אומרים שאין דבר יותר שלם מלב שבור, וזה כל כך נכון. אז מה ההבדל בין לב שבור לעצבות ואיך זה קשור ליום המלא שמחה ואהבה – ט”ו באב?
מכירים את הצער והכאב שמוביל לשמחה? שימו לב, זה קורה בהפרש של שבוע! לפני שבוע ישבנו על הרצפה, בכינו וכאבנו את החורבן של בית המקדש הראשון והשני, של העיר ביתר שנפלה בידי האויב האכזר ונהרגו המוני יהודים, של אירועים קשים בדורות שלאחר מכן – גירוש ספרד ופוגרומים קשים שהיהודים חוו באירופה והרשימה עוד ארוכה – כל אלה קרו ביום תשעה באב. ומשם, במעבר חד אחרי שבוע ימים אנחנו עוברים ליום ט”ו באב – אחד הימים עליו אומרים חז”ל – “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים”!
יום תשעה באב, היום הכי עצוב לעם ישראל, היום בו בכינו וכאבנו את מה שאבד ומתחננים שיהיה, בכינו על חורבן הדעת והתפללנו תפילות מיוחדות בתקווה להוביל לשינוי המיוחל ולבניין בית המקדש הנצחי במהרה בימינו.
בגדול, כל העניין של שלושת השבועות ותשעה באב בפרט נשמע מאוד עצוב ומדכא, נכון? אבל יש הבדל בין עצבות לבין “לב נשבר” כפי שמלמד רבי נחמן מברסלב.
הרבי מקוצק אמר פעם את אחת האמרות המפורסמות בעניין זה: “אין דבר שלם מלב שבור”! ורבי נחמן מלמד אותנו שלב שבור ועצבות הם שני דברים שונים, שמים וארץ ממש.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ט”ו באב: תשע סיבות להיות בשמחה ויום שכולו אהבה
בלב נשבר – מעורב הלב עצמו. בעצבות – מעורב הטחול. העצבות והדיכאון מגיעים מצד הטומאה ואותן בורא עולם שונא ממש. אבל לב שבור הוא דבר יקר ומוערך אצל בורא עולם. יש לנו אפילו מעין מבחן לקמוס בעניין על מנת להבחין בין השניים: אחרי לב נשבר באה שמחה. והשמחה הזו היא הסימן האמיתי לתהליך שאדם עבר עם לב נשבר. ברור, אם כן, שמדובר ברגש בריא והכרחי וזה אפילו משהו שמעודד שמחה עתידית. עצבות, לעומת זאת, לוקחת את האדם למטה, לייאוש, לדיכאון לחידלון ולחוסר עשייה. לב נשבר מוביל לעשייה, לשינוס מותניים והפשלת שרוולים ורצון להמשיך הלאה.
כידוע, ישנן שתי דרכים לחזק שריר: אחת על ידי מתיחה והשנייה על ידי חיזוק. מתיחת השריר גורמת לו להימתח ולהתרחב. מתיחת השרירים משמעה, להוסיף מתח רב והתנגדות על השריר, להכריח את השריר להתכווץ.
הרבי מקוצק אמר פעם את אחת האמרות המפורסמות בעניין זה: “אין דבר שלם מלב שבור”! ורבי נחמן מלמד אותנו, שלב שבור ועצבות הם שני דברים שונים, שמים וארץ.
זו מטפורה מדהימה לעניין שלנו. תארו לכם שהלב נמתח ואז מתכווץ. העניין תואם בעיקר לרגשות הבאים מהלב – למשל אהבה וחסד, שבאים לידי ביטוי כשמחה. ההתכווצות מתאימה ליכולת של הלב להתרסן. להתגעגע למשהו שאין לך עכשיו זאת דוגמה למשהו שיוצר התנגדות והתכווצות של הלב. הן שמחה והן ריסון הם דברים הכרחיים לתחזוקה של לב בריא מבחינה רגשית ורוחנית. לעומת זאת, ליבו של אדם מדוכא פועל אחרת. הוא קר ומרגיש כמו אבן. אדם כזה חווה תמיד כעסים, מרירות וזעם רב.
לכל דור יש את היכולת והאחריות להביא את המשיח ולבניין בית המקדש. לכן אם המשיח עדיין לא הגיע, אפשר לומר שאנחנו אחראים לחורבנו של בית המקדש. בדומה לכך, לכל אחד מאיתנו יש את התפקיד להביא את הגאולה לפעולות הפרטיות שלנו, של החורבן. על ידי התבוננות והשקפה על הפעולות שהביאו לחורבן וההרס – קשרים לא טובים, הזדמנויות שהחמצנו, חוסר התקדמות, חלומות ושאיפות שנשכחו וכן הלאה – אנחנו מייצרים את ההתנגדות ההכרחית על מנת לחזק את הלב ולרפא את הפצעים שלנו.
אחרי הסתלקותו של רבי נחמן מן העולם, רבי נתן תלמידו המובהק המשיך להעסיק את עצמו עם כל המורשת של רבו בדרכים רבות – בניית בית הכנסת של חסידי ברסלב, הקמת קרנות, הדפסת ספרים וכן הלאה. ועדיין, בתוך תוכו הוא היה שבור הרבה מעבר למה שאפשר לתאר במילים. איך הוא הצליח להתמודד עם אובדן שכזה? על זה השיב רבי נתן: “אין לי דרך להרגיע את הלב השבור שלי מלבד בתפילת תיקון חצות והקינות של תשעה באב” (אבניה ברזל).
תשעה באב נתן לנו הזדמנות אדירה! זה היה היום בו יכולנו לחזור לבורא עולם ולשחרר. יכולנו להודות שאין לנו את התשובות, שעשינו טעויות ושאנחנו מלאים בתקוות ולא מוותרים – ולזה בדיוק בורא עולם מחכה. וכפי שמלמדים אותנו חז”ל, “כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה…” (תענית ל ע”ב).
על ידי הגעגועים והכיסופים שלנו לבורא עולם, אנחנו מחזקים את היכולת של הלב שלנו ומייצרים מקום לבורא עולם בתוכו, בדיוק כמו המקום שהכרחי על מנת לחוות שמחה ואושר עתידיים. עם כל קינה שאמרנו, זכרנו את האובדן וחיסרון, אבל בו זמנית גם זכרנו את הכוח העצום של התקווה והאמונה שהלב שלנו יפעם שוב מתוך שמחה עצומה ונחמה עתידית שמתחילה כבר ביום המיוחד של ט”ו באב, שבעה ימים לאחר הבכי שהעניק לנו תקווה!
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.