למה הקב”ה מעניש? בעניין זה רבי נחמן מגלה לנו סוד אדיר: אין פה עונש! אלא סוג של הנהגה שמימית, שלרבים מאיתנו היא ההיפך ממש ממה שלמדנו וחיינו על פיו.
שני תלמידי חכמים נשמעו פעם מתווכחים ביניהם, “כיצד יתכן שהשם יתברך נתן לשואה לקרות?”. אחד מהם טען “שמצב היהדות היה בכזאת הדרדרות עד שיסודות הדת היו בסכנה, ולכן בא העונש הכבד הזה”. כאשר שמע זאת החכם השני הוא הזדעזע וזעק, “איך מעז אדם להגיד שהוא יודע מדוע הושמדו שישה מיליון יהודים יקרים?!”
אנחנו בוודאי לא גדולים יותר מאותם תלמידי חכמים ואין לנו להכניס ראשנו להחליט מי צודק, אבל הרעיון שהקב”ה נוהג הנהגה של נקמה חס ושלום כבר הרחיק הרבה יהודים מקיום התורה, וכדאי להבהיר סוגיה זו כמו שצריך.
נתחיל עם מה שמפורש בתורה – הפסוקים המופיעים בספר דברים (פרק כ”ח, פסוקים ט”ו – ס”ח) הנקראים “פסוקי התוכחה”. התורה מביאה שם רשימה של עונשים מזעזעים העתידים לבוא על היהודים אם וכאשר יעזבו את דרך התורה. במבט לאחור, אנו יודעים שעונשים אלו רובם ככולם אכן התגשמו בתקופת חורבן בית המקדש.
לזכר החורבן אנו נוהגים בימים אלו שלושה שבועות של אבלות. סוגיית הענישה של הקב”ה היא, אם כן, דבר העומד ממש על הפרק מבחינתנו.
רבי נחמן מתאר דבר נפלא:
“כְּשֶׁאָדָם מִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ וְצַעֲרוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמִתְוַדֶּה וּמִתְחָרֵט עַל גֹּדֶל הַפְּגָמִים שֶׁעָשָֹה, אֲזַי גַּם הַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ מְפָרֶשֶׁת לְפָנָיו שִֹיחָתָהּ וְצַעֲרָהּ וּמְנַחֶמֶת אוֹתוֹ, כִּי כָּל פְּגָם וּפְגָם שֶׁפָּגַם בְּנִשְׁמָתוֹ, פָּגַם אֶצְלָהּ גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל, וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים כ”ו): “אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ וַה’ הֶאֱמִירְךָ” וְכוּ’. וְהִיא מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ שֶׁתְּבַקֵּשׁ תַּחְבּוּלוֹת לְתַקֵּן כָּל הַפְּגָמִים” (ליקוטי מוהר”ן רנ”ט).
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נחמן מתאר סוג של הנהגה שמימית, שלרבים מאתנו היא ההיפך ממש ממה שלמדנו וחיינו על פיו. כאשר אדם מתוודה על מעשיו הרעים, הקב”ה לא רק שלא כועס עליו ומכה בו וגורם לו להרגיש רע, אלא אדרבה, הוא מנחם אותו ומביע גם הוא את כאבו וצערו על ריחוקו של אותו אדם ממנו.
מדהים! כמה אנחנו רגילים למצוא עצמנו שקועים ברגשי אשם, מחכים שמשהו כבד ייפול מן השמים ויקבור אותנו תחתיו? אבל זאת טעות. הקב”ה לא מעניש בגלל פגיעה אישית או זעם, אלא אך ורק בגלל שהוא רוצה שנהיה קרובים אליו!
כאשר אדם מתוודה על מעשיו הרעים, הקב”ה לא רק שלא כועס עליו ומכה בו וגורם לו להרגיש רע, אלא אדרבה, הוא מנחם אותו ומביע גם הוא את כאבו וצערו על ריחוקו של אותו אדם ממנו!
קחו צעד אחד לאחור ותחשבו על זה: לאדון כל העולמות כל כך אכפת מאתנו, שהוא טורח לעשות כל מיני דברים בעולם כדי לעורר אותנו שנהיה קרובים אליו! הוא מחפש תחבולות לעזור לכל אחד מאתנו לדלג על המרחק שבינינו!
רבי נתן כותב שבתשעה באב, יום האבלות על חורבן בית המקדש, אנחנו לא מתאבלים על בית המקדש עצמו שנהרס – זו היסטוריה ומה שעבר עבר. אבל חז”ל מלמדים אותנו: “דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו” (ירושלמי, יומא א, א). אנו צריכים להיות מרוכזים במה ששייך לדורנו אנו ומעשינו אנו. האם אנחנו פונים אל בורא עולם? האם אנו מחפשים דרכים להיבנות מחדש?
זאת הנהגה שמימית שהיא ההיפך מכל מה שלמדנו וחיינו על פיו, זאת אהבה טהורה!
בפרשת השבוע כתוב: “כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר…” (במדבר ל”א, כ”ג). גם אם טעינו והתחלנו לבעור באש התאווה הגשמית, עד שגם חטאנו בפועל והבאנו חורבן לעולם, לא הכל אבוד. הקב”ה מחכה לנו ורוצה מאוד שנפנה אליו ונשפוך לפניו שיחנו עם אותה התלהבות וחמימות שאיתה חטאנו. כל דבר אשר יבוא באש – התאווה, תעבירו באש – ההתלהבות בתפילה – וטהר! על ידי שנעשה זאת אנחנו יכולים לטהר את הלב ולהקים אותו מחדש מחורבותיו, ולהתאחד שוב עם בורא עולם (ראה ליקוטי מוהר”ן קנ”ו).
האבל, פירושו, לקרוא אל הקב”ה נואשות. מדובר על הכרה בכך שאיבדנו משהו יקר ואיננו יודעים איך לתקן זאת. מדובר על להוכיח לבוראנו שהקשר איתו חשוב לנו, ושאנו מחכים לו שינחם וילמד אותנו איך באמת לתקן את המעשים שלנו.
אבל, וכאן נכנס אבל גדול – לא מדובר כלל ברגשות אשם שליליות, ריחוק ושנאה עצמית!
יהי רצון שנזכה לשמוע את השכינה המנחמת אותנו. להתקרב מכל מה שעובר עלינו ולראות סוף מכל צרותינו, ושנזכה לראות בעינינו את בניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן.
(מבוסס על דברי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות גיטין ג).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
