בחודש שבט היינו משועבדים למצרים, אבל ברגע שצעקנו החל תהליך הצמיחה והגאולה. אז תאכלו, תיהנו ותרגישו את החירות והלבלוב שמחכה בקצה המנהרה…
בשבט ישראל היו עדיין תחת גלות ושיעבוד מצרים ורק באדר התחילו המכות, כמובא במסכת עדויות “משפט מצרים שנים עשר חודש”, אבל אז כבר צעקו להשם והוא שמע צעקתם וראה בעניים, ואז נתבשרו על גאולתן והיא החלה כבר לצמוח בתוך החושך והכאב, כמו השרף העולה בעץ מתוך חשכת החורף הקר עד שמגיע האביב ועמו החירות והלבלוב.
הילדים שרים “ט”ו בשבט הגיע חג לאילנות”… ונשאלת השאלה, מהיכן הגיע חג זה?
ט”ו בשבט במקורו (משנה א ראש השנה) נקרא ראש השנה לאילנות שבו נקבע הפרי למעשר, שזהו עניין הלכתי גרידא, אבל כבר פשט המנהג בישראל לעשותו קצת יום טוב וחג ולאכול בשמחה פירות שונים ובפרט פירות הארץ. ננסה לעמוד קצת על פנימיות הדבר על פי התורה עמה אנו הולכים עתה, תורה ה’ בחלק שני “תקעו – אמונה”.
המעיין שם באותיות ח, ט, י – יראה שמבוארים שם כמה דברים נפלאים. ראשית, רבי נחמן מברסלב מתאר איך על ידי על ידי התגברות על הרהורי תאווה נעשה מזה תיקון המוחין, שזה בחינה של תפילין. כי המחשבות הן במוח, וכאשר התאוות הבהמיות מתגברות על ידי כוח הדמיון כידוע, נעשה מזה מחשבות זרות, וכשמכניע את כוח הדמיון הבהמי נעשה מזה תפילין – מוחין. כי תפילין, עניינם שלא להסיח את הדעת מהשם, ולכן המניח תפילין אסור להסיח דעתו מהם ואסור בהרהורי אישה, וכאשר מתגבר האדם וזוכה למחשבה זכה, זה בחינת תפילין – מוחין.
בהמשך מגלה רבינו דבר מופלא מאוד, שעל ידי זיכוך המוחין נעשה בחינה של מלאך. כי המלאכים נקראים “שכליים” בלשון הקדמונים, וכאשר השכל זך, אזי גם כשהמוחין נסתלקים, כגון בשעת שינה, ואז אין באדם את כוח החשיבה וההשגה השכלית ששם עיקר הבחירה, אז גם הרושם שנשאר טבוע במוח בכוח הדמיון בלבד – גם הוא זך ונכון, שזו הבחינה של המלאך שאין לו מחשבה והשגה ובחירה כמו שיש לאדם, אלא יש לו שכל שטבוע בו ללא אפשרות שינוי והתפתחות, שבזה הוא ממש כמו הרושם הזך שנטבע במוח האדם בשעת הסתלקות כוח המחשבה, שהוא דבר שאין עליו בחירה, כי בשינה אין לאדם בחירה מה יחשוב ומה יעלה בדמיונו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כל זאת כאשר המוח מזוקק, אזי הדמיון הנשאר הוא בחינת מלאך. לעומת זאת, כאשר מוחו של האדם לא הזדכך מתאוות הבהמיות, אזי הרושם הטבוע במוח הוא רושם אותן תאוות ודמיונות השולטים עליו גם בעת היקיצה, ודמיון זה הטבוע במוחו, זה בחינה של שד שגם הוא חסר בחירה, אבל העובדה שהוא חסר בחירה אינו כדרך שמלאכים הם חסרי בחירה, אלא כמו שהבהמות הן חסרות בחירה, כי השד אינו הולך בשליחות וצו אלוקי כמו המלאכים אלא מתנהג בטבע המזיקים כידוע, שהשדים נהנים להזיק וכמוזכר זאת בכמה מקומות בסיפורי מעשיות.
וכל זה נרמז במה שאמרו חז”ל, שישנם חלומות הבאים על ידי מלאך ויש הבאים על ידי שד. כאשר המוח זך הוא זוכה לחלומות על ידי מלאך – חלומות צודקים וטהורים, וכאשר אינו כן אזי חלומותיו הן על ידי שד, שהם מעורבבים בדמיונות ומביאים גם לידי טומאה בלילה.
המחשבות נמצאות במוח, וכאשר התאוות הבהמיות מתגברות על ידי כוח הדמיון כידוע, נעשה מזה מחשבות זרות, וכשמכניע את כוח הדמיון הבהמי נעשה מזה תפילין – מוחין…
אמנם גם כשזיכך האדם את מוחו בתכלית הזיכוך לבחינה של מלאך, הוא צריך לחזק את הבחינה של המלאך על ידי מידת השמחה. כי המדמה בקדושה הוא רגיש ושביר הרבה יותר מכוח המוחין, וכל שכן מכוח המדמה שבטומאה, שהרי הוא רק רושם שטבוע במוח ולא דבר בפני עצמו, כי אין בו את כוח המחשבה התקיפה שבכוחה האדם יכול להטות את מחשבתו כרצונו ולהישמר מהרהורים רעים כשאלו באים עליו, וממילא תיתכן חולשה במדמה – ובמלאך, שאז יכולים להתערבב בו דברים זרים מכוח השדים העומדים בין האדם למלאך וקרובים יותר אל האדם, כמו שאמרו חז”ל במסכת חגיגה (טז), בשלושה דברים דומים לבני אדם ובשלושה דומים למלאכי השרת, וכן מובא בתורה שלנו (באות י) שהשפע הבא מידי המלאך עובר דרך השדים שהם באוויר, שהם כמו באמצע הדרך בין השמים ולארץ.
וזה המקום בו יכולה טומאת השדים והמדמה הטמא להתערב במדמה ובחלום הקדוש השברירי של האדם, כלומר במאכלו של האדם, כי כל מאכלו של האדם בא מכוח המלאך כמו שאמרו חז”ל – שכל עשב ועשב עומד עליו מלאך ומכה בו אומר לו “גדל”! וכמו שמביא כאן רבינו לעניין שבע אקלימים וסוגי הפירות הרבים, שעל כל אקלים יש מלאך ממונה. השפע היורד דרך ידי המלאך עובר מידי המלאך דרך השדים הנמצאים באוויר, וכאשר כוח המלאך חזק אזי השדים מקבלים השפע דרך מעבר בלבד, והם לוקחים ממנו כדי חיותם בלבד ולא יותר. אבל אם ישנה חולשה במלאך, אזי השדים יונקים מכוח המלאך ואז כוחם של השדים מעורב במאכלים שהאדם אוכל, ועל ידי זה מתערבבים בחלומותיו גם דברים זרים ותאוות הבהמיות הנקראים “חלום על ידי שד” ויכול לבוא לידי טומאה ח”ו.
התיקון לזה, כאמור, הוא עניין השמחה ובעיקר בשעת האכילה, כדי שתהיה אכילתו בבחינת שמחה כמובא בתורה, לכן בט”ו בשבט כאשר מתחיל להתגלות שורש חיות ומתיקות פירות האילן, כי אז מתחיל לעלות השרף באילנות, אז הזמן לברך על פירות האילן ולשמוח באכילתם, שעל ידי זה מתקנים את המאכלים והשפע של השנה כולה שלא יתערבב בהם כוח השד.
לאכילה בתוספת פעולת השמחה יש כוח אדיר! עכשיו תוסיפו לזה את השמחה באכילת פירות ט”ו בשבט…
וכל זה הוא הכנה לגאולה שהייתה בחודש ניסן, כי בניסן הוא זמן שמחת המלאכים (כמובא שם בתורה) ואז ראוי היה שתתבטל טומאת החלום והרהורי עבירה, אבל תחילת התיקון הוא בשבט בזמן עליית השרף באילנות, שאז הוא שורש קדושת המאכלים – שזה מה שמובא בתורה שתחילת כל התיקונים הוא בצעקה הבאה מעומק הלב, שעל ידי זה מתגלים המים המגדלים את האמונה, והעלאת השרף באילן הוא בחינת מה שכתוב שם שדולים את המים העמוקים שהם העצות המתגלות “מני חושך” בזמן החושך והקור. כי בזמן הזה לא רואים שום סימן לשפע ולצמיחה, כי הוא בעיצומו של החורף והאילן עומד ערום ללא עלים ונראה כמת, שזה מה שמובא בתורה שהאמונה היא נפולה ואין שום חיות, ואדרבה, נראה כמיתה וחולי חשוך מרפא, אבל צעקת הלב מעוררת את החיות הנעלמת ומגלה את העצות בחושך כמו שהרבי מביא את הפסוק “מגלה עמוקות מיני חושך”, ואז מתחיל כל התיקון שבסופו מתגלה האמונה בשלמות ועמה הרפואה והחיים בבחינת “אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח” המובא שם בתורה, שזה מה שנאמר על גאולת מצרים: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”, ואז בניסן מברכים ברכת האילנות כשרואים את לבלוב הפריחה, שזה מראה על חיים וצמיחה וטעינת פירות.
על כן בשבט עדיין היו ישראל תחת גלות ושיעבוד מצרים ורק באדר התחילו המכות, כמובא במסכת עדויות “משפט מצרים שנים עשר חודש”, אבל אז כבר צעקו להשם והוא שמע צעקתם וראה בעניים, ואז נתבשרו על גאולתן והיא החלה כבר לצמוח בתוך החושך והכאב, כמו השרף העולה בעץ מתוך חשכת החורף הקר עד שמגיע האביב ועמו החירות והלבלוב.
חג שמח!
מה עוד אפשר לגלות על כוח האכילה? המון. כנסו לקישור הזה ותגלו! כמובן, שאתם יכולים ליהנות גם ממאמרים נוספים בנושא ט”ו בשבט כאן.