יום אחד הופיע בגואה מחזה מרתק שקסם ליחיאל: עגלה עם צועני אמיתי שהחלום שלו היה לחדש את דרך הצוענים בעולם. האם הוא יצליח?…
כפי שכבר נוכחנו בפרקים הקודמים, הזמן בהודו הוא דבר מאוד גמיש ולא מוגדר, וכך עברו על יחיאל שבועות ארוכים שהפכו לחודשים מבלי משים, וכבר התקרבה “העונה” של גואה לסופה. כדי להמחיש את ה”כישוף” שהיה על הזמן בהודו נספר, שיום אחד הגיעו מארץ ישראל צוות של אנשי קולנוע לצלם סצנה לאיזה סרט. הם באו עם ציוד רב, מצלמות ומכשירי הקלטה ועריכה, התמקמו באחד הבתים ותכננו להתחיל בעבודתם. אבל הם לא לקחו בחשבון את החמקמקות של הזמן – לא עברו מספר ימים וציוד הצילום מצא את עצמו עומד חסר שימוש בבית, והחבורה כולה ישבה על החוף עד שנהייתה מעורה בכל העניינים, כולל השתתפות במסיבות, שימוש בסמי הזיה וכל מרעין בישין שהיו בשפע באותו מקום מקולל, עד שעבר הזמן שניתן להם לפרויקט והם חזרו כלעומת שבאו בלי הצילומים.
המטיילים, ויחיאל בתוכם, החלו לתכנן את המשך המסלול. בעיקרון, המסלול היה ידוע: קיץ בהרים, חורף בגואה. אבל זה היה מסלול בסיסי בלבד, בתוכו היו תתי עונות ומסלולים חלופיים שהתפרסו ברחבי הודו ועל פני הגלובוס כולו. יחיאל, שהרגיש שהוא כבר מיצה את האתגר שהודו הציבה לו וכבר ידע להסתדר בכל מקום ובכל מצב לבדו, חשב לנסוע לדרום אמריקה לאזורים הפראיים ביותר כדי “להתייצב באומץ מול המוות בעיניים פקוחות”, כפי שהגדיר זאת במוחו שכבר היה חולה במחלת הדמיונות מבלי שהיה מודע לכך.
אילו היה יחיאל מוציא מהכוח אל הפועל את תכניתו לנסוע לדרום אמריקה ולשהות שם לבד ביערות, רוב הסיכויים שהיה חוזר משם בארון קבורה.
אבל ההשגחה רצתה אחרת…
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול
אולי גם זה יעניין אתכם:
יום אחד הופיע בגואה מחזה מרתק. עגלה עטויה בבדים צבעוניים, רתומה לגמל, שני הודיים שחומים יפי תואר עטויי לבן מובילים אותה, ובעגלה – צועני אמיתי יוצא אירופה! הצועני התערב בחברת המטיילים והתגלה כאיש הוזה, אלים ופראי. הייתה לו הזיה עזה שהוא חלם לממש אותה: לחדש את מסלול נדודי הצוענים סביב העולם, שלטענתו עבר גם בהודו. הצועני כלל לא מצא חן בעיני יחיאל, אבל אחרי כמה ימים הגיעה הצעה שהוא לא עמד בה – להצטרף לצועני למסע בעגלה שימשך ימים רבים דרך כפרים ודרכים שכוחות עד לעיר פּוּשְׁקַר המדברית, אחד המקומות “המקודשים” להודים והמלא בבתי עבודה זרה וסוגי בבות שונים, משם הביא הצועני את העגלה והגמל במשאית ושם שכר גם את שני ההודים שיטפלו בגמל ויובילו אותו.
בפושקר הם הוזמנו להצטרף להקמה של חווה על שטח במדבר שקנה שם אחד המטיילים הוותיקים, שיחיאל הכיר מעט בגואה. היה זה ישראלי ששמו שלמה והוא עסק בתכשיטי זהב. היה איתו צורף זהב צמוד מנפאל שהפליא לעשות במלאכת מחשבת תכשיטי זהב מופלאים ביופיים והכל בעבודת יד, אומנות שעברה עד אליו מאב לבן במשך דורות. והוא, שלמה, היה סוחר בהם ברחבי העולם. שלמה עטה על אצבעותיו, זרועותיו וצווארו תכשיטי זהב כבדים ויקרים מאוד. הוא היה אדם תקיף ולא פחד משודדים וגם לא מההשפעה הרוחנית של ריבוי הזהב, שבקרב המטיילים רוויי הרוחניות כביכול, דובר רבות שזה כבד על הנפש כי זה מעורר דינים ורק אדם חזק יכול לסבול זאת.
יחיאל הצטרף ביחד עם עוד שני מטיילים יהודים לצועני, והמסע החל. הייתה זו חוויה מיוחדת במינה להתנהל בקצב המתון של הגמל המושך את העגלה לאיטו. היה פנאי להביט על כל תוויי בדרך, על כל פיתול ומורד. דרך כפרים הודים שהזמן עצר שם מלכת והאנשים הגרים שם לא ראו תייר מעולם. בכל מקום שבאו עוררו סקרנות עזה, והיו שרצו אחרי העגלה וזרקו לתוכה מטבעות בחשבם שכאן בוודאי נוסעים אנשי רוח מיוחדים במינם… כל זה תרם עוד להזיה של יחיאל שהוא נעשה מין סוג של איש רוח.
שלמה עטה על אצבעותיו, זרועותיו וצווארו תכשיטי זהב כבדים ויקרים מאוד. הוא היה אדם תקיף ולא פחד משודדים וגם לא מההשפעה הרוחנית של ריבוי הזהב, שהמטיילים ‘הרוחניים’ חשבו שזה מעורר דינים ורק אדם חזק יכול לסבול זאת….
בכל מקום אליו הגיעו, תושבי המקום עמדו סביבם כשהם נועצים בהם מבטים סקרניים בלא הפסק אפילו של רגע ועוקבים אחר כל תנועה ודיבור, כשהם מגיבים מדי פעם בצחוק או בפטפוט ער לנוכח מעשיהם של המטיילים. הצועני היה מנסה לגרשם, אבל ללא הועיל. ההודים נסוגו קצת אחור למול תנועותיו המאיימות ותיכף חזרו למקומם. זה פשוט היה יותר חזק מהם. הם לא ראו כזה דבר מעולם.
כך עברו להם הימים בעגלה המתנדנדת לאיטה. בין יושבי העגלה התגלעו מדי פעם חיכוכים. זה רצה לנגן בגיטרה והשני רצה שקט. זה רצה לעצור וזה להמשיך. בחניה התווכחו מי יקושש עצים ומי יבשל, וכן על זו הדרך. יחיאל הזאב הבודד שלא התערב בשום וויכוח, מצא את עצמו מותקף כמה פעמים בצעקות של חימה על ידי הצועני. אבל בניגוד לשאר המטיילים שחששו מאלימותו של זה, הוא לא נע ולא זע מפניו.
יום אחד, באחת החניות הרבות, התרחק יחיאל מהמחנה. לאחר הליכה של כחצי שעה שמע רחש מאחוריו. הוא הסתובב – היה זה הצועני…
הצועני ניגש אליו ואמר לו: “תדע לך שאתה בר מזל. תכננתי ללכת אחריך ולהרוג אותך. אבל משהו מונע אותי מלהרע לך ואני חושב שאתה אדם מיוחד במינו. ראיתי גם כיצד אתה מאכיל את הגמל בלי להתרחק משיניו המסוכנות. אתה לא מפחד מהמוות ולכן המוות לא יכול לך…”
החלום שקסם ליחיאל: לחדש את מסלול נדודי הצוענים סביב העולם…
הקב”ה ריחם על יחיאל והציל אותו, אבל יחיאל לא חשב על זה. הוא רק קיבל את המחמאה של הצועני ברצינות יתירה כהוכחה להתעלותו “הרוחנית”. במוחו ההוזה, הוא כבר הרגיש שהוא במדרגת “בַּגְוּאַן” – חכם. הוא חש מלא עצמה ומלא חכמה. בערבים ישב מול המדורה כשעיניו מהופנטות מהלהבות ומוחו משוטט במחשבות של חכמה כביכול. חבריו לעגלה גם הם נתנו לו את ההרגשה שהוא משהו מיוחד, וכך הלך יחיאל והתקרב אל סף השיגעון, שבעיניו היה נראה כ”הארה”…
מסלול העגלה בקרב הכפרים הגיע אל סופו. כעת השתרע כביש ארוך עד העיר פּוּנַה, לשם היו פניהם מועדות עתה. לגמל הרתום לעגלה לא היה מקום נוח ללכת יותר. בכביש עברו מכוניות ומשאיות שהבהילו אותו והקפיצו אותו לצידי הדרך שלא היו רחבים דיים. לאחר כמה שעות של התנהלות מסויטת החליטו שאי אפשר להמשיך כך, וברגע שמצאו רחבה לחנות בה סטו אל הצד ועצרו. הם התייעצו מה לעשות ולבסוף הוחלט שימשיכו עם הגמל והעגלה איכשהו עד העיר הבאה, שהייתה מספר קילומטרים משם, ושם ינסו לשכור משאית עליה יעלו את הגמל והעגלה כמו שעשו בדרך לגואה, ועמה ייסעו עד לפונה ומשם ימשיכו בעגלה בדרכים נוחות יותר.
ההליכה עד לעיר הבאה, שהייתה רק מספר קילומטרים, ארכה להם שעות רבות כאשר הגמל המבוהל בקושי מוכן להתקדם כמה צעדים וגם זאת אחרי שידולים רבים ומכות. לבסוף, כשהגיעו לשם ביגיעה רבה, התברר שאין שם משאית מתאימה… הם כבר כמעט חשבו לצאת לעוד מסע מפרך כזה עד לעיר הבאה, כשפתאום הבריקה ליחיאל ההכרה שהם פשוט מבולבלים – הם כל כך התרגלו לקצב של הגמל עד שנראה היה להם שהעיר המרוחקת בסך הכל כעשרים קילומטרים היא רחוקה ולכן לא עלה על דעתם דבר פשוט – אם ישכרו מונית כאן, שזה היה דבר שתמיד זמין בהודו, היא תעשה את הדרך לעיר הבאה ברבע שעה, ושם יוכלו לחפש משאית ולהגיע איתה למקום החניה בו הם עומדים ולהעמיס את הגמל…
וכך עשו. אחד ההודים נסע במונית לעיר הקרובה וחזר לאחר כשעתיים במשאית גדולה. הם העמיסו את הגמל והעגלה כפי שהם רתומים למשאית, ועלו גם הם וישבו שם. הנסיעה לפונה לא ארכה יותר מכמה שעות, ובערב הם הגיעו למרכז רוחני שסביבו היו תיירים רבים, בעיקר ממוצא גרמני, שהיו תלמידים נלהבים של גורו מפורסם. יחיאל ראה את הצעירים האירופאים עטויי הבדים שניסו ללכת בדרך הרוחנית של ההודים, אבל בילו זמן רב בבתי קפה מפוארים. היה להם כסף רב וה”רוחניות” שלהם נראתה ליחיאל כמו משחק. כשנכנסו חבורת המסע העייפים והמאובקים לאחד מבתי הקפה לטעום משהו, הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים. יושבי המקום היו כאמור צעירים “יפים” ומפונקים, ולעומתם נראו המטיילים כמו פראים.
כולם היו עייפים למדי והמחשבה על פריקת הגמל והעגלה והמשך הדרך הייתה כבדה עליהם. אחרי כמה דיונים הוחלט להפסיק את “דרך הצוענים” ולהמשיך עם המשאית עד היעד המקורי – פושקר. יחיאל התאכזב מהתבוסתנות של חבריו, ובפרט התפלא על הצועני שוויתר כל כך בקלות, בזמן שזה בעצם היה חלומו – לחדש את דרך הצוענים, שמסע זה היה אמור להיות ה”פיילוט” של כל התכנית.
יחיאל החליט שוב לפנות לדרכו הבודדת. הוא הודיע לחבריו שהוא נשאר כאן בפונה. הם ניסו לשדל אותו להצטרף אליהם אבל הוא בשלו – “אני נשאר כאן. אולי אגיע לפושקר ושם ניפגש שוב”.
מה עשה יחיאל בפונה והאם הגיע לבסוף לפושקר? על כך בפרק הבא…
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
