פרשת ראה מציבה בפנינו את הבחירה בין ברכה לקללה, בליקוטי מוהר”ן (תורה רס”ג) מדבר רבי נחמן על מחלת הקדחת, רחמנא ליצלן, – זה מלווה בחום גבוה מאוד ומחלות מעיים.
הפגם של אכילה לא בקדושה
רבי נחמן מלמד שמחלה זו נובעת בעיקר מאכילה מופרזת. אדם שאוכל מעבר למידה הרגילה יוצא מקטגוריית “אדם” ונכנס לקטגוריית “בהמה”. בכך הוא פוגם בדעתו, מאבד את שכלו האנושי ומאמץ מנטליות בהמית – וזהו הפגם שגורם למחלת הקדחת.
רבי נתן מוסיף עוד בשם רבו: ישנם שני סוגי דברים הנחשבים כמאכל בהמה. האחד – כל אכילה מופרזת, והשני – אכילת מזון המיועד לבהמות. שני הסוגים פוגמים בשכל ועלולים להביא לחום גבוה.
כאשר לאדם יש דעת אמיתית, הוא זוכה לאהבה וליראה – אהבת ה’ ויראת ה’. שלוש הספירות העליונות – חכמה, בינה ודעת – נקראות “מוחין”. הדעת נחלקת לשניים: חסד ודין, אהבה ויראה. זה מתבטא גם בתפילין: מצד אחד האות ש’ עם שלושה ראשים, ומצד שני ש’ עם ארבעה ראשים – המוחין המתפשטים אל המידות.
הגמרא אומרת: אילו היה האדם מתנהג באמת כאדם, ביראת שמים, הוא לא היה צריך לפחד מאף אחד, – אפילו האריה היה ירא ממנו. רק כשהאדם מאבד את צורתו הרוחנית ומתנהג כבהמה – האריה אינו מכיר בו כאדם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרשת ראה – חיים של ברכה או קללה? – זה תלוי בנו
החסד – רומז לאהבת ה’. הדין – ליראת ה’. כאשר הדעת מתוקנת, מתגלה באדם אהבה ויראה של קדושה.
אך כאשר האדם מתנהג כבהמה, הדעת נפגמת – והאהבה והיראה שלו מתחלפות: אהבה לתאוות אסורות, יראה מדברים שאינם ראויים – מבני אדם, ומחיות. והרי אסור לאדם לפחד אלא מה’.
הגמרא אומרת: אילו היה האדם מתנהג באמת כאדם, ביראת שמים, הוא לא היה צריך לפחד מאף אחד, – אפילו האריה היה ירא ממנו. רק כשהאדם מאבד את צורתו הרוחנית ומתנהג כבהמה – האריה אינו מכיר בו כאדם.
זה נקרא “יראות נפולות” – יראה פסולה הנובעת מפגם הדעת. על כך אומר הכתוב: “ומותר האדם מן הבהמה אין” (קהלת ג:יט). כשהאדם מתקדש – “אין” הופך לכתר, שממנו נובעות כל הספירות. החכמה עצמה נאמר עליה: “והחכמה מאין תמצא” (איוב כח:יב). כך האדם נבדל מן הבהמה – כאשר דעתו בקדושה, ומתוכה נובעות אהבת ה’ ויראתו.
השמחה היא התרופה לכל המחלות
מבחינה רפואית, אומר רבי נחמן, התרופה למחלת הקדחת היא להזיע, – הזיעה מורידה את החום. אך כאשר החום נובע מחטא – מן ההתנהגות הבהמית – על האדם לתקן את דעתו.
והתרופה לכך היא שמחה. שמחה אמיתית היא התרופה לכל מחלה, ובפרט לקדחת. כאשר אדם שרוי בשמחה, דעתו מתוקנת, אהבתו ויראתו מתוקנות, והוא חוזר להיות אדם ולא בהמה.
לכן אנו אומרים בסיום ההלל: “זה היום עשה ה’, נגילה ונשמחה בו” (תהלים קיח:כד). האותיות הראשונות של “זה היום עשה ה'” יוצרות את המילה “זיעה” – הרמז לתרופה לחום. ומה מביא את הזיעה הזו? “נגילה ונשמחה בו” – שמחה אמיתית.
שמחה של קדושה מסוגלת לרפא את האדם – בגופו ובנפשו – ולהחזירו למדרגת אדם אמיתי, עובד ה’ באהבה וביראה.
