יחיאל היה על סף אובדן רוחני בצורה מפחידה ביותר. הוא קיבל כוחות על טבעיים שמקורם אינו בקדושה ולא היו לו שום כלים לכך…
חבריו של יחיאל התאכזבו מכך שהוא התעקש להישאר בפונה. הם רצו אותו איתם. היה בו משהו ביחיאל שגרם להם להרגיש טוב, להרגיש בטוחים. אבל יחיאל נשאר והם המשיכו בדרכם, כשהם מתנחמים בכך שהוא הבטיח להצטרף אליהם בחווה תוך כמה ימים.
יחיאל, שבאמת נכנס למישור תודעתי שונה מגדר הרגיל, שבו כל המציאות הייתה מכוונת לטובתו, לא היה צריך לדאוג למקום לינה, הוא הוזמן במהרה להשתכן בחדרם של זוג ישראלים שהתגוררו בפונה סמוך ממש ל”אשראם” של גורו נערץ שלמעשה כבר מת, אבל כביכול “המשיך” להנהיג את תלמידיו על ידי הסרטות של הרצאותיו, שבסופם קראו באקסטזה את שמו שוב ושוב. יחיאל לא רצה בשום אופן להשתתף בשטות הזו. הוא לא חיפש להשתעבד לאיש דת הודי שכבר מת, בפרט שלמרות שמאמיניו טענו שהיה פרוש מהעולם הזה, היו לו כמאה מכוניות פאר שכפי הנראה לא הצליח “להשתחרר” מהתאווה אליהן…
יחיאל היה במצב רוחני ותודעה מוגברים ביותר. הוא החל לחוות מעין זרימה עם המציאות שכביכול הזרימה כל דבר שרק חשב עליו לכיוונו, וכך כל דבר שרצה מיד הסתדר לו. שלווה עמוקה אפפה אותו ואנרגיות חיוביות הציפו אותו. הדבר הקרין על כל סביבותיו וזוג הישראלים נהגו בו בחיבה גדולה ואף הוא החזיר להם חיבה יתירה שלא היה רגיל בה. כפי שכבר ראינו והכרנו את יחיאל במהלך הפרקים הקודמים, הוא היה אדם סגור ולא זורם, אבל משהו נפתח אצלו, הוא הרגיש את האהבה הזורמת ביקום וזה מילא אותו באהבה ויכולת לתת מעצמו, דבר שהיה חדש לו.
לאחר כמה ימים בפונה עם בני הזוג, יחיאל כבר היה מלא על גדותיו בכוח נתינה והחליט שזה הזמן להמשיך אל החווה ולפגוש את חבריו ולהשפיע להם מכוח האהבה שמילא אותו. הוא עלה לבדו על אוטובוס מקומי והשתלב היטב בתערובת הצבעונית ההודית, הכוללת כל מיני טיפוסים ויצורים מוזרים. יחיאל היה רגיל לכך שהדברים מסתדרים וזורמים לכיוונו, לכן לא טרח לברר כלל היכן החווה של שלמה ומה הן דרכי ההגעה לשם. הוא הגיע לפושקר לעת ערב, ואכן ה”זרימה” המופלאה לא אכזבה. למרות שהייתה זו עיר לא קטנה ומלאה במבואות, מיד כשירד מהאוטובוס זה קרה. יחיאל ביקש אש מהודי אחד שעמד שם, ההודי הציע לו בחביבות יתירה לגשת אתו לחצר שם ייתן לו אש. הייתה זו הצעה מחשידה בכל נסיבות אחרות אבל יחיאל לא פחד מכלום, הוא נכנס בביטחון אחרי האיש לחצר פנימית בעלת שער עץ גדול. בחצר ישבו כמה הודים, ולמרבה הפלא, ביניהם ישב אחד מההודים שהנהיגו את הגמל בדרכם בין הכפרים! ההודי זיהה אותו מיד, ובהתפעלות מהתזמון המפתיע אמר לו שהוא ממש עכשיו בדרכו לצאת לחווה של שלמה! ושיחכה מעט והוא ייקח אותו לשם. איך? באופניים… את התרמיל יביאו לו אחר כך.
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
אולי גם זה יעניין אתכם:
היה זה מסע מעניין. החווה הייתה די רחוקה מהעיר וההודי שרכב על האופניים נסע בעמידה כל הדרך כשיחיאל יושב על המושב של האופניים. ההודי הזיע והתאמץ ויחיאל הרגיש חוסר נעימות. הוא ביקש מההודי להחליף אותו והתעקש אתו על כך, אבל ההודי לא הסכים בשום אופן. יחסו אל יחיאל היה יחס של כבוד מהול בהערצה. אחרי שעקב אחרי הנהגותיו במסע עם הגמל, הוא ראה ביחיאל אדם בעל מדרגה רוחנית כדוגמת ה”מוארים” הידועים בהודו, ולכן ראה זאת כזכות וחובה לשרת אותו בכל כוחו.
לבסוף, הגיעו אל החווה. היה זה שטח במדבר שגודר בחומה של אבן. מצידי החווה נפרשו שטחים מדבריים זרועי שיחים קוצניים, ובצד אחד התנשאו גבעות מסולעות. כשנכנסו בשער החווה ויושבי החווה ראו את יחיאל מיד באו לקראתו בשמחה ובאהבה גדולה. יחיאל הרגיש את האהבה ממלאת אותו ומחממת את נפשו. למחרת בבוקר, כשהביאו לו את תרמילו הוציא משם יחיאל בד גדול וצבעוני שקיבל במתנה בפונה, במרכז הבד היה מצויר לב גדול. הוא תלה את הבד על קיר של מבנה ישן שהיה בשטח החווה, וכל החברים אמרו: הנה יחיאל הגיע – הלב…
החווה הייתה בשלבי הקמה והחברים עסקו בכל מיני פעילויות, כגון הקמת סככות, שתילת צמחים וכדומה. יחיאל, שקיבל מעמד לא רשמי של מנהיג רוחני, ישב ליד הדוני רוב הזמן וכאשר התעורר איזה קושי או דבר הדורש פתרון פנו אליו והוא היה מסדר את הדברים בין-רגע. היה בו מעין כוח קסם של הרגעה שפעל אפילו על ההודים שסבבו סביבו בהערצה והכנעה.
ה”זרימה” שליוותה את יחיאל התעצמה עד כי כוחות על טבעיים שהחלו להיראות בו בגלוי ממש. יום אחד הביאו כלב לחווה וקשרו אותו לאחד העמודים עד שיתרגל למקום החדש. הכלב התפרע וניסה לנשוך את כל מי שהתקרב אליו, יחיאל שעבר במקום ניגש בלא שום היסוס אל הכלב והניח ידו על ראשו. הכלב שבתחילה עשה תנועה חדה על מנת לנשוך את היד המושטת אליו, נרגע באחת והחל לקשקש בזנבו בהתלהבות ולכרכר באהבה סביב יחיאל.
אחרי שההודי עקב אחרי הנהגותיו במסע עם הגמל, הוא ראה ביחיאל אדם בעל מדרגה רוחנית כדוגמת ה”מוארים” הידועים בהודו, ולכן ראה זאת כזכות וחובה לשרת אותו בכל כוחו…
באחת הפעמים כשניסו ביחד להקים סככה, היה איזה עמוד סורר שלא הצליחו להקימו. בעל החווה, שלמה, שהיה אדם מאוד תקיף וכעסן, התרגז, והחל לטלטל את העמוד בכעס גדול. יחיאל שהיה נוכח שם תפס גם הוא את עמוד וטלטל אותו כשהוא מחקה את כעסו של שלמה, במטרה להראות לו איך הוא נראה. שלמה, שאיש לא העז לעשות ממנו צחוק, איבד שליטה. הדם עלה לו לראש והוא קפץ באוויר ובעט בכל כוחו ביחיאל. הבעיטה באורח פלא כאילו החליקה מגופו של יחיאל. יחיאל צחק והביט על שלמה באהבה. שלמה כמו נמס לפניו והחל לבכות ולבקש את סליחתו.
אחד מתושבי החווה חפר באחת מפינות החווה בור והחביא שם את ארנקו עם סכום כסף גדול. פעולות הבנייה והפיתוח של החווה טשטשו את השטח והוא איבד את הסימנים שעשה על מנת לאתר את המטמון. הוא חיפש את המקום בפאניקה וכל תושבי החווה ביחד עמו. לבסוף, קראו ליחיאל. יחיאל ניגש בביטחון והצביע על מקום מסוים באדמה ואמר: תחפרו כאן. הם חפרו ומיד מצאו את הארנק. פעם אחרת ישב יחיאל ליד הדוני ואחד מיושבי החווה שאל את עצמו: היכן שמתי את השעון שלי? יחיאל, ששמע את השאלה, הושיט ידו מבלי להסתכל לכיוון סככת השינה שהייתה מאחורי גבו, ואמר: שם, על המדף מאחורי הטייפ. כמובן שהשעון היה שם… כאלה עניינים ומופתים החלו לסבוב את יחיאל בגלוי אחד אחרי השני.
יום אחד פנתה אליו אחת מיושבות החווה, בחורה ישראלית שהייתה עמו במסע עם העגלה ואמרה לו: אתה יודע יחיאל, החברים מדברים ואומרים שאתה “צדיק”…
השימוש במושג השייך לתורת ישראל “צדיק” ולא “בבא” או “בגוואן” כמקובל בהודו, נכנס ביחיאל כמו חץ! הוא היה עמוק בתוך דמיון שהיה כה עוצמתי עד שבאמת פעל והשפיע על סביבותיו. ועכשיו חדר אל תוך הדמיון במלוא העוצמה המושג החדש “צדיק”. נקודת האמת של יחיאל התנגדה להגדרה זו. הוא לא ראה את עצמו כצדיק ולא ניסה להיות צדיק. הוא ידע שמשהו רוחני מאוד עוצמתי קורה לו, אבל לא קישר את זה לצדקות ומידות טובות.
ה”זרימה” שליוותה את יחיאל התעצמה עד כי כוחות על טבעיים שהחלו להיראות בו בגלוי ממש…
האמת חייבת להיאמר, שהוא בכלל לא חשב עד עכשיו על שום עניין ערכי או מוסרי. הוא פשוט היה ב”סרט”. הרי אם היה חושב לרגע בהיגיון, היה מבין שאין שום סיבה מדוע יזכה למדרגות רוחניות. הלא גם “עבודות” מיוחדות בדרכים הרוחניות ההודיות הוא לא עשה כמעט. ולעובדה שהוא עשה שימוש די מסיבי בכל מיני חומרים שהיו שגורים אצל המטיילים, שקרוב לוודאי שהם אלה שהשפיעו במיוחד על מצבו ה”רוחני” כביכול, הוא משום מה לא התייחס… יחיאל לא חשב על כל זה. הוא היה במצב חווייתי שיצא מכלל שליטה ולא נשלט על ידי השכל כלל.
כאן המקום להרחיב בנקודה זו שציינו, שבדרכים הרוחניות שישנן ברחבי תבל אין כל הכרח להיות בעל מידות טובות או צדקות. אדרבה, ישנן דרכים שלכתחילה מכוונות להתאחד עם כוח הרס או מוות, כידוע למי שקצת מכיר את דרכי דתות המזרח. אצלם המטרה היא להגיע להארה, לעוצמה, לשליטה וכן הלאה. המטרה היא – אני… גם אם זה מתלבש בלבוש של מידות טובות או ענווה, אהבה ועוד. בדרך אגב, המושג “אהבה” הוא המושג הפופולרי ביותר בכתות ההודיות ועמו הם קונים את הנפשות הנעשות שבויות אצלם. ובכל אופן, מה שלא יעשו, אף אם ינהגו בוויתור מופלג במסירת נפש וכדומה, עדיין, המטרה היא ש”אני” אהיה “מואר”, “אני” אקרא “אלוה”.
מה שאינו כן כלל בתורתנו הקדושה להבדיל אלף אלפי הבדלות. בתורה המטרה היא לזכך את המידות והתאוות על מנת לשרת את הקב”ה באופן הראוי – להיות יהודי. אצלנו המטרה היא לעשות נחת רוח לקב”ה. לגלות שה”אני” שלנו הוא עצם הנשמה האלוקית שהיא חלק א-לוה ממעל, שככל שמזככים את החומר בקיום התורה והמצוות בתמימות, אנו מקלפים את האנוכיות הגסה והמגושמת ומתקרבים יותר לשורש הקדוש של הווייתנו, שהוא הקב”ה בעצמו ושהדבקות בו היא תכלית העבודה ולא העצמת האני הגשמי.
ונשוב אל יחיאל, שבאמת היה על סף אובדן רוחני בצורה מפחידה ביותר. הוא קיבל כוחות על טבעיים שמקורם אינו בקדושה ולא היו לו שום כלים לכך. הזיות של גדלות החלו לפקוד אותו. דמיונות שסוגדים לו וכדומה. ואז, ההשגחה הרחומה הזמינה לו את אותה הערה – “אומרים שאתה צדיק” שחדרה לו לתודעה ועוררה את נקודת היהדות שהייתה רדומה ואולי אף מעולפת מרוב צער, עמוק בקרבו. ואז החלו לקרות דברים משונים מאוד…
על כך – בפרק הבא…
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!