השבוע קוראים את פרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, ועוסקת בדיני הקרבנות – עיקר עבודת המקדש.
קרבן העולה – הקרבה מוחלטת
הפרשה פותחת בקרבן העולה – קרבן שבו כל הבהמה מוקטרת לגמרי על גבי המזבח.
היחידים שנהנים ממנו בעולם הזה הם משפחות הכהנים, המקבלות את עור הבהמה.
זהו קרבן שלם, כולו לה’ זה מסמל מסירות גמורה.
קרבן המנחה – העיקר הכוונה ולא התוצאה
לאחר מכן מופיעה המנחה – קרבן פשוט העשוי מקמח ושמן.
המילה “מנחה” מופיעה גם בתפילת מנחה, ובאמת במסכת פסחים התוספות שואלים: למה דווקא תפילה זו נקראת כך?
רש”י מביא מדרש ומסביר: מי מביא מנחה? עני. מי שאין בידו להביא קרבן בהמה, מביא קמח ושמן.
והקב”ה אומר: מי שמביא מנחה – כאילו הקריב את נפשו.
המסר כאן הוא עצום: הקב”ה אינו מבקש עושר או פאר – אלא מסירות. גם הקרבה קטנה – כשהיא שנעשית מכל הלב – שווה כהקרבת הנפש עצמה.
הנקודה היא: שכולנו רוצים לעשות טוב, אבל צריך להקריב.
להקדיש זמן, מאמץ, וכסף – כדי להתקרב לה’.
לא נדרש עושר גדול או מעשים עצומים – אלא רצון למסור משהו לה’, ולו הקטן ביותר.
אולי גם זה יעניין אתכם:
מעלת ההקרבה – פרשת השבוע ויקרא
מלאך אחד מיני אלף – פרשת השבוע ויקרא
קרבן שלמים – כדי ליצור שלום צריך לוותר
הקרבן הבא הוא קרבן שלמים – מלשון שלום.
למה “שלמים”? כי כולם נהנים ממנו: המזבח – חלק לה’, הכהן מקבל חלק, וגם האדם שמביא את הקרבן – אוכל ממנו.
זהו קרבן של שותפות והרמוניה – שכל חלקי העם שותפים בו.
רבי נתן כותב שהמכה הגדולה בדורנו היא המחלוקת.
תמיד יש מי שמתנגד, מי שצריך “להגיב”, מי שנאבק רק כדי להיאבק – גם אם אין בזה צורך.
אבל קרבן שלמים מלמד אותנו: שכדי ליצור שלום, צריך לוותר.
צריך להיות מוכן לתת משהו כדי שכולם ירגישו חלק, כדי שלא נכאיב לאחר.
קרבן חטאת – להעביר את רוח השטות
כאשר אדם חוטא, עליו להביא קרבן חטאת.
הוא סומך את ידיו על ראש הבהמה – והאריז”ל מסביר שזהו פעולה של העברה:
האדם, שבמעשיו ירד מדרגת אדם לדרגת בהמה, מעביר את החטא לבהמה, מקריב אותה, ומתכפר.
הרעיון כאן הוא להסיר את רוח השטות – אותה רוח שבעטיה אדם חוטא.
הגמרא אומרת: ”אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”.
ועל ידי הקרבת הקרבן – הוא מתנער מהרוח שטות, מהטעות, וחוזר בחזרה להיות מי שהוא באמת.
קרבן עולה ויורד – כל אחד צריך לעשות כפי כוחו ויכולתו
ישנם חטאים מסוימים שעליהם מביאים קרבן שנקרא “עולה ויורד”.
קרבן זה משתנה לפי יכולתו הכלכלית של האדם: אדם עשיר מביא בהמה, ועני מביא מנחת סולת.
המסר כאן חשוב: לא כולנו אותו דבר. כל אחד נדרש לעשות לפי יכולתו – לא יותר ולא פחות.
השלמות אינה באחידות, אלא ביכולת לעשות את הטוב מתוך המקום שלי.
לא מה שאני לא יכול – אלא מה שכן.
וזה מה שמחזיר את האדם לגדולתו.
גם הקרבה קטנה – כשהיא שנעשית מכל הלב – שווה כהקרבת הנפש עצמה.
שמירת השבת – הדרך לכפרה ותשובה אמיתית
בסוף הפרשה נאמר:
“אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ לְאַשְׁמָה בָּהּ” (ויקרא ה’, ו’).
רבי נתן מגלה רמז נפלא בפסוק זה: האותיות של המילים “לְאַשְׁמָה בָּהּ” – ל’, א’, ש’, מ’, ה’, ב’, ה’ – הן ראשי התיבות של שבע שורות הפיוט שאומרים בתפילת שחרית של שבת, מיד לאחר תפילת “אֵל אָדוֹן”:
ל-ק-ל
א-שֶׁר
ש-בת
מ-כל
ה-מעשים
ב-יום
ה-שביעי
רבי נתן מסביר: שהחטא הוא תוצאה של רוח שטות, והכפרה האמיתית מגיעה דרך שמירת שבת.
כאשר אדם שובת ממלאכתו ומתחבר למהות השבת – הוא נוגע בשורש התשובה.
השבת, אם כן, איננה רק יום מנוחה – אלא דרך תשובה עמוקה, תיקון אמיתי, וחיבור מחודש עם הקב”ה.
שבת היא הזמן לחיבור, למחילה, ולהתחדשות.
שיהיה לנו שבת של שלום, הקרבה ושמחה.
שנזכה כולנו לתשובה שלמה, לגאולה קרובה, ולראות בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
אמן.
