כשיחיאל ישב על שפת התהום מעל הנהר השוצף באוויר הזך עם מקלות הקטורת שהדליק סביבו פתאום הופיע מאחורי העיקור אורח…
הימים בבקתה התארכו ונמתחו בלי שום תזוזה ממשית בעניין שלשמו הגיע יחיאל להודו. כך היא תכונתה של ארץ זו, שהזמן מאבד בה את כל משמעותו. יחיאל אפילו מצא את עצמו שוכח להתקשר להוריו במשך שבועות ארוכים. ההתבודדות עשתה לו טוב והוא החל להתעניין בתורת המדיטציה וקרא כמה חוברות העוסקות בעניין זה. למרות זאת, הוא הזכיר לעצמו שלא בשביל זה הוא כאן ומידי פעם דיבר עם רמי על כך שצריכים להתקדם. רמי רצה לחסוך בהוצאות וחיכה שיחיאל ימצא פתרונות עם הכלים המקומיים, ויחיאל ניסה לעשות כן, אבל עם כל תושייתו היו חסרים לו דברים בסיסיים ביותר. בסופו של דבר רמי נכנע והסכים לשלוח את יחיאל לניו-דלהי להשלים ציוד הכרחי, ויחיאל נסע לשם מיד עם סכום גדול של כסף לקניית כל מה שחסר.
לא ניכנס לפרטים רבים מחלק זה של הסיפור בגלל אופיו האפל. נקצר ונספר, שהמסע הזה לניו-דלהי היה מורכב מאוד והיווה עוד נדבך לבניית עמוד של אומץ וביטחון באישיות של יחיאל. הוא הסתובב בכל מיני שווקים בהודו שחולקו על פי סיווג של בעלי מקצוע והגיע למקומות שספק אם ביקר בהם תייר לפניו. הוא אסף מידע בעבודת בלשות מרתקת והגיע למקומות בהם יוכל לקנות כלי עבודה ידניים המשמשים ליציקת מתכות בטכנולוגיות של מאה ויותר שנים אחורה, ללא צורך בחשמל.
כשחזר להרים, החל מיד בבניית כבשן להמסת המתכת ותוך זמן קצר הכל היה מוכן ליציקת ניסיון. הזמן הלך והתקצר בגלל החורף המתקרב ואילוצים של עונות המטיילים שרמי היה כפוף להם במבצע ההברחה. עוד כמה דחיפות, גניחות והטיות – והיציקה הייתה מוכנה עם תכולתה היקרה. רמי יצא לדרך כשיחיאל נשאר לבדו להמתין לבשורות טובות כשהוא “מחזיק לו אצבעות”, ומכין את עצמו להמשך התבודדות נהדרת והפעם בלי לחץ על הראש.
בימים אלו הכיר יחיאל את ההודי שבקתה זו הייתה בבעלותו. היה זה איש מוזר ותימהוני שלא הפסיק לחייך ולצחקק לעצמו אבל לא ידע לדבר מילה באנגלית. הוא הביא מדי פעם עצים להסקה והתנהג בעדינות מופלגת, כל התקשורת ביניהם הייתה על בסיס שתיקה וצחוק והצעת סיגריות זה לזה, רק דבר אחד היה ההודי מתאמץ לבטא באנגלית עילגת ולהזהיר את יחיאל פעם אחר פעם – שלא לעלות אל ההרים כי שם יש אנשים “משונים משוגעים” – כהגדרתו, וכך זה היה נשמע באנגלית עילגת – deefrentcrezy (ולא טעיתי בכתיב, כי הוא היה מושך את תחילת המילה מאוד) מלווה בתנועה הבינלאומית של סיבוב היד ליד הראש. ליחיאל לקח קצת זמן עד שהבין שזו לא מילה אחת אלא שתי מלים “שונים – משוגעים”. לימים, אחרי שיחיאל למד שיתכן מאוד שהרי ההימליה הם “הרי החושך” המוזכרים בחז”ל, מקום השדים והמזיקים מהם למד בלעם את כישופיו, הבין שקרוב לוודאי שההודי הזהיר אותו מכוחות אלו.
היה זה עוד דבר שהקב”ה השגיח והציל את יחיאל ממנו, כי יחיאל היה מאוד שאנן בשלב זה, וכמה פעמים רצה לטפס לבדו במעלה ההר אל עבר הפסגות הירוקות מעצים עבותים ופראיים, ורק אזהרתו של ההודי מנעה אותו. אי אפשר לדעת מה היה יכול להיות אילו היה עולה לשם לבד…
בוקר בהיר אחד, בזמן שיחיאל ישב על שפת התהום מעל הנהר השוצף ברעש מהפנט, כשהוא נכנס לריכוז ושקט מחשבתי בהשראת האוויר הזך וכמה מקלות קטורת שהדליק בכמה מקומות סביבו, הופיע מאחורי עיקול הדרך אורח…
מושון!
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
פרק ו – רחובות התוהו
פרק ז – הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ח – להרגיש את הפחד של החיים
פרק ט – האתגר של יחיאל
פרק י – לבד וביחד
אולי גם זה יעניין אתכם:
יחיאל שמח לראותו וקם לקראתו בחיבה כשהוא מברך אותו לשלום. מושון הילך לאיטו, חיוכו החינני על פניו והשיב לו שלום חרישי. הם התיישבו על הסלע לצד התהום והחלו לשוחח. יחיאל שמח לגלות שמושון כבר כמעט שיצא מההלם שתקף אותו והוא מדבר ככל האדם. אמנם הוא מיעט בדיבור ודיבר בשקט, אבל היה זה שקט אחר, שקט שהביע איזו עליונות מסוימת ולווה בלא מעט זלזול והתנכרות.
משיחתו יחיאל הבין שהוא שב על מנת להתגורר בבקתה שלו, וכך התהפכה המציאות של יחיאל בבת אחת מהפך אל הפך. במקום בעל הבית הוא נהיה אורח. ובמקום להיות במצב של התבודדות משכרת, הוא מצא את עצמו עשרים וארבע שעות בכפיפה אחת עם אדם אחר בבקתה הזעירה, וכמו שהתברר לו, עם אדם לא קל בכלל… מושון לא הפסיק להגיב בלעג לכל מה שיחיאל אמר או עשה, כשהוא נותן ליחיאל להרגיש שהוא – מושון – רואה ויודע דברים שיחיאל רחוק מהשגתם.
ליחיאל זה היה ניסיון חדש. אבל הוא כבר היה מספיק עמוק במסע הרוחני שלו בשביל להבין שהוא צריך להתמודד עם זה ולא לברוח. הוא הבין שזו התמודדות שבאה לחשל את ה”לבד” שלו, עד שגם במציאות של חוסר פרטיות גמור ואף לא נעים יישאר בכל זאת בודד ויציב ברוחו. לימים יקרא את דברי רבי נחמן שאמר, “שאפילו כשיושבין בין אנשים יישא ידיו וליבו לה’ ויצעק אליו בכלות הנפש. והרים אז ידיו בהתעוררות נפלא ואמר הפסוק “אל תעזבני ה’ אלוקי” (תהלים לח, כב) בקול נעים של תחינה וגעגועים נפלאים להשם יתברך ותפס זאת לדוגמא. שכך ראוי לאיש ישראלי, שאפילו כשהוא בין אנשים יתעורר בכל פעם להשם יתברך בהתעוררות נמרץ” (שיחות הר”ן ר”ל).
מושון היה אחרי חודשים רבים של התבודדויות וחוויות קשות. הוא מאס בחיים וכל דבר ששידר לו התקשרות לשטויות של העולם הזה הכעיס אותו. רק יחיאל הבין אותו…
לאט לאט, החל יחיאל לרדת לסוף דעתו של מושון. מושון היה אחרי חודשים רבים של התבודדויות וחוויות קשות. הוא מאס בחיים וכל דבר ששידר לו התקשרות לשטויות של העולם הזה הכעיס אותו. יחיאל שהיה “ירוק” בעניינים רוחניים, קיבל את גישתו וניסה באמת להפנים את שטות ענייני העולם הזה. עד כמה שזה נשמע דבר נכון – זה היה מאוד מסוכן, הן ליחיאל והן למושון. הם החלו ביחד לשקוע בסוג של דכדוך וחלישות, עסקו בעישון בלתי פוסק של אותו צמח המצוי כל כך בהרי ההימליה וסוגי המוצרים המופקים ממנו.
יום אחד יחיאל יחיאל כיצד מתנהל וויכוח קשה בין ההודי למושון. ההודי רצה לקחת את הטייפ של מושון, ומושון רב אתו על כך. כשיחיאל שאל לפשר המריבה, התברר לו שמושון לא שילם להודי כמה חודשים של שכירות בזמן שהיה נתון בהלם מהנפילה והאובדן המוזכרים בפרקים הקודמים, לכן ההודי רצה לקחת את הטייפ בתור תשלום. מושון לא הסביר עצמו כמעט, אבל הוא נתן ליחיאל להבין שהוא וההודי היו מאוד קרובים בעבר ומושון עשה לו לא פעם טובות גדולות, לכן לא הסכים ללחץ של ההודי וטען שהוא יכול לחכות. בעיני יחיאל זה לא מצא חן כלל, אבל מושון כדרכו נתן ליחיאל להבין שהוא לא מבין כלום ויחיאל לא התעקש אתו.
ערב אחד הגיע ההודי מלווה בחבר, הם לא נכנסו לבקתה רק ישבו בחוץ. בלילה הם עלו לקומה השנייה מתוך המרפסת ושם התעסקו עם איזו תרנגולת שקרקרה עד שנרדמו. מושון ויחיאל לא העלו על דעתם כלל מה הם עושים שם ושכחו מהעניין.
הימים הבאים נקפו ועברו במהירות, יחיאל ומושון לא שמו לב, אבל לאט לאט תקפה אותם חולשה מוזרה. הם שכבו רוב היום איש במיטתו במשך שעות כשרק מבטים נשלחים ביניהם. כל דיבור היה נראה מיותר ונלעג. מדי פעם, בחוסר ברירה מוחלט ובלאות עצומה הם ירדו לעיר להביא מצרכי מזון ובישלו להם אורז על תנור העץ, אורז שתמיד יצא דביק וחסר טעם. הדיכאון והעייפות גברו בעיקר על מושון, ויחד עם זאת התגברו אצלו הלעג והבוז לכל דבר המסמל “חיים”. החורף התקרב בצעדי ענק והחל להיות קר מאוד. גשמים החלו לרדת ויחיאל ומושון החלו להבין באיזו סכנה הם נמצאים. בחולשתם הגדולה לא יכלו לעשות כלום כדי להצטייד לחורף הארוך שבו יורדים שלגים הכולאים את כל תושבי ההרים בתוך בקתותיהם למשך כמה חודשים.
יחיאל ניסה לזרז את עצמו ואת מושון לעשות משהו יעיל. אם להצטייד כראוי או ללכת למקום אחר, אבל מושון היה שקוע באפאטיות. מלבד זאת, הוא לא הפסיק ללעוג ליחיאל ונהג עמו ברודנות, כאילו הוא המורה “הגורו” שלו. עד שיום אחד יחיאל החליט שה”תיקון” נגמר. הוא הודיע למושון שהוא עוזב למקום אחר. אבל, למרות הסבל שהסב לו מושון, הוא מאוד דאג לו ולא רצה להשאיר אותו בבקתה בהרים, ומצד שני כבר לא יכול היה לסבול את חברתו ולכן הוא הציע למושון לרדת אתו לעיר ומשם ייפרדו כל אחד לדרכו. מושון להפתעתו נכנע לו והם ארזו כמה חפצים וירדו לעיר שם נפרדו, כאשר מושון מסתכל במבט לועג על יחיאל שפנה משם לעבר הרובע הטיבטי לחפש מעט אוכל נורמלי.
אחד הדברים שלומדים במסע רוחני הוא – להתמודד ולא לברוח!…
יחיאל היה חלש להחריד. הוא עבר ליד מסעדה טיבטית והריח ריח תבשיל של בשר. משהו בלב שלו אמר לו שהוא חייב לאכול תבשיל בשר, והוא התגבר על הפחד מלאכול את הבשר ההודי המסוכן ונכנס למסעדה. מיד כשאכל את תבשיל הבשר הרגיש יחיאל איך כוחות חדשים ננסכים בו! הוא היה בתת תזונה של כמה חודשים של אכילת אוכל צמחי ללא חלבונים כמעט, וכפי הנראה זה מה שגרם לחולשתו הגדולה. אכילת הבשר כבמטה קסם החזירה לו את חיותו. יתכן מאוד שמה שגרם לחולשה הנוראה שלו ושל מושון היה גם איזה כישוף שההודי וחברו פעלו עם התרנגולת באותו לילה, אבל “שומר פתאים ה’” – כוח הכישוף לא פעל כל כך על יחיאל, אמנם מושון נפגע הרבה יותר כמו שיסופר בהמשך.
אחרי כמה ימים בעיר בהם יחיאל דאג לאכול טוב ולהתאושש מהזמן הקשה שעבר עליו במחיצתו של מושון המיואש, הוא המשיך בדרכו ועלה לכיוון הכפר הסמוך לביתם של רמי וחבריו שכעת כבר לא היו שם, כי כבר החלה “עונת” המסיבות והם ירדו לחופי דרום הודו. הוא בירר בין המקומיים לגבי בקתה להשכרה ומיד כשמצא מבוקשו נכנס לשם לבדו.
כמה ימים של בדידות מחודשת לא עשו לו טוב כפי שציפה. הוא הרגיש אחריות עצומה למושון ולא יכול היה לשבת בשלווה. ימים בודדים אחרי כן הוא ירד לעיר לחפש את מושון באכסניות שמושון יכול היה להיות בהן, אבל חיפושיו היו ללא הצלחה. הוא החליט לעלות בחזרה לבקתה של מושון אולי ימצא אותו שם, ואכן בבואו לשם מצא את מושון, וכמו שחשש – הוא היה במצב לא טוב כלל. הוא שכב במיטתו בחולשה עצומה וכאשר ראה את יחיאל, סוף סוף הביעו עיניו הכרת הטוב מלבד הלעג ששכן שם תדיר בשבועות האחרונים. מושון השתעל וכמעט שנחנק משיעולים כבדים וברור היה שהוא צריך לרדת מההרים הקפואים, אבל מזג האוויר הלך ונהיה קשה יותר ומושון היה חלש מידי ומקורר מדי בשביל לצאת מהבקתה.
יחיאל טיפל במושון בכל מה שיכול אבל החורף התקדם בצעדי ענק. גשמי זלעפות ירדו והקור היה מקפיא, תנור העץ בקושי הצליח להפיג את הקור בבקתה, ובפרט כשהחלו רוחות צד חזקות ושורקות להכניס את כל העשן היוצא מהארובה העקומה אל תוך החדר, נעשתה הסקת הבקתה כמעט בלתי אפשרית. המדרונות הגבוהים כבר החלו להלבין משלג כבד ויחיאל הסתכל בדאגה על התקדמות הלובן במורד המדרון מיום ליום. הוא ידע שכאשר יגיעו השלגים למפלס שלהם, פירושו מלכודת מוות! ברגע שהשלג יכסה את השבילים הם לא יוכלו לצאת יותר מהבקתה ובאין להם צידה אפילו לשבוע וכל שכן לחודשי החורף, בוודאי יקפאו למוות או ימותו ברעב – מה שיבוא ראשון.
ככל שהזמן חלף והסכנה נעשתה קרובה יותר, כך יותר ניטלה מיחיאל האפשרות לעשות משהו. גם הוא היה חלש מאוד ומקורר ובקושי היה לו כוח להדליק אש ולחמם תה על תנור העץ שעצי ההסקה עבורו הלכו ואזלו. בוקר אחד גילה יחיאל שמושון כבר אפאטי לחלוטין! הוא ידע שהוא מוכרח לעשות משהו מהר, אבל חולשה מצמיתה כמו שיתקה אותו והחשיכה את מוחו מלמצוא עצה…
יום המחרת מצא את שניהם שוכבים במיטות שותקים וכמו מחכים לגואל…
והוא הגיע!
על כך בפרק הבא…
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!