משפיעים לנו פרנסה משמים רק כדי שנלמד לחבר בין שני הדברים הכי מנוגדים וכמעט בלתי אפשריים עלי אדמות…
כאשר אדם מגלה את הרוחניות ומתקרב לבורא עולם, מתחיל להתרחש בחייו מאבק חדש שלפני כן לא היה בנמצא כלל – מאבק בין גשמיות העולם המתגברת עליו על ריבוי הצרכים והטרדות, התאוות והמריבות, לבין הרוחניות והקדושה שבהן הוא שואף למלא את נשמתו על ידי תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים.
לפני שהאדם ידע שיש קדושה, הוא לא ידע בכלל שהמאבק הזה קיים, הכל היה ברור ומוגדר על ידי מיליוני בני אדם החיים באורח חיים דומה פחות או יותר, “בעזרתם האדיבה” של אנשי ה”תרבות” והתקשורת על כל גווניה. אומנם לא היה אור בחייו, וגם כשהלך לו טוב זה לא גרם לו לשמחה פנימית ותמיד נשאר צמא וחסרון כלשהו שצרב בלב, וכמובן כאשר דברים לא התנהלו כראוי הפחד והדאגה שלטו, תהום הייאוש פערה את פיה עוד יותר…. אבל כל זה היה עולם מוכר המתנהל, פחות או יותר, בתבנית ידועה.
ועכשיו, שהאור נכנס לחייו זה מרגיש לו כל כך טוב ונפלא, ורק המאבק שבין צרכי הגוף והפרנסה לבין הרצון לדבוק בבורא מעיק כל כך. למה אי אפשר להניח לו ללכת בדרכי השם הטובות והנעימות אחרי שכבר עשה את השינוי ושבר את החומות? האם לא ראוי שהצד הגשמי של החיים יהיה כפוף לצד הרוחני וישמש אותו במקום להפריע לו?
הפרנסה לא נצרכת להם
אכן, יש כאן בבריאה דבר פלא – שילוב לא מובן בין גשמי לרוחני, המייחד כל כך את הבריאה ובפרט את האדם בעל הבחירה. כי באמת, למרות שלנו נראה שהצורך לחבר ביניהם הוא מטרד מעיק, דווקא מהשילוב הזה נמשכות כל ההשפעות והפרנסה. אולם למען הבחירה, הניסיון הזה יכול גם להשתלשל לטרדות ויגיעות קשות שפעמים רבות, בסופו של דבר, גם אינן מניבות כלום.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כל השפעת הפרנסה נועדה אך ורק לשילוב והחיבור בין גשמי לרוחני, הגוף לנשמה. לנשמה כשהיא לבד אין צורך בפרנסה, וכן לגוף כשהוא נטול נשמה אין שום צורך בפרנסה, ורק כאשר הם ביחד הפרנסה נצרכת ואז הקב”ה משפיע אותה. לכן, תיכף ומיד כשיש בריאה חדשה, למשל כשנולד ילד, הקב”ה מיד משפיע את הפרנסה לאותה בריאה. נמצא, שעל מנת לקבל פרנסה בקדושה צריכים לעשות חיבורים של רוחני וגשמי, שהם כעין הולדה של בריאה חדשה, והחיבורים צריכים להיות מתוקנים ובקדושה גדולה.
ממצוות ועד עסקים – הכל רוחניות
בשורש, החיבור הזה מתחיל ב”המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים” – כך זה מובא בלשונו הזכה של רבי נחמן מברסלב (תורה “תקעו – אמונה”), ויש הרבה מה לבאר בעניין זה, כמו שמאריך רבי נתן מברסלב בכמה מקומות (עירובין ה, ועוד), והאופן הזמין והמוכר לנו ביותר הוא לימוד התורה וקיום המצוות, שהם עיקר החיבור של הרוחני עם הצמצום והגשמי. התורה היא אור אלוקי המצומצם באותיות, וכן המצווה נעשית על ידינו בגוף, במקום וזמן גשמיים, ואילו עצם המצווה בשורשה היא אלוקית.
משפיעים לנו פרנסה משמים אך ורק כדי שנדע לעשות את החיבור בין הגשמי לרוחני, הגוף לנשמה. שהרי, לכל אחד מהם בנפרד אין צורך בפרנסה, לכן חברו ביניהם ותזכו לשפע של ברכה ברוחניות ובגשמיות, גם לגוף וגם לנשמה…
מזה משתלשלות כל שאר פעולות האדם, שבכולן ככל שאנחנו משכילים לחבר את הגשמי עם הרוחני אנו זכאים להשפעת הפרנסה הטובה. למשל, כאשר אנו עוסקים בענייני הגוף, אם נקשר את זה לשורש הרוחני, למשל שנכוון שאנו משתדלים בעניין הפרנסה על מנת שנוכל לעבוד את הבורא, להקים בית של תורה, ולחנך את ילדינו להאמין בו ולשמוע בקולו, נעשה חיבור של הגשמי עם הרוחני ואז מושפעת הפרנסה באופן המחזק את צד הקדושה, וזו נקראת פרנסה שבקדושה.
לא להפריד, ולא לחבר עם מה שלא צריך
מדברים אלה נלמד על כמה שינויים שעלולים להיות בכוונת החיבור בין גשמי לרוחני, שמשם נעשים כמה קלקולים בעניין הפרנסה.
לדוגמה, כאשר אדם לא מתייחס כלל לקדושה אלא עושה הכל בשביל הגשמיות, אזי אין המשכת רוחניות לתוך צמצומים – אין חיבור בין רוחניות לגשמיות, וממילא אין בריאה חדשה ואין המשכת פרנסה, וכל חיותו היא ממקום שבהמות וחיות מקבלות אותה. וגם כשנראה שיש לו שפע אין זה נחשב לפרנסה כלל, מכיוון שהיא לא מועילה לו אלא מזיקה לו, כי במקום לקרב אותו לבורא עולם ולזכות אותו לחיי נצח היא מרחיקה אותו, כי היא מחזקת אך ורק את הגשמיות ומורידה אותו לבאר שחת…
כשאין חיבור בין הרוחניות לגשמיות והכל נעשה רק לחומר, האדם הופך ל”חמור” – משועבד לכסף ומאוויי העולם הזה…
לעומתו, יש את האדם שיש לו יחס לקדושה, ואדרבה, הוא מאוד רוצה בה, אלא שגם הוא מפריד בין הרוחני לגשמי, שחושב שהרוחניות היא רק כאשר עוסקים בתורה ומצוות, וכאשר הוא מתעסק בעניינים גשמיים שוכח לגמרי לקשר את זה לרוחניות. גם זה, למרות שהוא טוב לאין ערוך מקודמו, מתקשה למשוך פרנסה בגלל ההפרדה שעושה בין הרוחניות לגשמיות. דבר זה מגביר עוד יותר את הצורך שלו כביכול לעסוק בגשמיות וטרדות, ומן הסתם הוא כועס על כך ונופל מזה למרה שחורה ועצבות, ובדרך כלל בעקבות זאת מתייאש בשלב כלשהו מהרוחניות לגמרי ונופל לגשמיות מוחלטת.
וישנו עוד פגם השייך גם למקרה הראשון וגם למקרה השני והוא – שמפילים ניצוצות קדושה אל תוך הקליפות על ידי מעשים בלתי מוסריים שאינם בקדושה, שגם אז כביכול נעשה חיבור של רוחני עם גשמי, אלא שזהו חיבור טמא הגורם לצער נורא לשכינה ולאותן ניצוצות קדושים, וא, לא רק שלא נמשכת פרנסה בקדושה אלא השפע נמשך לחיצונים ולמזיקים ואזי הם מתחזקים, חס ושלום, ונעשים מזה צרות וייסורים ר”ל.
מה עושים כשנופלים? צועקים!
כאשר מתגברות חלילה הצרות והטרדות, הדבר שהכי מתבקש מאיתנו לעשות הוא – לצעוק לבורא עולם! כי עצם הצעקה הזו היא בעצמה “המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים”, כי על ידי התפילה אנחנו כביכול מושכים את הקב”ה לתוך הצרה והצער שלנו ומגלים שגם שם, בעומק הצרה ואפילו בשאול תחתיות, הוא נמצא כפי שנאמר “בכל צרתם לו צר”. ועל זה נאמר – כל המשתף שם שמים בצערו אזי “וכסף תועפות לך”, כלומר ריבוי הפרנסה.
לכן עיקר העבודה כוללת את התיקון לכל הבחינות הנ”ל, כלומר, שצריכים לקיים תורה ומצוות בשמחה ובחיות, וכאשר מתעסקים בענייני היתר וצרכי הגוף לא להיבהל מכך אלא לכוון בכל דבר שעושים, כדי לעבוד את השם ולעשות רצונו מתוך בריאות הגוף והנפש, וביחד עם כל זה לשמור מאוד את עצמנו מכל מיני עניינים שלא בקדושה, ובפרט להישמר מהרהורים לא טובים וכל מה שמביא לידי חטאים לא מוסריים, ורק לדבוק במחשבות טובות של תורה ומעשים טובים ככל האפשר, ואפילו מחשבות של משא ומתן ובלבד שלא שהמחשבות שלנו לא יימשכו חלילה למחוזות זרים.
ואם חלילה נכשלנו ונמשכו עלינו הצרות והטרדות, גם אז יש עצה – להתחזק בתפילה וצעקה לבורא עולם, כי על ידי זה אנו מתקנים את מה שקלקלנו בהמשכת הרוחניות, ואז אדרבה, על ידי היציאה מהחושך מתגלה האמונה והקדושה עוד יותר, כמו אור הבוקר הזורח ומביא עמו רפואה וברכה. יהי רצון שנזכה לזה.
(מבוסס על דברי רבי נחמן, ליקוטי מוהר”ן תורה ה, חלק ב “תקעו – אמונה”).