פרשת בא – כל אחד צריך "רבי"

פרשת בא היא הרגע שבו עם ישראל מקבל את המצווה הראשונה – “החודש הזה לכם”.

בתוך המצווה הזו טמונה אזהרה פשוטה אך עוצמתית: כאשר התורה נלמדת בצורה לא נכונה, אפילו האור הרוחני הגדול ביותר עלול להתעמעם.

הגברת התענוגות הגשמיים על פני החיים הרוחניים מביא לשכחת התורה

הגמרא (מסכת שבת קמ״ז ע״ב) מספרת על שתי ערים. באחת מהן היין היה משובח במיוחד, איכותי ומעולה מכל יין אחר. ובעיר האחרת המים כמו מי הרים – מים זכים וטהורים, בעלי איכות מיוחדת שאין כמותה.

הגמרא אומרת שעשרת השבטים האבודים אבדו בגלל היין של עיר "פרוגיסא", שהייתה מפורסמת ביינה המשובח, ובגלל מימי דיומסית.

היין והמים הללו מושכים את האדם אליהם, ומעוררים את התאוות הגופניות, וממילא מרחיקים את האדם מן הערכים הרוחניים. האדם מפסיק ללמוד תורה ורודף אחר תענוגות גשמיים, עד שהוא מדרדר ומאבד את אמונתו חס ושלום. כך אירע לעשרת השבטים.

התלמיד הגדול ששכח את תורתו

המשנה בפרקי אבות מספרת שרבי יוחנן בן זכאי היו לו חמישה תלמידים. הראשון שבהם היה רבי אליעזר הגדול – רבו של רבי עקיבא. גדלותו הייתה עצומה, הוא היה גדול מכל חכמי דורו, אף על פי שלא היה הנשיא. הנשיא היה רבן גמליאל.

תלמיד נוסף היה רבי יהושע בן חנניה, שנקרא "חכימא דיהודאי" – החכם שבכל עם ישראל.

החמישי היה רבי אלעזר בן ערך. המשנה מביאה את דברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר: אם תשקול את כל חכמי ישראל מצד אחד של המאזניים, ואת רבי אלעזר בן ערך לבדו מן הצד השני – הוא יכריע את כולם. עד כדי כך הייתה גדולתו.

והנה, הגמרא מספרת שרבי אלעזר בן ערך – שנקרא גם בשם רבי נהוראי (רבי נהוראי פירושו “אור גדול”) – נסע לעיר שהיו בה את אותם מים משובחים. למרות שהביא אור גדול לעם ישראל בתורתו, אך בהיותו שם נמשך אחר המים, עד כדי כך שחדל מלימוד התורה – ושכח את תלמודו כליל.

אולי גם זה יעניין אתכם:

• פרשת בא – היציאה מהחושך אל האור
• הניגון שיעשה לכם קל בלב – פרשת השבוע בא
• מי חייב לך? – פרשת השבוע בא

לאחר זמן רב חזר לישיבה. הוא ניגש לקרוא, לא גמרא, אלא חומש בלבד. המצווה הראשונה בתורה היא “החודש הזה לכם” – המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל ביציאתם ממצרים: קידוש החודש, חודש ניסן, ודיני פסח.

אך כאשר ניסה לקרוא את המילים “החודש הזה לכם”, קרא בטעות: “החרש היה לבם.”
במקום המילה "החודש" הוא אמר "החרש" – כלומר חירש.
במקום המילה "הזה" הוא אמר "היה"
ובמקום המילה "לכם" הוא אמר "לבם"

כך הפך הפסוק כולו ל“החרש היה לבם” – הלב נעשה חירש, אינו שומע. כאשר אומרים שהלב שומע, הכוונה היא שהלב מבין. כאן – הלב נאטם, עד שאיבד את תורתו.

הגמרא אומרת שחכמים ריחמו עליו, התפללו בעבורו, ותורתו חזרה אליו.
ולכן נאמר בפרקי אבות, בשמו האחר – רבי נהוראי – שהוא אומר: גלה למקום תורה, ואל תסמוך על עצמך. המשך תמיד ללמוד תורה, ואל תאמר שתוכל להסתמך על אחרים. הוא הדגיש עד כמה מסוכן לאדם להפסיק את לימוד התורה. כך אומרת הגמרא

אך יש כאן עוד עומק נוסף.

כאשר התורה נלמדת בצורה לא נכונה, אפילו האור הרוחני הגדול ביותר עלול להתעמעם.

כאשר אדם עוזב את התורה – הוא נחשף למזיקים של הסטרא אחרא

יש כאן מסר עמוק יותר. מדוע דווקא שלוש מילים אלו? מדוע השיבוש היה מדויק כל כך, עד שכל מילה היא בעלת משמעות, ושלושתן יחד יוצרות משפט שלם וברור? ומדוע נוספו דווקא אותיות מסוימות?

האר״י הקדוש מסביר: במילה "החודש" אם מחליפים את האות ד׳ בר׳ – מתקבלת המילה החרש.
במילה "הזה" – הוחלפה ל היה, בתוספת האותיות ר׳ ו־י׳.
ובמילה "לכם" – הוחלפה ל-לבם, בתוספת האותיות ר׳, י׳ ו ב׳.

האותיות ר׳-י׳-ב׳ יוצרות את המילה ריב – כלומר מחלוקת.

עוד מסביר האר״י שהגימטריה של ר׳-י׳-ב׳ היא 212, כנגד 212 כוחות של מזיקים הפועלים תחת שליטת הסיטרא אחרא.
מכאן אנו לומדים שכאשר אדם עוזב את התורה – הוא נעשה חשוף לכוחות הרסניים אלו.

בלי רבי – הלב נעשה אטום ואינו שומע

מכאן עולה מסר נוסף: לא מספיק ללמוד תורה – אלא חשוב גם איך ועם מי לומדים. ההבדל בין לב ששומע, מקבל וסופג, לבין לב שאינו שומע – תלוי באדם עצמו אם הוא לומד לבדו.

הגמרא אומרת: “חרב על הבדים” – חרב על הלומדים לבד. לימוד כזה עלול להיות פגום ואף מסוכן. אך הלומד עם חבר, ובוודאי הלומד מרבי – הוא מצליח בתורתו.

כאשר רבי אלעזר בן ערך הזהיר מפני עזיבת התורה, ובעיקר מפני עזיבת הרבי – האותיות הנסתרות בדבריו הן ר׳-ב׳-י׳, היוצרות את המילה רבי.

כאשר הרבי חסר – במקום “החודש הזה לכם”, – תורה מאירה ונלמדת ביחד, מתקבל “החרש היה לבם”. מקור התורה נפגם. בלי הרבי, הלב מתאבן, ולא מצליח לספוג את התורה, וכך לא יכול להיכנס אליו דעת תורה אמיתית.

זהו המסר הנסתר שביקש רבי אלעזר בן ערך למסור:

כל אחד צריך רבי.