אנחנו מצווים לקיים את “וחי בהם”, ורבי אברהם בן רבי נחמן מעניק לנו ח”י (18) כללים נפלאים לחיות וללמוד מדבריו של רבי נחמן מברסלב!
להלן ח”י הכללים של רבי אברהם בן רבי נחמן – מתוך הקדמת ספרו “ביאור הליקוטים”. אך לפני שניגש ללמוד את דבריו של רבי אברהם, נקדים כמה מילים על דרך הלימוד בעיון:
- לפני שמתחילים להיכנס בדרך זו של לימוד ליקוטי מוהר”ן בעיון, צריכים להתאזר מראש בסבלנות רבה, כי עיקר העיון הוא סוג של חיפוש אחרי המטמון, וזה כידוע מצריך סבלנות ויסודיות.
- העיון תלוי רבות באמונה הפשוטה ברוממות תורתו של רבי נחמן מברסלב, ואז רואים נפלאות עמקות תורתו.
- כדאי מאוד ללמוד את כל הקדמת ביאור הליקוטים על מנת להבין מניין שאב את דרך לימודו.
- אין להיבהל מלשונו המיוחדת של רבי אברהם אלא, לאט לאט, להתרגל אליה ואז לגלות שהיא באמת מאוד פשוטה ומובנת.
- בכלל, ראוי ללמוד את ההקדמות לספרים ליקוטי מוהר”ן וליקוטי הלכות, שם מבוארים על ידי רבי נחמן ורבי נתן כמה כללים יסודיים בלימוד העיון.
- על מנת לעיין בתורה מתורות רבי נחמן, אנו צריכים להכיר את חלקיה היטב, כמו שהרבי אמר בעצמו, ולכן יש ללמוד אותה כמה פעמים עם שימת לב לפרטים ולהקשרים בין חלקי התורה.
- יסוד חשוב בהליכה עם תורה הוא ההתבודדות על פיה, שמתפללים להבין ולקיים מה שלומדים ואז מתגלים חידושים נפלאים.
- הכללים של רבי אברהם אינם המצאה שלו, אלא נמצאים בדברי רבינו ורבי נתן בכמה מקומות, וכן מתגלים בבירור למי שמסתכל על לימודו של רבי נתן בליקוטי הלכות.
- הכלל הראשון נקרא בקיצור “מניה וביה” והוא הכלל היסודי שהולך איתנו תמיד ונמצא בבסיס של שאר הכללים. עיקרו הוא – להשתדל להגיע להבנה של כל מושג וכל מערכת מתוך אותו מאמר בעצמו שלומדים, כגון ממקומות אחרים באותו מאמר, ולא לקחת פירושים ממאמרים אחרים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
שתיקה – להבין את מה שמעבר למילים
כלל ראשון: הוא המסילה הנ”ל (בהקדמת רבי נתן) אשר בה סולל וסובב בכל ספרו הקדוש. כי מלבד הנסתר והדרש שנמצא במאמריו הקדושים בעשרם ממקום אחר, וממאמר אחד לחברו (וכמה פעמים נראה שגם עצם המאמר הוא כעין חידה והלבשה נפלאה להשגתו, כעין הלבשת השגתו בסיפורי מעשיותיו), עוד גם בבואם בסוד הנגלה, נכונים ונפלאים הם בחכמה ובתבונה הרישא והסיפא והמציעתא שבכל מאמר ועניין, מפרשים ומבארים זה לזה.
(כלל הראשון: הוא הפלאתו לבאר בדבריו מזה על זה בהפלאות שונות, ובכל מאמר ועניין מניה וביה, כי הוא לימוד הנגלה אשר הוכן בהם, להיותם שווים לכל נפש, מלבד הנסתרות והדרושים שנמצא בהם ממאמר אחד לחברו. אף על פי שגם העצם שבהם הוא אור הנסתר דאתקרי רזא, ברזי וסתרי תורתנו הקדושה, אבל עוד נסתר לנסתר, גבוה מעל גבוה, כאשר ידבר מזה לקמן בסימן נ”ו).
אחד הדברים שהכי מסייעים לנו להיכנס לסדר, ולא משנה באיזה תחום, הוא הכללים הנפלאים שגדולים וטובים מאיתנו מנחילים לנו על מנת לצלוח את מסע חיינו על הצד הטוב ביותר…
וכפי אשר מבואר מדבריו הקדושים (סימן י”ח ליקוטי תנינא), שאין לדרוש ולחדש רק הראוי לזה, ודי והותר לרחוקים כמונו ללמוד ולהבין בנסתר והדרוש שהתחדשו מקדושי עליון-סבותי את ליבי ברובם ככולם מדברי זה הספר, לבלי לצאת מסוג הנגלה, ולבלי לבאר בכל מאמר ועניין רק מניה וביה ומרישא לסיפא וכו’ כנ”ל. יען אשר לעניות דעתי, כוונתו באיסור חדש הנ”ל הוא, לחדש ולגלות דבר שלא נגלה כלל עד הנה. אבל כל אשר כבר הורידו והוציאו לנו מהנסתר לנגלה, ולא יחסר בלימוד הנגלה רק החיפוש ועיון, בלי ספק שבזה הניחו לנו מקום להתגדר ולזכות גם כן על ידם בתלמוד תורה דרבים. ואם גם ברוב ההסתבכות שבאלמוגי ים חכמתו, כל אשר ירבה בהם הפלפול והעיון, מבואר נראה לעיניים כמה פעמים, כי פירוש הפשוט והדרש שבהם יוצאים ועולים בקנה אחד, ואין להימלט מליבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט כאשר יבין המעיין בעצמו. וגם בכל מקום אשר ראיתי אגב אורחא צירופים נפלאים בראשי תיבות וסופי תיבות, לא מצאתי את לבבי לכותבם בביאור, ולא הצבתי רק ציונים בנקודות ועגולים על האותיות.
כלל שני: הוא אשר בפלס ומשקל חכמתו ורוח קדשו, מנה וספר כל דיבור ודיבור, הן בפה והן בכתב, מה לקצר ומה להאריך מה לחסר ומה לייתר, וכמובן מזה בסוף המאמר שאלו את ר’ יוסי בן קסמא (בסימן נ”ז ליקוטי מוהר”ן ח”א) שגם במסירת כתב ידו להמעתיק מחק כמה פעמים באמצע איזה תיבות, ולא חש (ולא שם אל ליבו העדר התבונה בהם שנמשך בסיבת החוסר והקיצור), ולא הביט על הכרחם להעניין, אשר זולתם אין מבינים בפירוש דבריו.
כלל שלישי: במקום שכולל הרבה דברים ועניינים, ובוחר בעניין אחד ותופס אותו למשל ולדוגמא ללמוד מאתו על כל העניינים הנמצאים בזה הכלל (אף על פי שכוונתו על זה וכיוצא בזה, ואין שייך כלל לשאול ולהתפלא על מה שתפס דבר זה דווקא לדוגמא, נראה ונגלה בכל זאת) כמה פעמים שנמצא לו כוונה מיוחדת – אף על פי שלא פירשה בפירוש – בבוחרו ותופסו זה העניין, ולא ענין אחר. (וכאשר נבאר לקמן בביאור המאמר שבסימן ד ליקו”א. ועוד בכמה מאמרים).
כלל רביעי: הוא בדבר הכלים הנזכרים בחיי מוהר”ן (סיפורים חדשים אות ה), אשר בהם בעצמם (נמצאים) כלי המלאכה שנפעלים על ידם. כי עיקר כל השגה מהשגותיו, תתפעל ותהיה בהתיקונים – להמשכת ותועלת השגות התורה – שנמצאים בה בעצמה, כעין המבואר לקמן סימן ו’ וסימן סימן ליקוטי-א, וסימן ז ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע באזהרות הכתוב וקשרתם לאות על ידיך וגו’, שאף על פי שכוונת הכתוב הוא על כלליות התורה (וגם נראה מלשונו כאינו מזהיר רק על דברי התורה אשר זולתו לקשרם לאות וכו’), ובכל זאת הודיעונו חז”ל באמיתת כוונת הכתוב ועניינו על עצמו, (ואדרבא, זולת עצמו ועניינו אין צריך כלל לקשרם על היד וכו’), שאם יחסר בכתיבת התפילין אפילו אות אחת מהכתוב הזה: וקשרתם וגו’, אין עוד בקשירתם שום תועלת, עד שגם כשמקשרים אותם עוברים על אזהרת הכתוב. וכן באזהרת הכתוב: וכתבתם וגו’, ובאזהרת הכתוב: ולמדתם וגו’ בשכבך ובקומך, אשר (לדעת כמה פוסקים) גם הדברים האלה עצמם בכלל החיוב ואזהרת הכתוב, שאם אין אומרים אותם בזמן שכיבה וקימה עוברים על המצווה הזאת. וחכמי הקבלה מפליגים ברוממות כל אות ואות שבפרשיות האלה, אשר הן הן האורות והמוחין המוכרחין לכל איש ואיש. וממילא מבואר, שגם דברי האזהרה שעל זה, בכלל האורות והתיקונים האלה, וכן לעניין קריאת שמע הנ”ל. (כלל הרביעי: שכל מאמר והשגה מהשגותיו הקדושים, נמשכת ועומדת יותר בהתיקונים הנזכרים בה, כעין המבואר לקמן בסימן ו’ ליקוטי-א’, ובסימן סימן ליקוטי-א’, ובסימן ז ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע בפקודת הכתוב: וקשרתם לאות וגו’. שגם אם סובב הכתוב על כלליות התורה, וגם נראה מפשיטות לשון הכתוב כאינו מצווה רק על דברי התורה אשר זולתו, לקשרם לאות וכו’, ובכל זאת הודיעונו חז”ל ט) באמיתת כוונת הכתוב, על עצמו ועל פרשייתו לבד. כי גם מעצם הפקודה הזאת אם יחסר אות אחת, אין בהקשירה שום ממש כלל. (וחכמי הקבלה יא מפליגים ברוממות כל אות ואות מאלה הפרשיות, הנקראים בשם כתרא דמלכא, והאור והמוח שבכל אות ואות מחויב ומוכרח מאד לכל איש ואיש בכל יום ויום, ומבואר ונראה מדבריהם שגם האותיות מדברי הפקודה הזאת בעצמה וקשרתם וגו’ נמצאים באלה האורות והמוחין. וכן נמצא הדוגמא הזאת בהכתוב: וכתבתם וגו’. ועוד נמצא לזה הרבה דוגמאות וראיות כאשר יבין המעיין בעצמו).
צאו לדרך, אך אל תשכחו שאנו מצווים ל”וחי בהם”… ח”י (18) כללים נפלאים!…
כלל חמישי: הוא כל מקרא או מאמר חז”ל שמזכיר קצת מאתו לאיזה עניין (סובב כוונתו על כל העניין ו) נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז”ל בזה העניין:
כלל שישי: דבר הכתוב זה לעומת זה עשה האלוקים, כפי ביאורו בספרי אמת, שכל הנמצא מצד הקדושה והטוב נמצא כנגד זה מצד הטומאה והרע (כקוף בפני אדם). ונלמד כמה פעמים צד הטוב מהיפוכו שבצד הרע.
כלל שביעי: בכל המידות והבחינות שמזכיר מהם בכל עניין, כלולה כל מידה ובחינה בפרטיות, מכל המידות והבחינות שבזה העניין. (כעין המובא בספרי אמת בדבר הספירות).
כלל שמיני: כל המדרגות העולות מאין תכלית עד אין סוף נחשבים כולם לאורות וכלים, כי כל מדרגה נחשבת לכלי אשר תקבל בעצמה את האור והשפע שנשפע בכל עת מהמדרגה שלמעלה מאתה, אבל כנגד המדרגה העומדת מלמטה יותר גם מאתה, נחשבת גם היא לעצם האור וקדושת המדרגה העליונה שנתקבל בה. (כלל השמיני: כי כל מדרגה שלמטה יותר נחשבת לכלי כנגד המדריה שלמעלה מאתה, והיא כנגדה תחשב לאור המתקבל בתוך הכלי).
כלל תשיעי: בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחידי הדורות (כרבי שמעון בר יוחאי והאריז”ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם, זולת על משה משיח בעצמו, שאנו מחכים אליו).
כלל עשירי: הוא, (ש)ברוב המאמרים הגדולים שבספרו הקדוש, נראה דרכו, לבל ידבר תחילה בחיבור וכלליות השגתו עם הכתוב או המאמר חז”ל יחדיו, עד שמציע ומפרט תחילה עצם ההשגה. (זולת בלשון סתם, יש שמקדים תחילה את הכתוב או המאמר חז”ל הכולל לכל דברי ההשגה שמבאר אחר כך). וכל פעם שנראה כמשנה ומחליף את הדרך והסדר הזה, נמצא לזה ביאור מדבריו:
כלל אחד עשר: שברובם ככולם מהמקראות ומאמרי חז”ל שדורש אותם בפירוש הפנימי והנסתר שבהם, נראה ברוב ועומק הפלאת מסילתו הקדושה, שסובב לחברם ולייחדם גם עם פירוש הפשוט שבהם – להבין משל ומליצה – ויש שלא נראה חיבורם ואחדותם עם פירוש הפשוט, מקוצר דעת המשיג ועומק המושג. וגם מאשר תתחלק ותשתנה המסילה הזאת ממאמר למאמר, ומעניין לעניין, כנודע ומבואר לכל אשר יסלול בה.
כלל שנים עשר: האמונה הפשוטה ברוממות דעת הבורא יתברך לאין סוף ועומקה לאין תכלית, עד כי נמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמתו ודעתו יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ואם בכל זאת נמצא לפעמים גם להיפך בהרבה דברים – הנחשבים לחיוב דעתו יתברך כשני הפכים (כפי המבואר מדברי חכמינו אשר רוח ה’ דיבר בם), ומדעתנו האנושה, נעלם לגמרי ונסתר סיבת זה החיוב. (קצת יותר באריכות מהדבר הזה, עיין בספר כוכבי אור חלק ב, אמת ואמונה, אות ו’. ואין זה רק בסיבת הרוחניות המצורף לאלה הדברים, עד שגם הם בעצמם נעלמים ונסתרים מדעתנו, וכעין המובא לקמן בכלל החמישה עשר עיין שם).
כלל שלושה עשר: הוא אשר חיברתי בחיבור בפני עצמו, ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית. ועדיין לא נדפס [ועיין בעניין זה לקמן בביאורים על תורה ס”ו חדר כ).
כלל ארבעה עשר: בדבר הטבע וכלליות הבריאה שבשם אלוקים ועניין השכינה, עם היות שהבורא בעצמו יתברך הבדיל בין קודש לקודש, ומכל שכן בין קודש לחול, להיותה נחשבת כזולתו, אבל מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. כי החכם ומבין מדעתו בידיעה דלא נדע ונתפס כלל, התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול נכנס ויוצא בשלומה וייחודה להבורא בעצמו יתברך. אשר באמת האמיתי, אין עוד מלבדו וזולתו כוח וממש בהטבע ושר העולם מט”ט שבשכינה הנ”ל, עד אשר יזכה ויתעלה לרוח הקודש (כעין נבואה בדורות הקודמים) משני הכרובים שבקודש הקדשים, ולא יראה ולא יחזה בזה לתמונה ממש חס ושלום, ודו”ק כי קיצרתי ודלגתי בעניינים דקים ורוחניים כאלה. (כלל הארבעה עשר: בשם השכינה, אשר מבואר מדברי המקובלים טו), שהיא המשכת אלוקותו יתברך לכלליות הבריאה, ולהיותה נחשבת בזה כביכול כעין זולתו. ובאמת, לא נחשבת לזולתו חס ושלום. כי מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. ולא כן בלב החכמים ומבינים מדעתם (בידיעה דלא נדע ונתפס בדעת העבים והמגושמים כמונו), כי להם תהיה התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול בתכלית אחדותו בעצמו יתברך, אשר באמת האמיתי אין עוד מלבדו וזולתו).
כלל חמישה עשר: מה שנודע בחכמות העמוקות, אשר להסברתם מוכרח לחלק ולהפריד את החכמה וההמצאה לחלקים ואיברים, ואחד באחד יוגשו וישולבו בחיוב והכרח זה לזה. ולפעמים גם בחלק אחד כשנחסר ונאבד אין ביכולת להביט ולראות את המטרה והמכוון אשר בה. ומרגלא בפומא דאינשי, שאין להראות להסכל והכסיל את המלאכה והעבודה הנחלקה ובלתי נשלמה, כי בתכלית ההיפך ימלא את פיו בשחוק ולצון מהעובד ומשתדל בה. ואולם, תורת משה שבחכמת האין סוף בעצמו יתברך, אשר אין סוף ותכלית להסיבובים והצמצומים (הנחשבים כעין איברים וחלקים הנ”ל) המוכרחים להסברתה והבאתה בלב המוגבלים והגופנים, נחשבים ועומדים כנגדה, גם החכמים והמשכילים שבהם, כעין הסכל והכסיל הנ”ל, אשר בתכלית ההיפך נשפלה ובלתי נחשבה כלל בעיניהם. ובאמונה לבד, יש ביכולת לבוא ולכנוס בסיבוביה ובצמצומיה. וגם כפי האמונה בדברי הרופאים ועצותיהם, להישמר ולרפא את המוח והדעת מיום ליום ומשנה לשנה, כן זוכים לעשות ולקיים את דבריהם, עד שיזריח גם אליהם אור הדעת הבלתי נודע להם בתחילה. ואם גם על זה מרגלא בפומא דאינשי, שבסיבת הכוזבים ושקרנים אין מאמינים גם לאיש האמת. אבל בסיבת השני הפכים בנושא אחד שנחשב לדעתו יתברך הבאת דעתו האין סוף בלב המוגבל (בהעדר התרופה ועצותיו הנ”ל), אין שום יכולת ואפשרות ותרופה כלל בעניין אחר.
כלל שישה עשר: (נזכר גם כן בהקדמת ליקוטי-א’ הנ”ל), שלפעמים מביא ב’ או ג’ ראיות לדבר אחד, ולהבלתי מעיין ומעמיק בדבריו נראים ונדמים כראיה אחת, והוא ברוב הקשר שהם קשורים ואחודים זה בזה:
כלל שבעה עשר: (שאין דרכו הקדושה להרכיב באמצעות קשרי דבריו הקדושים שבכל תורה, עניין מיוחד בפני עצמו, בלתי כוונה המיוחדת לזה. וכן) כשגומר להודיע עצם ההשגה של כל תורה, ומביא אחר כך איזה כתוב או מאמר חז”ל שמבאר בו זאת ההשגה, אין דרכו להרכיב בזה הכתוב או מאמר חז”ל ענין אחר (שלא דיבר בו מקודם ו)שלא נזכר תחילה בעצם ההשגה. ואם נראה לפעמים לעיני המעיין, ששינה מדרכו ומסילתו הזאת (ידע נאמנה, כי) נמצא לזה ביאור מדבריו הקדושים. (ובחתירתו וביגיעתו ימצא ויראה, מעט או הרבה, אשר נרמז גם זאת בדבר ההשגה שדיבר וגילה, ואז יבין כוונתו הנפלאה שהביאתו לזה).
כלל שמונה עשר: שבהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז”ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים, שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים וסומך את עצמו על המעיין שיודע מהם, או שידרוש אחריהם.