תיאור קצר של עשיית המשכן וכליו היה מספיק, אולם התורה בוחרת להאריך עד לפרטים הקטנים. למה היא עושה את זה?…
בפרשת “ויקהל” רואים שכל הפרשה הארוכה מספרת על עשיית המשכן וכליו לפרטי פרטים, ולכאורה, דרכה של התורה לקצר ככל האפשר ויכלה התורה לכתוב בקיצור בפסוק בודד שבני ישראל עשו את המשכן וכליו כפי שצוו בפרשת תרומה ותצווה. אז על מה כל האריכות הזאת?
נראה ליישב זאת כך. ידוע שישנן במצוות שתי בחינות – חובת גברא (העיקר הוא חובת האדם לקיים את המצווה) וחובת חפצא (העיקר הוא שתתקיים המצווה ופחות חשוב על ידי מי). החילוק ביניהם הוא – שבחובת גברא עיקר הקפידא של התורה הוא קבלת עול המצווה על ידי האדם, ואילו המעשה הוא רק גילוי לזאת הקבלה. לעומת זאת, בחובת חפצא עיקר כוונת התורה שאדם יעשה את המעשה ויש למעשה ערך עצמי ואינו רק גילוי בעלמא של קבלת עול המצוות. לפי הנ”ל תתבאר שאלתנו – שאילו הייתה התורה כותבת בקיצור שעשו בני ישראל כאשר צוו, אזי בזה הייתה מורה התורה שעיקר הדגש במעשה המשכן הוא בבחינת חובת גברא, אך במה שהאריכה את כל פרטי העשייה מורה בזה התורה שעשיית המשכן הוא בבחינת חובת חפצא.
כל הסוגיה הזאת מתבארת היטב על פי דברי רבי נחמן מברסלב (לפי תורה ז, תנינא “כי מרחמם ינהגם”) שכן מבואר שם למעיין בדבריו (באות יא) שבניית המשכן-מקדש (משכן מקרי מקדש) הוא בבחינת גילוי האלוקות שבדרי מטה, בבחינת “מלא כל הארץ כבודו” – גילוי שכינה בתחתונים, וזהו בעצמו החילוק בין הדרי מעלה לדרי מעלה, שבבחינה של הדרי מעלה העיקר הוא האדם, שיתגלה לו לאדם גדולתו ורחמנותו יתברך, ולזה האדם זוכה דווקא בהיפרדותו מגשמיות הארץ שמסתירה את מציאותו יתברך. לא כן בהשגת הדרי מטה, העיקר הוא לגלות כלפי חוץ את מציאותו יתברך, שהאדם בעצמו לא יהיה רק בבחינת מקבל אלא גם משפיע, שהוא יגלה את מציאותו יתברך לאחרים, ובחינה זאת היא המבוארת (באות ד) על חיוב האדם להשאיר בנים-תלמידים, שעל זה צווה האדם “פרו ורבו ומלאו את הארץ“, דהיינו שתכלית הולדת הבנים-תלמידים הוא למלאות את הארץ, שהארץ תהיה מיושבת מבני אדם, דהיינו שהחיוב הוא לא באדם אלא בחפצא של הארץ שיתגלה בה קדושתו יתברך, ועל כן האדם מכונה גוש עפר קרוץ מחומר (כמובא שם באות ד) דהיינו, שבו בעצמו ישנו גילוי החפצא של גילוי האלוקות בעפר שבו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
צריכים לציין שבלא ידיעה זו אין האדם נקרא האדם אלא רק חיה בדמות אדם, שכן אך ורק האדם (בשונה מהחיות) נברא מעצם האדמה (אד יעלה מהארץ והשקה את כל פני האדמה וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה), ונמצא שרק בהשגת הדרי מטה שהיא גילוי האלוקות בארץ בבחינת חפצא, רק אז נקרא האדם באמת ולא חיה בדמות אדם.
סוד הקמת המשכן על ידי משה
ומובא בפרשת “פיקודי”, שהקמת המשכן היה דבר בלתי אפשרי מחמת כובד הקרשים ומשה נראה כמקימו והוא באמת קם מאליו (פרק לט פסוק לג בפרש”י) – מובן שהדבר צריך ביאור: מדוע נעשה משכן שאי אפשר להקימו? ומדוע משה היה צריך לעשות “כאילו”?
מצד אחד אני קיים ומצד שני אין עוד מלבדו כלל מכיוון שכבודו ממלא את כל הארץ – וזו היא קדושת המשכן ותכליתו להאיר כלליות העולמות...
נראה לבאר לפי המבואר בתורה “כי מרחמם ינהגם”, שמובן לפי המובא שם (באות יא) שהקמת המשכן (מקדש) הוא בבחינה של גילוי השגתו יתברך בדרי מטה, שמתגלה להם ש”מלא כל הארץ כבודו”, ואם כן ש”מלא” כל הארץ כבודו לא יובן היאך יתכן מציאות האדם בארץ, ובאמת רבינו ז”ל מתרץ קושיא זו (באות ט) שבאם יתגלה רק בחינה זו אזי האדם יתבטל במציאות, ועל כן צריך לכלול בהשגה זו בחינה של “איה מקום כבודו”, שגילוי זה בדרי מטה נותן מקום למציאות האדם להתקיים (דהיינו שבמקום החלל של הסתרת כבודו, בחינת איה יכול להתקיים מציאות האדם), אך למרות זאת נכללת השגת איה בהשגת מלא, ומובן שהתכללות זו יוצרת נשיאת הפכים: מצד אחד אני קיים ומצד שני אין עוד מלבדו כלל מכיוון שכבודו ממלא את כל הארץ – וזו היא קדושת המשכן ותכליתו להאיר כלליות העולמות.
נמצאנו למדים שבחינה זו של קדושת הקמת המשכן, שבו מתגלית השגת הדרי מטה כנ”ל, היא למעלה מן הדעת מחמת שיש בה נשיאת הפכים כנ”ל, שאת זה הדעת האנושי אינו יכול להשיג, ומכיוון שהשגה זו היא מעל הדעת היא נקראת בשם מקיפים (עיין בפנים באות ו-ז), היינו שכל שמקיף את הדעת ואין יכולת אנושית להכניסו פנימה ולהבינו בדעתו.
והנה, מבואר שם בתורה שרק משה זכה להיכלל בשלמות במקיפים ועל כן רק הוא יכול להיות בהרגשה ש”מלא” כל הארץ כבודו ואף על פי כן לתפקד כשאר האדם, שהוא המידה הנדרשת להקמת המשכן בארץ.
המשכן וכליו – תיאור של הפרטים הקטנים, ולא סתם!…
ובזה יבוארו השאלות אשר שאלנו: א. השאלה – מדוע נעשה משכן שאי אפשר להקימו? והתשובה היא: שבאמת, לכתחילה זה מה שהמשכן אמור להיות – דבר שאי אפשר להקימו בכוח אדם, שכן זו היא עצם קדושתו שמאיר הארת “מלא” המבטלת מכל וכל את מציאות האדם.
ב. השאלה – מדוע משה היה צריך לעשות מעשה להקימו בזמן שבאמת אינו מקימו אלא הוא קם מעצמו, שנראה שעושה “כאילו”? והתשובה היא: שמשה שזכה להשיג השגה של נשיאת הפכים. דהיינו, שאף על פי שמלא כל הארץ כבודו יש לעשות ולתפקד בעולם המעשה, ממילא רק משה היה יכול להקים את המשכן ואכן הקימו אף על פי שקם מאליו, שאלו הם שני הפכים כאמור.
ומעתה, לאנשים כערכנו, מובן שכפי הדבקות בנשמת משה ותורתו כך נוכל גם אנו לשאת את ההפכים הללו, דהיינו מצד אחד לעשות את כל מה שנדרש מאתנו כאנשי חיל (היפך השלימזל המב”פ באות י) ולמרות זאת לדעת ולהרגיש שהכל ממנו יתברך, שהשגה זו הכוללת הן את מציאות האדם וחילו, והן את האמת שאין עוד מלבדו יתברך, היא היא הדעת השלמה שצריכים להשיג ולגלות בעולם.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!