מכת צפרדע – ללמוד מן הצפרדעים מה זה מסירות נפש – פרשת וארא

המכה השנייה במצרים הייתה מכת צפרדע. הפסוק אומר שמצרים התמלאה בצפרדעים ובקירקורים שלהם. לא זו בלבד שהם נכנסו לבתי המצרים, אלא אף לתנורים שלהם (שמות ז, כח).

לא היו אלו צפרדעים של פלסטיק, אלא צפרדעים חיים, עם חושים, שידעו היטב מה הם עושים, הם ידעו שהם משרתים את ה׳ ומקיימים את ציוויו לייסר את המצרים, והם הלכו עד הקצה – עד כדי קפיצה לתוך התנורים. זוהי מסירות נפש עצומה.

ללמוד מסירות נפש מן הצפרדעים

רבינו ז״ל מביא את דברי הגמרא ששלושת הנביאים – חנניה, מישאל, ועזריה, – עברו ניסיונות רבים, וביניהם גם הושלכו אל תוך כיבשן האש, וניצלו. מוות באש זה נורא, אך מי שנשרף באש אינו סובל זמן רב; זה מוות מהיר יחסית, לעומת עינויים איטיים ומתמשכים.

שלושת הנביאים אמרו שהם למדו מהצפרדעים במצרים מה זה מסירות נפש לשם קיום ציווי ה׳. הם מרדו במלך והעדיפו מוות באש על פני השתחוויה לעבודה זרה (דניאל ג, טו–יח).

אולי גם זה יעניין אתכם:

• פרשת וארא – הקב"ה מרחם עלינו – אנחנו רק צריכים לשוב בתשובה
• ימי השובב"ים – זמן לתשובה ותיקון החטאים
• אני לא מפחד – פרשת השבוע וארא

הגמרא מספרת שנבוכדנצר ניסה לכפות על שלושת הנביאים, חבריו של דניאל, להשתחוות לעבודה זרה. הוא כינס את כל אנשי ממלכתו להשתחוות לפסל, ואיים עליהם במוות אם יסרבו.

הזוהר הקדוש אומר שהם השיבו למלך:
“אין אנו מקבלים את גזרתך, ולמדנו זאת ממי שקדם לנו.”
ומי הם אותם "אלה שקדמו לנו"? הזוהר אומר – הצפרדעים (זוהר חדש, מדרש רות צד ע״א).

אך בכך לא הסתיים הסיפור: בסופו של דבר, אותם גיבורים שהיו מוכנים למסור את נפשם, ניצלו על ידי המלאך גבריאל שצינן את האש (פסחים קיח ע״א).

הם לא נכנסו לאש מתוך ידיעה שיינצלו, כוונתם הייתה למות. ובידיעה שמכיון שזה אש, אף שזו מוות נוראי, זה לא עינוי ממושך. אילו היו נתונים לעינויים איטיים וממושכים – לא היו יכולים לעמוד בכך. יש גבול למה שהגוף האנושי יכול לשאת.

הגמרא אומרת במפורש (כתובות לג ע״ב) שאילו היו חנניה, מישאל ועזריה נתונים לעינויים מתמשכים – היו נאלצים להיכנע, חלילה, ולהשתחוות לפסל. מעשיהם היו גדולים וקדושים, אך בגדר מה שהאדם מסוגל לשאת מבחינה גופנית.

לא תמיד אדם סובל מעינויים קיצוניים, אך לעיתים הוא עובר ייסורים מתמשכים – כגון מחלות, קשיים כלכליים, צרות במשפחה. יש אנשים שחייהם נראים כרצף של סבל, ואף על פי כן פניהם מאירות, והמילים “ברוך ה׳” שגורות על פיהם.

יהודים שעמדו גם בעינויים קשים

רבינו ז״ל מסביר שאין להבין זאת כפשוטו למעשה, אלא כעיקרון תיאורטי. בפועל, היו וישנם יהודים טהורים וקדושים שהיו מוכנים לסבול כל עינוי אפשרי ולא לוותר על אמונתם.

בדורות הסמוכים לזמנו של רבינו ז״ל היו פוגרומים רבים, שבהם הועמדה בפני יהודים הבחירה: להמיר את דתם או למות בעינויים.
רבים מהם עמדו בכל הייסורים האיומים – ולא כפרו באמונתם (במסעי הצלב, בגירוש ספרד, בגזירות ת״ח–ת״ט ועוד).

גם בזמנים קרובים יותר (כגון בגזירות איוואן גונטה ומהפכת ההיידמאקים בשנת תקכ״ח) נמצאו יהודים שעברו עינויים קשים ולא ויתרו על אמונתם. רבינו ז״ל מדגיש שאין הכוונה שדבר זה בלתי אפשרי – אמנם מעטים יכולים לעמוד בכך, אך הדבר אפשרי.

מסירות נפש וייסורים בחיי היום יום

כך מצאנו גם בעשרת הרוגי מלכות, ביניהם רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח ע״א) ורבי עקיבא (ברכות סא ע״ב), שעברו עינויים קשים בידי הרומאים וקיבלו אותם בשמחה ובאהבה, מבלי לוותר על אמונתם אף לרגע.

לדברי רבינו ז״ל, יש במסר זה גם רמז נסתר: לא תמיד אדם סובל מעינויים קיצוניים, אך לעיתים הוא עובר ייסורים מתמשכים – כגון מחלות, קשיים כלכליים, צרות במשפחה. יש אנשים שחייהם נראים כרצף של סבל, ואף על פי כן פניהם מאירות, והמילים “ברוך ה׳” שגורות על פיהם.

אלו אנשים המקיימים את דברי רבנו ז״ל בפועל: הם מקבלים את ייסוריהם בשמחה ובאהבה, ואינם אומרים מילה אחת נגד הקב״ה. עליהם אמר רבנו ז״ל:
“אַשְׁרֵיהֶם.”
אשרי אותם יהודים טהורים ושמחים, שכן מדרגה עליונה ומיוחדת ביותר בגן עדן ממתינה להם.