תקופה ארוכה שאלתי את עצמי מה זאת באמת פשטות, ובשיחת טלפון אחת קיבלתי את התשובה. בלי חכמות.
עשר בבוקר, הטלפון מצלצל.
“תכיני קפה יש לנו על מה לדבר” אמרה לי מיכל, חברה טובה עוד מהילדות שהזמינה אותי לקפה ושיחה בשתיים, משל היינו בבית קפה הקבוע שלנו.
מפה לשם, השיחה מתגלגלת לזיכרונות מהעבר והרבה צחוק מתגלגל בחלל הבית. יו, איך שהזמן עובר…
ימי הקורונה מזמנים לנו הרבה שיחות ביחד וזיכרונות מהילדות, ובעיקר מבית הספר. באותה שיחה, משיעור מלאכה.
מיכל היקרה נזכרה ברחל המורה למלאכה, שמשום מה, תמיד הייתה בטוחה שהתלמידים בכיתה שלה חייבים ללמוד תפירה. וזה בסדר. ואם רחל אמרה, אז כולם קונים חוט ומחט וכל מה שצריך ומתחילים ללמוד את מלאכת התפירה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
המטרה: כרית
הכרית הזו הייתה הפרויקט הראשון הרציני אחרי תפירת שני בדים זה לזה, כדי לרכוש ניסיון. כל אחד היה צריך לבחור איזו כרית הוא רוצה להכין, לפי האופציות שרחל נתנה לנו, ומיכל בחרה את האופציה הכי מורכבת ואפילו שדרגה אותה ליותר מסובכת.
כולם הלכו על הבחירה הכי קלה: כרית מרובעת קלה לתפירה, טקסטורה פשוטה – פה ריבוע, שם עיגול ובאמצע מלבן, וזהו. ורק מיכלי בחרה לתפור, משום מה, כרית עגולה עם טקסטורה של מעוינים שתפורים זה לצד זה כדי ליצור דוגמה של פרח (ריבונו של עולם! מה עבר לה בראש?!…).
מיכל היקרה נזכרה ברחל המורה למלאכה, שמשום מה, תמיד הייתה בטוחה שהתלמידים בכיתה שלה חייבים ללמוד תפירה. וזה בסדר. ואם רחל אמרה, אז כולם קונים חוט ומחט…
ולמיכל, למי שלא יודע, יש שתי ידיים שמאליות כמו שאומרות הזקנות שמבינות עניין, כרית עגולה היא ממש לא הייתה. פרח המעוינים הפך למוטציה מוזרה שהיה צריך לשים במה שאמור היה להיות החיבור שלהם עוד עיגול (כלומר לתפור אותו) כדי לתת לזה מראה שמזכיר פרח.
המילוי?
אוי המילוי…
רחל היא מורה שלא עושה הנחות, הרעיפה על הכרית ‘מחמאות’ וים של כינויים שכולנו נפלנו על הרצפה מרוב צחוק. מיכל לא ידועה כמי שיודעת לקחת מידות ומילויים בצורה נכונה. היא קנתה מילוי בכמות הלא נכונה, כך שהדבר הזה היה נראה יותר כמו דף A4 ולא שום דבר שמזכיר כרית.
גם בבית “המחמאות” עפו כמו טילים באוויר, והצחוק המתגלגל של בני משפחתה הגיע עד לקצה השני של הרחוב.
אבל את מיכל זה לא עניין. היא אהבה את הכרית שהיא תפרה, כל כך אהבה אותה עד שהייתה מוכנה להפגין את האהבה הזו לכולם כשישנה עליה במשך שבוע!!! ואחרי אותו שבוע היא קיבלה משחה מהרופא לצוואר התפוס שלה.
“מעשה ידי להתפאר” צחקה מיכל באותה שיחה, “כמה מסאז’ הייתי צריכה לשחרר את הצוואר…” היא נזכרה.
מיכל הזכירה לי את התם מסיפור המעשייה של רבי נחמן – מעשה מחכם ותם (מתוך ספר סיפורי המעשיות שהוא חיבר).
ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה!…
התם, היה אדם פשוט שנהנה מהפשטות המתוקה של החיים. הוא היה סנדלר שהנעליים שהכין היו עקומות. מה זה עקומות? משולשות, כמו שרבי נחמן מספר. אבל הוא, התם, לא התבלבל, הרים את הנעל המשולשת שהכין לגובה והיה שמח בה מאוד.
כולם צחקו עליו, כמו על מיכל, אבל אותו זה לא עניין. “זה מעשה שלי וזה מעשה שלו!” היה אומר. “זאת הכרית שלי, זו שהכנתי במשך שבועיים, וזאת הכרית שלך” מיכל תמיד אמרה כשמישהו נזכר בכרית המוזרה שלה, והייתה כל כך שמחה בה עד שהייתה מוכנה לישון עליה.
ומנהגו היה – שהיה תמיד בשמחה!
התם היה שמח, הוא לא נתן לאף אחד להשבית את השמחה שלו, לדכא אותו או להנמיך אותו.
החיים יפים כשהם פשוטים, כשנהנים מכל מה שאנחנו זוכים לעשות גם אם הם נעליים משולשות או כרית עם כל מיני כינויים מוזרים.
ימים שאלתי את עצמי מה זאת באמת פשטות. ומיכל היקרה, באותה שיחה מצחיקה נתנה לי את התשובה. בלי חכמות.
פשטות, בהכי פשוט!
אתם מוזמנים ליהנות מחכמתו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב ולהפוך אותה לחלק מכם כבר עכשיו, וכן ממאמרים מרתקים נוספים בקישור הזה.