לכל אחד יש את סיפור ההתקרבות שלו וכזה הוא גם הסיפור של יחיאל! סיפור אמיתי של מסע השגחה עם דג זהב ומזוזה עם שי”ן מזהב כמתנת חתונה…
הקדמה – מסע התשובה מתחיל
כל אחד וסיפור ההתקרבות שלו, שרצוף אינספור השגחות פרטיות שחברו יחדיו למסע התקשרות אל השם ולמשה עבדו. אולם גם אחרי ההתקרבות הראשונית, המסע נמשך, כך שבעצם ‘סיפור ההתקרבות’ לעולם אינו נגמר…
רבי נחמן מברסלב התנבא כשאמר, “שיספרו כמה מעשיות מאנשי שלומנו, ומכל אחד ואחד יהיו כמה מעשיות” (חיי מוהר”ן שכז). ורבי נתן מברסלב כותב במכתביו, “משיח יספר לכל אחד מה שנעשה עמו בכל יום” (יג ניסן תקצ”ג). משום שלמפרע מתגלה כי כל המאורעות שהתרחשו עם האדם היו קריאה מלמעלה, ולו רק כדי להביא את האדם אל תכליתו בעולם.
קשה לשער ולהסביר את גודל ההשגחה שיש על יהודי אפילו שהוא רחוק ביותר, או אולי דווקא בגלל שהוא רחוק ביותר, כמו שרבי נחמן אומר – שכאשר יהודי נמצא בסביבה מוגנת של קדושה, בית המדרש, השטעטעל החסידי וכן הלאה, הוא לא צריך שמירה גדולה, אבל כשיוצא למקום הטומאה אז השכינה מלווה אותו כמו ילד קטן שכשיוצא לרחוב ואמא שלו מלווה אותו בדאגה ושומרת עליו, כי בבית היא מניחה לו (עיינו תורה ע”ח).
אולי גם זה יעניין אתכם:
כך מרגיש יחיאל – שחזר בתשובה לפני שנים רבות – בכל פעם שהוא מפנה מבט לאחור על הרפתקאותיו בתור יהודי אבוד שאינו יודע מימינו ומשמאלו, ופשוט מתפעם וממלא פיו תהילה לבורא עולם כאשר הוא מבין איזו השגחה מופלאה הייתה עליו ומאילו סכנות הוא ניצל, והכל כדי שיחזור בתשובה.
גילויי ההשגחה התחילו בעיקר כאשר יצא למסעות בחו”ל. וזה משהו שקורה אצל לא מעט, שדווקא כשהם יוצאים לחו”ל הם מרגישים שמירה מיוחדת והשגחה, כמו במשל הילד היוצא לרחוב, וגילויי ההשגחה הללו הם מה שבסופו של דבר מחזיר אותם למקורות.
פרק א – דג הזהב
המסע של יחיאל התחיל כאשר חברו הטוב – רמי – הגיע לביקור אחרי שהות בארצות המזרח הרחוק. הוא סיפר ליחיאל על החוויות האקזוטיות שחווה, וגם רמז לו שכשנמצאים במקומות אלו מרגישים ש”יש משהו” – כפי שאמר – והתכוון למשהו רוחני, אלוקי. זה הפתיע מאוד את יחיאל שמבין שניהם נחשב לרוחני יותר בהיותו אמן ואיש ספר, ואם הוא לא העלה על דעתו דבר כזה, שיש “משהו” – איך זה שרמי הפרקטי, רוכב הסוסים והאופנועים, המוסכניק המחוספס מדבר כך?!? זה היה מפתיע וגם מסקרן…
רמי סיפר ליחיאל על דרכים קלות להתפרנס בארצות המזרח, דרכים שאינן בהכרח חוקיות, הכרוכות בהעברת סחורה לא חוקית מהמזרח לאירופה, ובשלב יותר מאוחר אף הציע ליחיאל לעזור לו במבצע כזה ולהרוויח כמה אלפי דולרים שבעזרתם – כך הסביר לו רמי – הוא יכול לחיות “כמו מלך” במשך זמן רב במזרח הרחוק. ליחיאל היה כישרון להמצאות ובניית דברים, ורמי סבר שהיכולות המיוחדת שלו יביאו תועלת רבה בהעברת “הסחורה” הזו ממדינה למדינה.
איך רמי הפרקטי, רוכב הסוסים והאופנועים, המוסכניק המחוספס טוען שיש במזרח הרחוק “משהו” רוחני? זה מפתיע, אבל גם מסקרן וסולל את הדרך למסע של יחיאל…
יחיאל לא התלהב מהרעיון. היה לו די טוב בחיים כרגע. הייתה לו עבודה טובה ודירה נחמדה והוא לא אהב את הנהירה הזו למזרח הרחוק. מטבעו, הוא השתדל להסתפק במה שיש ולא חשב שהאושר נמצא דווקא בטיול אקזוטי לנפאל או טיבט. הוא אומנם לא התלהב, אבל משום מה ההזמנה נכנסה בו כמו ארס והחלה להציק לו: ‘תיסע, תרוויח קצת כסף קל, תיהנה מהחיים…’ הקול הזה ניקר לו בראש עד שבחוסר חשק בולט הוא החליט לתת לזה צ’אנס, כשהוא מתרץ לעצמו שהוא לא נוסע לשם כמו כל הצעירים המשועממים, אלא יש כאן פרויקט מעניין ומאתגר ששכרו בצדו.
חיסונים – כנהוג בקרב הנוסעים למדינות העולם השלישי – לא היה לו כוח לעשות, וגם כסף לא היה לו כמעט, אבל משהו מבפנים דחף אותו: ‘סע, סע!…’ נשאר רק דבר אחרון לסדר לפני הנסיעה: החתונה של אחותו – שלאחרונה מתקרבת ליהדות – עומדת להתקיים יומיים לפני הטיסה והוא מוכרח למצוא איזו מתנה מיוחדת בשבילה. היא תמיד הייתה זו שמבינה לליבו, מגיע לה. ‘אבל מה אתן לה?’ חשב.
דג מזל או ביש מזל?
יחיאל התברך בידיים של זהב, תמיד ידע לעשות דברים יפים עם ידי האומן שלו והוא החליט: ‘אקנה זהב בסכום הגון ואעשה לה ממנו דג של זהב!’, זכור היה לו מאיזה מקום שיש בזה ‘מזל’ או משהו כזה. הוא קנה אצל הצורף זהב בסכום הגון, הכין דג משעווה שעליו יצק תבנית גבס, אחרי תהליך ההתייבשות הוא ליהט את התבנית עד שכל השעווה ניגרה החוצה ונשאר בתוך התבנית רק חלל דפוס הדג, ואז לקח את הזהב בתוך כלי מיוחד והחל להמיס אותו בעזרת להביור מיוחד שהיה לו במחסן, עד שהזהב יגיע למצב נוזלי אל יכול לנזול אל תוך התבנית.
דג מזל או ביש מזל? הוא זכר שבדג כזה יש ‘מזל’ או משהו כזה…
הזהב כבר בעבע בכלי, הוא הרים את הכלי עם המלקחיים המיוחדות והיטה אותו כדי לשפוך את הנוזל הרותח לתוך התבנית שהכין, אבל משהו השתבש! איזה ביש מזל! הזהב המותך לא נבלע בעמקי התבנית, כפי שהיה צריך, אלא ניגר החוצה אל הרצפה המלוכלכת של המחסן…
המום ומאוכזב מיהר יחיאל להתכופף ולאסוף מה שאפשר, אבל היה כבר מאוחר – מכמות הזהב שקנה במיטב כספו לא נשאר אלא רבע ואפילו פחות!
מה עושים עכשיו? באותם רגעים כבר היה לו אתגר של ממש. אתגר כפול – איך לא לכעוס על עצמו ואיך להספיק לעשות משהו ממעט הזהב שנותר בשעות הספורות שנשארו עד החתונה.
יחיאל חכך בדעתו, ואז נזכר בחברו הצורף שחזר בתשובה. הוא הרים טלפון בהול לחברו וכשזה ענה יחיאל דיבר כשדחיפות בקולו: “אני חייב שתעזור לי, אני מגיע אליך”.
“תבוא”.
יחיאל יצא מיד לדרך. כשהגיע לביתו של החבר הוא סיפר לו על התקרית ותלה בו מבט שואל בעודו מחזיק בכף ידו את מה שנותר: “נו, מה אתה מציע? מה ניתן לעשות עד לחתונה מכדורית הזהב המותכת הזו?”
“בית-מזוזה!” ענה החבר בלי לחשוב הרבה. “יש לי כאן שפופרות כסף שאפשר להשתמש באחת מהן לבית-מזוזה, ומהזהב נעשה את האות ‘שי”ן’ שעל גבי בית המזוזה”. זה מצא חן בעיני יחיאל, כמה מתאים! הרבה יותר מאיזה דג של זהב טיפשי שאולי מביא מזל ואולי לא. ‘הרי אחותי הולכת לבנות את ביתה – מה יותר מתאים ממזוזה?’
הרעיון הלהיב אותו. במשך כמה שעות עמלו ביחד, והתוצאה שיצאה מתחת ידם הדהימה את שניהם – מזוזה יפיפייה עם ‘שי”ן’ של זהב מעוצבת להפליא, ועוד כמה עיטורי כסף משולבים בזהב, ממה שנשאר אחרי יצירת ה”שי”ן”.
מה כבר אפשר לעשות מכדורית זהב מותכת? אם לא דג או עגל אפשר לעשות בדיוק את ההיפך – מזוזה לבית הטרי שבעוד שעות ספורות יוקם…
החתונה של אחותו הייתה מרגשת, בפרט כשהגיש לזוג הטרי את מתנתו, הם פתחו עליו שני זוגות עיניים מתפלאות כאומרים: ‘אתה?! מזוזה?!’… נכון, גם הוא חשב שהוא האיש הכי רחוק מרגשות דתיים ומזוזות ו’שי”נים’, אבל עכשיו שזה כבר קרה הוא ידע שזה לא כל כך זר לו.
הנסיעה הייתה רוויה בהשגחות פרטיות וכמה “סטירות לחי”, וסופה הכאוב כמעט שעלה ליחיאל בחייו. הפרקים הבאים יוקדשו לספר מעט מההרפתקאות שעברו על יחיאל, אבל מה שבטוח שזה גרם ליחיאל שמיד בחזרתו לארץ אחר ש’פרע את חובו’, הוא החל לחפש משמעות עמוקה לחיים, ולאחר כמה תלאות לא קלות התגלתה אליו נקודת האמונה שהאירה את כל המקומות האפלים של הספק והבלבול באור האמת, וכל סיפור חייו קיבל פתרון פשוט וברור – אתה יהודי! זו התשובה לתעלומת חייך.
על פלאי התקרבותו של יחיאל לרבי נחמן מברסלב אספר בהמשך, אבל עכשיו רק אומר שלא עברו ימים רבים והוא הקים בעצמו בית נאמן בישראל. מראהו תחת החופה – עטור זקן טרי עם כיפה על הראש, עורר התרגשות אצל כל המשתתפים: ‘אתה הצלחת!’ לחשו לו העיניים – ‘באמת הצלחת!’
* * *
עבר זמן מה, ר’ יחיאל האברך הצעיר הגיע לבית אחותו לביקור, בפתח הבית הוא הבחין במזוזה יפה עם עיטורי זהב וכסף!…רגע! זו אותה מזוזה שנעשתה בחיפזון ערב חתונתה ונסיעתו! רק אז, במבט לאחור הבין יחיאל שלמזוזה היה חלק במארג ההשגחה ששמר עליו בהיותו בניכר והחזיר אותו בשלום לביתו וליהדותו.