לפעמים צריך רק מפגש עם אדם מסתורי כדי לראות את האור בקצה המנהרה המובילה למזרח הרחוק. זה מה שקרה ליחיאל בניס שבצרפת…
בחלק זה נראה את נפלאות ההשגחה בהקשר ל”מבצע” שיחיאל נסע למזרח בשבילו. כמו שסופר בפרק א, – רמי, שהיה בחור ישראלי נחמד בסך הכל (לפחות במושגים של העולם שמחוץ לקדושה), היה לא פחות ולא יותר מאשר מבריח. כן – כל דבר בלתי חוקי שהיה אפשר להעביר, היו רמי וחבריו, הנחמדים לא פחות, מעבירים מהמזרח לאירופה וגורפים רווח נאה מאוד במעט זמן.
כמובן שהעדיפות ניתנה למוצרים קטנים שקל להחביא, לכן ההתמחות של החבורה הזו הייתה בהברחת תכשיטי זהב, יהלומים ועוד. אצל המבריחים ידועות מספר דרכים להעביר את סחורתם, אלא שגם שוטרי הגבולות מכירים אותן לא פחות. לכך גויס יחיאל הממציאן כדי שימצא דרך מקורית ובטוחה, והעיקר, כזו שעל ידה אפשר להעביר כמות גדולה בכל פעם. התכנית שגובשה על ידי יחיאל הייתה ליצר יציקת מתכת חלולה של דבר נוי כלשהו, כמו פסל, שבתוכו תוטמן תוך כדי תהליך היציקה חבילה שמנה, חבילה ששום מכשיר רנטגן לא יבחין בה עקב היותה יצוקה במתכת…
איך מייצרים דבר כזה בהרי ההימליה ללא חשמל? כזה היה יחיאל, מחפש רעיונות מעבר לגבולות היכולת. הוא כבר ימצא את הדרך. הרי כבר היו תרבויות עתיקות שיצקו מתכות לפני גילוי החשמל, נכון? אז למה הוא לא יוכל לעשות את זה?!?…
פרק א – מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב
פרק ב – כשהמזל יודע
אולי גם זה יעניין אתכם:
סודות המקצוע
יחיאל חקר לפני נסיעתו את התחום, פגש אומן היוצק מתכת בסדנתו, ראה איך זה עובד עם המפוח והתנור העגול והאש הסובבת ומלהטת את הכלי עם חתיכות המתכת עד שנעשה נוזל מבעבע ואדום כגחלת, אותו שופכים לתוך תבנית מגבס. כשיגיע להודו הוא “ישבור את הראש” איך לייצר את התנור להמסת המתכת, אבל הוא צריך חומרים טובים להכנת התבנית. בשביל זה היה חומר מיוחד שבא כנוזל, לוקחים את הפסל שרוצים ליצוק כמותו, שמים אותו במרכז של קופסה אטומה, שופכים את הנוזל לאחר שעירבו בו “מזרז” והכל הופך לגוש של גומי! אחר הייבוש חותכים עם סכין יפנית את גוש הגומי באמצעו לשני חלקים, מוציאים את הפסל המקורי והנה לכם תבנית גומי מדויקת להפליא של הפסל.
השלב הבא היה לצקת שעווה אל תוך תבנית הגומי, אז נוצר פסל משעווה. לאחר מכן, בדומה לשלב הראשון, מציבים את פסל השעווה בתוך קופסה אטומה וממלאים הכל בגבס, לא לפני שמשאירים פתחים משני צידי התבנית (על ידי מקלות שעווה). אחרי שהגבס יבש, מלהטים אותו באש עד שכל השעווה נמסה ונוזלת החוצה דרך הפתח שהושאר בתבנית. עכשיו יש לנו תבנית גבס שהחלל הפנימי שלה ריק ויש לו צורה של הפסל שרוצים ליצור.
וכאן מגיע השלב הסופי – המסת המתכת ויציקתה לתוך תבנית הגבס. התכנית הייתה ליצוק את הפסל כאשר החבילה העטופה היטב היטב בשכבות רבות כבר נמצאת במרכז התבנית, ואז לצקת הכל סביב החבילה, והא לכם פסל מתכת אומנותי אטום מכל צדדיו ששום קרן לא יכולה לחדור לתוכו ולחשוף את המטען היקר שבתוכו.
ולמה אני מספר את כל זה? ובכן, מיודעינו יחיאל לא הספיק לקנות בארץ את חומר הפלא שממנו מייצרים את התבנית הראשונית מגומי. אז לא היו אתרי אינטרנט וחיפוש ב”גוגל”, כל חומר היה צריך לחקור ולגלות איפה קונים אותו, בפרט חומר כזה מיוחד ליציקת מתכת שנמצא בעיקר בחנויות המספקות כלים וחומרים לצורפים. גם כשאדם נמצא בארצו זה אתגר לא קטן למצוא חומרים כאלו, בפרט שאינך עובד בתחום, ויחיאל חביבנו לא הספיק לקנותו! בהודו בטח לא ימצא כזה דבר, והיכן ישיג את החומר שבו תלוי כל המבצע? כאן התגלתה לראשונה ההשגחה המדהימה שיש על האובדים בארץ אשור…
איך מייצרים דבר כזה בהרי ההימליה ללא חשמל? כזה היה יחיאל, מחפש רעיונות מעבר לגבולות היכולת. הוא כבר ימצא את הדרך. כבר היו תרבויות עתיקות שיצקו מתכות לפני גילוי החשמל, נכון? אז למה הוא לא יוכל לעשות את זה?…
המסע ברחובות ניס
ובכן, כדי לספר את סיפור ההשגחה הראשון, נשוב ליחיאל שלנו הנפרד מחבריו בשדה התעופה בדרכו לצרפת. עם תרמיל על שכמו ומעט כסף בכיסו עולה יחיאל על המטוס, נוחת אחרי מספר שעות בעיר חוף דרומית של צרפת – ניס, שם גרו הסבא והסבתא, פוגש את הדוד המחכה לו שמסיע אותו לבית של סבא וסבתא. יחיאל נוחת בבית הזקנים הזה, מקום שממש אין לו מה לחפש שם. יש לו כיממה להעביר עד שימשיך בדרכו. סבתא כבר זקנה וללא כוחות מיותרים לארח נער מוזר וקצת פרוע, היא מזהירה אותו לא לעשן בחדר וגם לא לעייף אותה. היא הכינה משהו לאכול ונכנסת לנוח. הסבא שוכב כאבן שאין לה הופכין בחדרו ויחיאל לא יודע בכלל מה קורה איתו ובאיזה מצב הוא. הוא מעביר כמה שעות של מנוחה ואז מחליט לרדת לעיר לחפש את החומר שממנו מכינים את תבנית הגומי.
כפי שציינתי, על מנת לאתר חומר כזה מקצועי אפילו אדם מקומי צריך לא מעט זמן וטרחה והכוונה, כל שכן כשאתה בארץ ניכר שתושביה ידועים כלא ידידותיים לזרים, וכל שכן בעיר חוף דרומית תיירותית. ובכלל, לך תחפש בית מסחר לציוד יציקה מקצועי בלי להכיר אפילו את שמות הרחובות וקווי האוטובוס שלה. רק מטורלל ומפונטז כמו יחיאל שלנו מסוגל לנסות דבר כזה…
אבל! מעניין כל כך להבחין בכך שהקב”ה נחלץ לעזרתם של בניו, אפילו בשביל דבר כה טיפשי וזניח. אולי בגלל שבשבילם כרגע זה בכלל לא טיפשי וזניח ונראה חשוב מאוד, ואז כביכול אומר אבא שבשמים: זה חשוב לך? אם כן זה חשוב לי! אני אעזור לך. ואולי, וזה יותר מסתבר, בשביל שיתעוררו לראות את מציאות הבורא והשגחתו ויעזבו את אותן שטויות…
יחיאל מיודענו, שלא מודע כלל למה שמתרחש סביבו ברובד הרוחני, מגיע בעיר למקום שנראות בו חנויות מכל מיני סוגים, הוא מתהלך מפה לשם ולא רואה חנות שמתקרבת למה שהוא צריך, לא חנות למלאכות יד ולא לחומרי עבודה – כלום. כך מסתובב יחיאל ברחובות כמה שעות, כשמדי פעם הוא מנסה לשאול ולבקש עזרה והכוונה ומנסה להסביר באנגלית ובצרפתית עילגת מה בדיוק הוא מחפש, הסברים שאף אחד לא ממש מבין.
שלטים בעברית וגבר מזוקן
ואז נגעה בו יד ההשגחה! יחיאל כבר היה על סף ייאוש. הוא סטה לרחוב צדדי בניסיון לעקוב אחר אחד ההסברים הלא ברורים שמישהו נתן לו, ולפתע קלטו עיניו סימנים מוכרים! אותיות ענק בעברית! הוא לא האמין למה שנגלה לנגד עיניו: חנות קטנה של עושה שלטים, שבין השלטים רבים כתובים באותיות עבריות מיושנות כמו שאפשר למצוא רק בבתי כנסת ישנים! הוא נכנס לחנות ושם פגש יהודי מזוקן שבלא להרבות במילים חקר אותו למעשיו, הבין תיכף מה הוא צריך ומיד הפנה אותו לחנות גדולה למלאכת יד, כאשר הוא מנחה אותו עם איזה אוטובוס יגיע לשם, לבקש לרדת במספר מסוים של הרחוב וכן הלאה. ואת כל זה הוא רשם על נייר במדויק, נזף ביחיאל על כך שהוא מסתובב בחום בלא בקבוק מים והשקה אותו בכמה כוסות, ואז יחיאל בתקווה מחודשת, נדחף במהירות החוצה להגיע לחנות לפני שעות הסגירה.
בורא עולם נחלץ לעזרתם של ילדיו גם בדברים ‘זניחים’… יחיאל יעיד על כך!…
יחיאל הגיע לחנות על פי ההוראות, ובאמת מצא חנות גדולה מלאה בכל טוב לעוסקים במלאכת יד. אולם לאחר שיחה עילגת עם אחת המוכרות בחנות, שדווקא ניסתה להבין, הגיעה גם היא למבוי סתום, יחיאל הרגיש ששוב נסגרות כל האפשרויות בפניו. “מצטערת מאוד”, אמרה לו בפרצוף של השתתפות בצערו, “אבל כאלו חומרים מקצועיים אין אצלנו”.
מה עושים? יחיאל אובד עצות וגם הזמן הולך ואוזל. טלפונים אין וסבתא בטח מאוד דואגת לו אחר שנעלם לשעות ארוכות. הערב כבר יורד והוא שוב צמא ורעב וגם עייף מאוד.
ושוב, כשיחיאל עמד על סף ייאוש, בדיוק אז עובר שם אחד הקונים ושומע את סוף השיחה, מתערב ומגלה: ברחוב מסוים יש מחסן שבו ימצא יחיאל את מבוקשו! הדרך להגיע לשם היא פשוט ללכת ברגל, אין לשם כמעט תחבורה ציבורית ומונית היא הרבה מעבר לתקציב הדל של יחיאל… זה אומנם לא כל כך קרוב אבל זה אפשרי.
המחסן שבשדרה החשוכה
הייתה זו שעת ערב מאוחרת מאוד כשיחיאל הגיע לרחוב ששמו היה רשום לו על פיסת הנייר. רחוב של בתי מגורים קטנים לאורך שדרת עצים עבותים. לקח ליחיאל קצת זמן לאתר את המחסן שהיה ממוקם בחצר אחד הבתים. הוא נכנס לשם, הסביר מה מבוקשו, ולהפתעתו ולרווחתו מיד קיבל כמה צנצנות של החומר המבוקש, שילם ויצא! זהו זה! זה נגמר! הוא מצא! איזה נס! מה רבו מעשיך השם!
האמת היא, שהמילים האחרונות לא עלו על דעתו כלל, ורק לאחר שנים יבין יחיאל איזה נס נעשה לו! הוא הרי היה יכול להסתובב כך באותה עיר חוף כמה ימים בלי למצוא את המחסן הזה, שלא היה לו שום שלט בחוץ והכירו אותו רק אנשי מקצוע וספקים. אבל רחמיו של הקב”ה מתגוללים באופן הפשוט ביותר על בניו הנמצאים שם בחוץ, בגלות, שקועים בהבליהם ואינם שמים לב מנין באו ולאן הם הולכים. ולא רק, אלא גם כשנעשה להם נס הם אינם מכירים בכך כדי להרים את עיניהם לשמים. וכך חוזר יחיאל שלנו לבית סבתו, שמח על ה”מזל” שהיה לו ולא מעלה על דעתו כלל שיד רחומה כיוונה אותו בשביל שאולי, סוף סוף, יתעורר משנתו העמוקה…
מי היה אותו אדם מזוקן שכיוון אותו למקום ששם תצמח ישועתו? מה הוא עשה עם חנות השלטים המוזרה שלו באמצע סמטאות ניס? ומדוע כל הישועה הסתובבה דווקא על ידי יהודי שומר תורה ומצוות? זאת לא נדע עד שיבוא משיח ויספר לכל ישראל מה שעבר עליהם בגלות, כמובא בסיפורי מעשיות בסוף המעשה משבעה קבצים.