האווירה בדרך למנאלי החלה לנפץ ליחיאל את ה”רציונליות” המערבית אליה היה מורגל כל כך, והתחילה ולפנות דרך לנקודה שהייתה החבויה עמוק בקרבו…
אחרי המתנה בתחנה המרכזית המחניקה, הגיע האוטובוס הנוסע אל עבר ההרים הגבוהים – הרי ההימליה. היה זה אוטובוס ישן וחבוט בעל גגון גדול שעליו העמיסו כולם את חבילותיהם. יחיאל עלה אל האוטובוס, התיישב במקום פנוי וחיכה לתחילת הנסיעה. אל האוטובוס עלה תגר שמכר מגבות בד קטנות. יחיאל שם לב שכמה מן הנוסעים קנו להם כמה מגבות כאלה וזה היה נראה תמוה בעיניו. רק אחרי כמה דקות הבין יחיאל מדוע חשובות המגבות… האוטובוס שעמד תחת השמש הקופחת של ניו-דלהי התמהמה זמן רב. מיזוג אוויר היה כנראה דבר שטרם הומצא בזמן שתכננו את האוטובוס הזה, ומפניהם של הנוסעים שישבו וחיכו בחום העז, שלווה גם בלחות גבוהה, החלו לנטוף טיפות גדולות של זיעה. אותם נוסעים שקנו את המגבות הוציאו אותן וניגבו בהן את פניהם המיוזעות.
לקראת אחר הצהריים האוטובוס יצא סוף סוף לדרכו כשהוא עמוס לעייפה בהודים, בשני “פריקים” אירופאים וביחיאל אחד עייף, רעב ומבולבל… האוטובוס החל לנסוע כשהוא סובב שוב ושוב סביב הכיכרות העצומות של ניו-דלהי במשך כשעתיים, עד שיצא אל הכביש “המהיר” מחוץ לעיר. הכביש “המהיר” לא היה אלא כביש צר של נתיב אחד לכל צד, וכאן נפגש יחיאל בחוויה חדשה ומרטיטת לב, שכפי הנראה יכולים לחוות אך ורק בכבישי הודו.
לצפור בבקשה!
על הכביש ומצדדי הכביש היו כל סוגי כלי התחבורה האפשריים: אופניים, אופני ריקשה תלת גלגליים, אופנועים וטוסטוסים, עגלות רתומות לסוסים, עגלות יד שנסחבו על ידי הודים דלים. כולם התנהלו ביחד במן ערבוביה לא מובנת. אם יחיאל חשב שהוא נהג נועז עד היום, הוא גילה עכשיו סוג אחר של תעוזה – נהגי הודו נהגו לצאת לעקיפה בלי לבדוק כלל האם יש רכב ממול או אין! השלט הקבוע אחרי המשאיות “לצפור בבקשה!” קיבל משמעות חדשה עכשיו. נהגי הרכבים העוקפים מילאו אחר הבקשה בצייתנות ראויה לציון ולחצו על הצופר שוב ושוב. גם נהג האוטובוס שבו נסע יחיאל יצא לעקיפה, ויחיאל עצם את העיניים בחרדה כשראה משאית שועטת מולם, כאשר ברגע האחרון גם האוטובוס וגם המשאית נוטים לצד ונוסעים חציים על השוליים. כך נמנעה תאונה חזיתית! ההודים נראו שווי נפש וגם הנהג לא התרגש כלל. מה שהיה מפחיד מאוד היה שכל הולכי הרגל, סוחבי עגלות היד, עגלות הסוסים מילאו את שולי הכביש, כך שכל ירידה כזו לשוליים כמעט הביאה לדריסתם!
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
פרק ג – המפגש עם האדם המסתורי
פרק ד – על הקצה
פרק ה – ברוך הבא לגיהינום!
פרק ו – רחובות התוהו
אולי גם זה יעניין אתכם:
ההודים כאמור היו שוויי נפש. אולי בגלל האמונה בגלגולים ובגורל הקבוע ואולי בגלל שהמוות היה דבר שבשגרה בהודו, בפרט בכבישים הבין עירוניים. לא פעם ולא פעמיים נראו בצדי הכביש רכבים שנפגעו בתאונות קשות, ופעם אחת הבחין יחיאל גם במתים ששכבו לצדה של משאית גדולה שהתהפכה! יחיאל התחיל להבין שהוא נמצא במקום מסוכן מאוד, אבל מצד שני גם בו החלה לדבוק אותה השלמה עם הגורל והמציאות האכזרית שבהודו, בניגוד למערב שמנסה לצייר הכל כאילו הכל ורוד, לא ניסו להסתיר אותה כלל.
הקליפה המערבית מתחיל להיסדק
בכל מקום שהסתכל, יחיאל ראה סממנים דתיים. מול הנהג הייתה תלויה תמונה קטנה של הודי מזוקן יושב ומקל בידו. היה נראה שזו דמותו של איזה איש רוח שההודי קשור אליו. מלבד זאת, היו גם כמה תמונות של אלילים הודיים. קוף הלבוש כאדם ואוחז אלה גדולה בידו. פיל היושב כמו אדם ומקושט באבנים טובות. כל האווירה הזו החלה לנפץ ליחיאל את ה”רציונליות” המערבית שהיה מורגל בה כל כך, וכך להתחיל ולפנות דרך לנקודת היהדות החבויה עמוק בקרבו, לבקוע ולהאיר אצלו את האמונה האמתית – אבל זה יתגלה בפועל רק עוד חדשים רבים.
כך נוהג בורא העולם עם בניו השבויים בדעות זרות. בסבלנות אין קץ ובחמלה עמוקה מסבב האב הרחמן סיבה אחר סיבה, עד שמוציא את בנו האובד מתוך המבוך שהסתבך בו, אוחז בידו ומוליכו לאט לאט אל הנתיב הנכון.
יחיאל התחיל להבין שהוא נמצא במקום מסוכן מאוד, אבל מצד שני גם בו החלה לדבוק אותה השלמה עם הגורל והמציאות האכזרית שבהודו, בניגוד למערב שמנסה לצייר הכל כאילו הכל ורוד, לא ניסו להסתיר אותה כלל…
האוטובוס המשיך לנסוע, ואט אט התדלדלה התנועה והנסיעה החלה להיות יותר רגועה. יחיאל נתן דעתו לכך שכל הדרך רצופה במבני עץ וסוכות ששימשו כבתי תבשיל לנוסעים הרבים שגדשו את הדרך, הלילה כבר ירד והאוטובוס נעצר בצד הכביש להפסקה קצרה. חלק מהנוסעים פנו לעבר הסוכות שבחזיתן היה דלפק מלא בסירים עם כל מיני תבשילים שליחיאל לא היה מושג מה אופיים. הוא היה רעב מאוד ולכן עקב אחרי שני הודים שהצביעו על אחד הסירים וקיבלו צלחת מלאה בנזיד עדשים ירוק. יחיאל בירר האם תבשיל זה מכיל בשר וכאשר אמרו לו שלא, הוא היה יותר רגוע והזמין גם הוא צלחת. הבשר היה הדבר המסוכן ביותר בהודו, לא היה שום פיקוח ווטרינרי על מקור הבשר והרבה מחלות נבעו מאכילתו. רוב ההודים היו אמנם צמחונים, אבל היו עוד עמים בהודו שכן אכלו בשר. יחיאל הוזהר מחבריו שלא לנגוע בבשר במקומות שהוא לא מכיר, ודבר זה הציל אותו מאכילת נבלות וטריפות ומיני שרצים וחיות טמאות. הוא ניזון כמו רוב המקומיים אך ורק מאוכל צמחוני – עוד גילוי של השגחה ששמרה על יחיאל מלהתגעל לגמרי במאכלות אסורות.
לחם בושה
יחיאל התיישב סמוך לשני ההודים שישבו ליד שולחן מחוץ לפונדק, ועקב אחרי דרך אכילתם. על השולחן הייתה צלחת מלאה ב”צ’פאטי” – פיתה הודית מסורתית. יחיאל ראה שהם לוקחים את הצ’פאטי ועמו גורפים מהעיסה הירוקה ואוכלים. בלי לחשוב הרבה לקח יחיאל גם הוא צ’פאטי, גרף עמה מהנזיד והכניס לפיו ו… כמעט שנשרף לו הפה! הנזיד היה חריף באופן שהוא לא פגש לפני כן. לימים יסבירו לו שזו דרכם של ההודים לאכול מאוד חריף, אולי בשביל להרוג את החיידקים ואולי על מנת ליצור הרגשת שובע מהחריפות הצורבת בבטן שעות אחרי האכילה…
יחיאל הבחין שההודים מסתכלים עליו במבט מוזר. הוא המשיך לאכול ואז פנה אליו אחד ההודים ואמר לו כשהוא מצביע לעבר חברו: “הצ’אפטי הם של האיש הזה!”. יחיאל לא ידע את נפשו מבושה, הוא היה בטוח שזו צלחת מרכזית שהפונדק מספק ביחד עם התבשיל שקנה. לימים סיפקה לו חוויית בושה זו הבנה עמוקה יותר במה שאמרו חז”ל, שירידת הנשמה לעולם הזה היא על מנת שתזכה לקבל את אור התענוג של קרבת הבורא בשכר עבודתה ולא בחינם, שלא תהיה בבחינת “נהמה דכיסופא” – לחם של בושה, כמאמר הזוהר הקדוש: “מאן דאכיל דלאו דילה בהיט לאסתכולי באפיה” – מי שאוכל שלא משלו ירא להסתכל בפניו. הוא התנצל עמוקות וניגש לקנות לעצמו כמה צ’אפטים משל עצמו.
בכביש “המהיר” נפגש יחיאל בדברים חדשים ומוזרים, שכפי הנראה יכולים לחוות אך ורק בכבישי הודו, כמו ‘הפרה הקדושה’…
האור מפציע
הם המשיכו בנסיעה. יחיאל נרדם קצת וכאשר התעורר ראה שהאוטובוס כבר התחיל לטפס בהרים. החושך היה עמוק מאוד ורק פנסי האוטובוס שהאירו את הדרך חשפו צמחיה עבותה, שצמחה ממש עד לכביש המתפתל. באישון לילה עשו עוד עצירה ליד צריף עץ שנראה כעומד בודד בשום מקום, ולידו עמד הודי שבישל בסיר מפויח “צ’אי” כשהוא ממלא את הסיר בחלב מתוך כלי מלוכלך. יחיאל לא העז לשתות מהמשקה זהה עד לשלב מאוחר יותר במסע, אחרי שהתרגל לרמת ההיגיינה ההודית.
הנסיעה המשיכה ויחיאל ישב מהורהר כשהוא לא מצליח להירדם. הבוקר התחיל לעלות וכאשר עלתה השמש יכול היה יחיאל להבחין בצמחיה מסביב הכביש. בכל מקום שהסתכל היו עצים, הנוף הטבעי והירוק עשה לו טוב, הוא החל להרגיש שמחה מסוג שלא ידע עד כה, שמחה שהייתה למעשה שמחת מזלו שידע שמסע זה מוביל לגילוי האישיות האמיתית שלו כיהודי.
הם עברו דרך כפרים ציוריים ועיירות שבתיהם היו צבעוניים ומיוחדים בצורתם – הכל היה כל כך שונה ממה שהכיר, ויחיאל בלע בעיניו בהשתוקקות את המראות המיוחדים. גם התנהגותם של ההודים סביבו הייתה שונה לגמרי מהתנהגותם של בני המערב. הם התנהגו בעדינות ובשפלות. ויחיאל שם לב שהגברים שנסעו עם נשותיהם לא מניחים לנשותיהם לעשות שום דבר, אם היה צורך באיזה דבר היה הבעל קם ודואג לזה. היה זה עולם אחר שהיה מעין בבואה למשהו שחלף מן העולם, שכפי הנראה היה חסר מאוד בנפשו הצמאה והעייפה של יחיאל.
בשעות הצהריים הגיע האוטובוס סוף סוף למנאלי! נשאר ליחיאל רק עוד “מקצה” אחד – ממנאלי לכפר מתיאנה. מקצה שלולא ההשגחה הרחומה שליוותה אותו לאורך כל המסע, היה יכול להסתבך מאוד…