעת הגאולה אינה באה מהעמים, אלא מעם ישראל בעצמם, תחושת הגאווה מעכבת אותה. התחושה של “אני גדול מדי”, או ש”זה לא מספיק בשבילי” – היא שחוסמת את הדרך.
ומנגד, דווקא כשהעמים מקשים את חייהם של היהודים בגלות אז מתרבים העולים לארץ. הנוחות נעלמת, והלב מתחיל לבקש את ארץ ישראל.
ניסים בארץ ישראל – גם היום
היום רואים אנו בעינינו את הניסים בארץ. מאז קום המדינה, נורו עשרות אלפי טילים – ורובם לא גרמו לנזקים. זה פלא. האוכלוסייה בארץ צומחת – מעשרות אלפים למיליונים. היום חיים כאן יותר מעשרה מיליון תושבים.
הפירות של הארץ מבוקשים בכל העולם. הארץ נהיית יפה יותר, פורחת יותר. ובכל זאת – הגאווה עדיין קיימת ומעכבת את הגאולה.
המסר של פרשת שלח ברור: גם מי שהגיע לדרגות הגבוהות ביותר, אם לא יתנהג בענווה – יכשל
חייבים לקבל קצת ענווה. לדעת שה’ הוא המנהיג, שהוא הקובע. לראות את הרמזים שהוא שולח לנו, את הניסים הגלויים שהוא מפזר – ולהיענות להם.
אם נלמד להכיר את ה’ באמת, ולחפש אותו, לעבוד על מידת הגאווה ולקבל קצת ענווה ושפלות – אולי אז נזכה באמת להתקרב אליו, לראות את בניין בית המקדש, ואת ביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו. אמן.
