פרנסה היא בין הדברים שהכי מעסיקים את יושבי העולם הזה. כיצד נוכל להיות ‘מסודרים’ מבחינה כלכלית? לקיים תחילה את מה שרבי נחמן אומר: חדלו להיות עניים!…
רבי נחמן מברסלב מציין בתורה “כי מרחמם ינהגם” (תורה ז ליקוטי מוהר”ן תנינא בסעיף יא) את עניין מראה הסנה. לפי הכלל החמישי מח”י הכללים, כאשר רבי נחמן ז”ל מביא פסוק (או מאמר חז”ל) כוונתו לא רק על אותו פסוק אלא על כלל כל העניין הקשור באותו פסוק, ולפי זה ננסה קצת לבאר את הציווי הנאמר במראה הסנה – “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”, על פי המובא בתורה זו.
לפי צירופי הדברים המבוארים בתורה (שהוא הכלל הראשון) הקושרים בפירוש את עניין הסנה עם קדושת בית המקדש, אפשר בפשטות לקשר את שליפת הנעל שבסנה לקדושת יום כיפור ועבודת בית המקדש, המובאים בסעיף י”א, ששניהם אסורים בנעילת הסנדל כידוע.
ואפשר לבאר את הדבר, שעיקר תכלית נעילת הסנדל לגונן על הרגליים מאחיזת החיצונים שבקרקע (שמתבטא גם בפשטות בגשמיות באבנים, קוצים וכדומה), וביום כיפור אנו מתעלים להיות בבחינת דרי מעלה (המובא בסעיף ז) בלא אכילה ושתיה, וממילא אין שום אחיזה לחיצונים אשר בארץ מכיוון שאנו לא נמצאים במציאות הארצית (עיין בהלכות נדרים ד, אות כ”ז שעל תורה זו).
אולי גם זה יעניין אתכם:
לעומת זאת, בעבודת בית המקדש איסור נעילת הסנדל נובע מהעובדה שבמקום המקדש שורה קדושה כך כאשר אנו דורכים על הארץ אין אחיזה לחיצונים, ולכן לא רק שנעילת הסנדל מיותרת אלא שיש בה פגם הפוגם בקדושת מקום המקדש, שעניינו מציאות הקדושה והשראת השכינה בתחתונים דהיינו הארת דרי מטה בבחינת “מלא כל הארץ כבודו” (עיין בסעיף ז).
זה לא רק עניין גשמי “להסתדר בפרנסה”, אלא שפע הפרנסה נמשך מהארת הרצון, וממש מאותו מקום נמשכים כל כפרת והצלת האדם מהעוון…
שתי בחינות אלו שבארציות, כלומר כשיש יום בו אנו מתעלים להיות כדרי מעלה, וישנו מקום שבו אנו מקבלים הארה כדרי מטה, הינן שתי בחינות של המלכות שהיא בחינת “ארץ” המובאים בסעיף י’ המדבר מהמשכת הפרנסה, כלומר שהבחינה הראשונה – היא שהמלכות עולה ממקומה לקבל שפע הפרנסה והיא עבודת הביטחון בחינת “עיני כל אליך ישברון”, שהאדם מתעלה מכל המציאות הגשמית והאילוצים הטבעיים ופשוט נושא עיניו למרום ומקווה לשפע הפרנסה. והבחינה השנייה – היא שהמלכות צריכה לחלק את השפע כל אחד כראוי לו, שגם בזה מתבטא הביטחון בכך שהאדם לא חושש שמפסיד את כספו כאשר משפיע לתלויים בו את אשר הם צריכים.
השפעת הכסף לאחרים, כגון בצדקה, לא רק שלא גורע מהשפע של האדם אלא מגדיל אותו!…
כל הנ”ל אינו עניין רק גשמי “להסתדר בפרנסה”, אלא שפע הפרנסה נמשך מהארת הרצון, וממש מאותו מקום נמשכים כל כפרת והצלת האדם מהעוון (כפי המובן מצירופי הדברים בתורה), ובזה מקושר היטב עניין יום כיפור ועבודת בית המקדש המובאים לעיל לעניין המשכת הפרנסה בשתי הבחינות – ציפייה לשפע וחלוקת השפע.
לסיכומם של דברים: עיקר קדושת המשכת הפרנסה הוא על ידי שנושא עיניו לשמים (בחינת עבודת הדרי מעלה) ומפרנס בשמחה וביטחון התלויים בו (בחינת עבודת הדרי מטה), וכאשר אדם חסר את השמחה שבהמשכת הפרנסה לדרי מטה ומרגיש יגון ואנחה בזה שצריך לפרנס את בני ביתו, אזי אם משליך כביכול את יהבו “שהשם יתברך יפרנס אותם” אז הוא בחינת הביטחון המדומה של ה”שלימזל”, שחסר בו מידת המלכות כמובא בסעיף י. ומכיוון שהוא דימוי של ביטחון ואינו ביטחון באמת (כחיה בדמות אדם המובא בסעיף ד’) לכן אין ממשיך בזה פרנסה אלא להיפך – נכנס לחובות ויגון, כנראה כל זאת בחוש.
יהי רצון שעל ידי העיסוק בתורת הצדיק נזכה להידבק בנשמתו ולהמשיך שפע פרנסה!
