אומרים שגם אם האדם לא יודע, המזל שלו יודע. כנראה זו הייתה הסיבה שסבא של יחיאל רצה לפגוש אותו בפעם האחרונה…
כבר בתחילת נסיעתו של יחיאל החלה יד ההשגחה לסמן על נוכחותו של המשגיח הרחום.
סבא וסבתא שלו גרו בצרפת והיו כבר מאוד זקנים וממילא לא באו לביקור בארץ כבר שנים רבות, בפרט שהסבא היה חולה מאוד ורתוק למיטתו. במשך השנים ביקשו הוריו של יחיאל שייסע לבקר אותם, אבל הוא היה עסוק בענייניו ונסיעה לצרפת לבקר זוג זקנים שבקושי הכיר ממש לא הייתה הדבר שחסר לו.
ככל שחלפו השנים הוריו של יחיאל לחצו עליו לבקר את סבא וסבתא שלו, כשהם שמים דגש על כך שהסבא חולה וכדאי שיגיע לשם לפני שהוא יפטר מן העולם. אבל יחיאל פוטר אותם בתירוץ חצי מחויך, שאדרבה, עדיף שלא יבקר אותו כי אולי אחרי שיבקר אותו הוא ייפטר מן העולם, כי מחכים רק לביקור הזה לפני שימות…
כשנכנסה ביחיאל ההחלטה לנסוע למזרח הוא קצת התבייש בזה, כי תמיד הוא טען שזה שטויות. ולא רק, הוא כבר עשה כמה תפניות גדולות בחיים והיה די לא יציב בעיני כולם (וגם בעיני עצמו), כך שנסיעה למזרח לא נראתה טוב בכלל על רקע השטויות שכבר עשה ושיגע את סביבתו…
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
אולי גם זה יעניין אתכם:
חברה לזה המחשבה שלא להדאיג את הוריו וגם שלא “יחפרו” לו על סכנות וחיסונים, ולכן החליט להציג את נסיעתו כ”נסיעה לצרפת לבקר את סבא וסבתא, ואולי על הדרך ייתן קפיצה קטנה להודו לבקר את רמי…” כאשר את החלק האחרון של המשפט אמר ממש בדרך אגב בנימה מאוד לא מחייבת, כך שלא היה נראה כלל שהוא מתכוון לנסוע לשם.
שנים לחצו עליו לנסוע לצרפת לבקר את הסבא החולה שלא ייפטר מן העולם מבלי שיראה אותו, אבל יחיאל העדיף לא ללכת, שמא אחרי הביקור הזה הוא ימות… האם זו הייתה סתם תשובה או שמא נבואה?…
אחת הבעיות הגדולות של יחיאל הייתה שכסף לא היה הצד החזק שלו, ממילא גם לנסיעה הזו לא הצליח לגייס סכום שיניב לו רווח לטעויות ולנסיעה נוחה, אלא הספיק ממש בצמצום להוצאות הנסיעה, וגם זה רק אם יהיה לו מזל וימצא טיסה זולה, לכן הוא גיבש תכנית: הוא יקנה כרטיס לצרפת “לבקר את סבא” – זה יהיה סיפור כיסוי מעולה לנסיעתו למזרח, וגם יהיה בסיס יציאה ברכבת לקצה הדרומי של איטליה, משם ימשיך במעבורת לקורפו, ומשם, כך חשב, בטיסה “זולה זולה” להודו, דבר שהתגלה כטעות והשאיר אותו בבעיה לא קטנה (על כך תקראו בפרקים הבאים).
בכל פעם שביקשו מיחיאל לבקר את סבו לפני שיהיה מאוחר מדי, טען שאם זו הסיבה אז לא כדאי שיבקר את סבא, כי אחר כך הוא יוכל להיפטר… יחיאל אמר זאת בחצי צחוק, אבל כאשר התקשר לביתו שבוע אחרי שביקר את סבו בצרפת והמשיך למזרח, ובישרו לו את הבשורה הלא טובה שסבא שלו נפטר שלושה ימים אחרי שעזב, הוא הבין שלא סתם פלט פיו את מה שפלט, אבל בגלל שהיה רחוק כרחוק מזרח ממערב, או יותר נכון (כמו שנבין בהמשך) כרחוק מערב ממזרח, הוא לא ידע מה לחשוב על “נביאות” זו שנזרקה בו ושכח מזה.
איך הוא יתרץ את הנסיעה למזרח הרחוק? כמובן, עם הכיסוי המושלם – הביקור אצל הסבא החולה בצרפת…
רק אחרי שנים רבות, כשכבר היה בעל תשובה ותיק, הבין יחיאל שלא דבר ריק הוא ואכן פלט פיו מעין נבואה, ואולי על זה נאמר שמאז שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים… שהרי מה היה באותם ימים, אם לא שוטה שאינו יודע מימינו ומשמאלו? או שמא הקב”ה ברוב רחמיו שולח רמזים לבניו הנמצאים בגלות רחוקים כל כך ממנו, כמובא בדברי רבי נחמן במקומות רבים.
נותרה רק השאלה – מדוע סבא שלו חיכה לפגישה איתו כדי שיוכל להיפרד מהעולם הזה?
ובכן, סבא של יחיאל היה בילדותו נער יהודי חסידי – מחסידי גור בפולין שאף נחשב לעילוי וקיבל ברכה ותפילין מה”אמרי אמת”. הוא היגר לאחר מלחמת העולם הראשונה לצרפת כשהיה בן שבע-עשרה בלבד, וכמו רבים אחרים באותה תקופה קשה הוא התרחק מהיהדות המסורה, עד כדי כך שלבנו – אביו של יחיאל – אפילו לא עשו בר מצווה. מכל צאצאיו הנושאים את שם משפחתו, רק יחיאל חזר בתשובה ונהיה חסיד נלהב המדקדק על קלה כחמורה ומגדל את צאצאיו בדרך הקודש.
לכן, יתכן מאוד שזו הסיבה מדוע חיכה סבא שלו דווקא לביקור הזה, כדי לראות לפני הסתלקותו את מי שעתיד להיות היחיד שנושא וממשיך את המורשת לדורות, ואז יכול היה כבר להיפרד מהעולם… כי גם אם הוא לא ידע שיהיה כך, מזלו ידע, כמאמר חז”ל: “על אף דאיהו לא חזי, מזליה חזי!”…