אחרי מעשה הגבורה שנעשה בגלוי ובצורה של מרד גלוי הצד האח (הטומאה), צריך מסירות נפש מסוג אחר – של שקט. אז עשו לעצמכם טובה ותשמרו על השקט!…
למרוד ברע ולהיכנע לטוב
בעניין ההתלהבות של בעלי התשובה העלולה להביא לפזיזות, שבמאמרים רבים אנו ממליצים למתן פזיזות זו, צריכים לדעת שמצד אחד יש לפזיזות בהחלט מקום במהלך של בעלי התשובה ובכלל אצל כל מבקש השם. כי לפעמים דווקא המהירות והפזיזות נכונות, כמו שמובא מעשה בגמרא (שבת פ”ח) – שאפיקורוס אחד הקניט את האמורא רבא ואמר לו “עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו” (עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם), היינו שלעג לעם ישראל על שהקדימו נעשה לנשמע וקפצו וקיבלו את עול המצוות, בלי לברר קודם מה יהיה מוטל עליהם ומה משתמע מכך.
לאותו כופר זו הייתה נקודה ללעג, אבל אנחנו יודעים שבאמת “נעשה ונשמע” זהו השבח הגדול של עם ישראל, ולמעשה בכל בעל תשובה יש את העניין הזה, ואדרבה, זו מעלתו שמוסר עצמו לקב”ה בלי להתחשב בקשיים שיעמדו בפניו. כי לא רק בתחילת הדרך, אלא גם אחרי שעושים את הצעד הראשון לחזור בתשובה וקופצים למה שקופצים, כל אחד בבחינה שלו, עדיין ישנם בחיים אתגרים שאפשר להתגבר עליהם רק על ידי מסירות נפש ו”קפיצה למים”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
זריזות ביחד עם מתינות
כמו כן ראוי לבעלי תשובה להיות זריזים להספיק את כל מה שהפסידו באותן השנים שהיו מרוחקים מהשם יתברך, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן תורה מ”ט) בזו הלשון:
“על כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך, ולרוץ מאוד מאוד, כדי שיזכה על ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו. כי עכשיו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך. ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זיער יאגין איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין (אתם צריכים להזדרז מאוד בשביל שעוד תוכלו לחטוף משהו)” – משיחה זו מבואר כי ברור שבעל תשובה צריך להיות זריז ולחטוף טוב ככל האפשר בתורה ועבודה וכן הלאה.
עם כל זה צריכים זהירות יתירה, שהרצון להספיק הרבה לא יהפוך אצלו סיבה למרה שחורה ועצבים וכדומה, לכן צריכים ישוב הדעת וכלים של התחזקות ומתינות באופן שמצד אחד יעשה כל מה שביכולתו בשמחה ובזריזות, ומצד שני לא יכנס מזה ללחץ ובלבול, כמו שרבינו מאריך במקומות רבים, ובשיחה כ”ז (שיחות הר”ן) מבאר היטב בזו הלשון:
“אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד מאוד בעבודת ה’, להזדרז מאוד בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת ה’, כי עיקר הוא העשייה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה לשפוך ליבו לפניו יתברך, וכיוצא בזה שאר ענייני עבודת ה’, אף על פי כן אל תהי נבהל כשאתה רואה בספרים קדושים ענייני עבודות הרבה, אל תהי נבהל מפני זה לומר מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם.
“כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת. רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקיים ולחטוף הכל בבת אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי, כמו שיש בשריפה חס ושלום, שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט. ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה’, מה לעשות, אונס רחמנא פטרה. וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד ורחמנא ליבא בעי. ויש בעניין זה כמה שיחות וסיפורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאוד, להרגיל עצמו בעבודתו יתברך. אך אי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. והמשכיל החפץ באמת יבין קצת”.
שיחה זו מאירת עיניים באמת, בפרט למי שנכנס בהגדרה שכותב שם בסוף: ‘והמשכיל החפץ באמת יבין קצת’. כי באמת, כל הדברים האלו שנתונים מאוד לשיקול דעת וישוב דעת תלויים הרבה באדם עצמו – שיטה אוזנו ויתבונן בדברים בשכל ישר ורצון לאמת ולא בצורה מבוהלת, ואז יבין מזה עצות עמוקות לכל זמן, איך מצד אחד להיות זריז והחלטי, ומצד שני ישמור על רוח טובה ושמחה ויהיה קשוב לעצמו ולסביבתו, לדעת מה בכוחו ומה לא.
על האדם להטות אוזן ולהתבונן בשכל ישר ורצון לאמת ולא בצורה מבוהלת, כי אז יבין עצות עמוקות לכל הזמן – איך מצד אחד להיות זריז והחלטי, ומצד שני לשמור על רוח טובה ושמחה ולהיות קשוב לעצמו לסביבתו…
עזות והכנעה
ונחזור לעניין שאצל בעלי תשובה זה מצוי מאוד בתחילת התקרבותו של כל אחד, שפעמים רבות על מנת להתגבר ולעשות מעשה כדי להציל את נפשו, הוא צריך לעשות דברים שעל פי אמות המידה שחונך עליהן נראים כשיגעון, למשל לעזוב משרה מכובדת וללכת ללמוד בישיבה וכדומה, כמו שמפורסמים מעשים כאלה וכמעט כל בעל תשובה חווה בעצמו בחינה כזו.
אמנם, זאת צריכים לדעת, שמיד אחרי שעושה את המעשה המבוהל הוא צריך ליישב דעתו ולהתחיל להנהיג עצמו על פי שכל ולעשות תחבולות, באופן שהסטרא אחרא לא תוכל לרדוף אחריו להשיבו תחת ידה.
ואפשר שזה מרומז במעשה מבערגיר ועני (סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב), ששם מובא שחטפו את אשתו של העני והביאו אותה למבצר שמור, והעני בכה מאוד על אבדתו ושכנו הבערגיר ריחם עליו והלך ועשה מעשה מבוהל של שיגעון כדי לחלץ אותה מיד רודפיה, אבל מיד אחרי כן כשהבין מה עשה, הלך והטמין עצמו בבור של מים ובעוד מקומות של מים, שבעה במספר, שאפשר שמרמזים על בתי כנסיות ומדרשות כי התורה נמשלה למים. כלומר, אחרי שבורחים מהיצר הרע צריכים להטמין עצמו בבית המדרש, ושם להתחבא בטהרה של התורה, כמו שנאמר על יעקב שכאשר ברח מעשו הטמין עצמו בבית מדרשו של שם ועבר, וכן אמר הנביא (ישעיה כ”ו): “לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם”.
וזו לשון רבינו במעשה: “ונכמר ליבו של הבערגיר על העני הנ”ל, ונתעוררו רחמיו עליו מאוד מאוד מגודל המרירות שראה בו, והלך ועשה דבר מבוהל, ובאמת היה שיגעון, והלך ושאל באיזה מדינה דר היעדניראל הנ”ל. והלך ונסע לשם, ועשה דבר מבוהל מאוד והלך לבית היעדניראל, ושם עומדים וואכין (משמרות), והוא, מגודל הבהלה שלו מאוד מאוד נשתומם, והלך בבהלה גדולה, ולא השגיח כלל על הוואכין, וגם הוואכין נבהלו ונשתוממו מאוד מחמת שראו פתאום בן אדם אצלם מבוהל מאוד, ונבהלו מאוד. איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הוואכין, ועבר על כל הוואכין, עד שנכנס לבית היעדניראל, למקום שהייתה שוכבת שם, ובא והקיצה ואמר לה: בואי, וראתה אותו ונבהלה. ואמר לה: תיכף בואי עמי, והלכה עמו, ועברו גם עתה על כל הוואכין, עד שיצאו. ואזי תיכף נבהל ונזכר מה שעשה דבר כזה, והבין שבוודאי תיכף יהיה נעשה רעש גדול, וכן הווה, שנעשה שם תיכף רעש גדול אצל היעדניראל. והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבר הרעש…” עיין שם כל המעשה, איך לאחר מכן הטמינו עצמם במקווה וים ואגם וכו’, שהם שבעה מימות של טהרה שצריך לעבור כדי להוציא את ה-“אישה יראת ה” מגלות הסטרא אחרא וכו’.
גם כשצריך להיות בשקט צריך לעשות תחבולות כדי לחשב את המהלך הבא…
רואים במעשה, שרבינו הדגיש שבאמת היה מעשה שיגעון להיכנס באופן כזה למבצר ולהוציא את אשת העני מתחת לאפו של היעדניראל, אבל זה גם מובן שבלי שהיה עושה מעשה שיגעון לא היה מוציא אותה משם. אמנם תיכף שנוכח במעשה השיגעון שעשה, הוא לא המשיך בצורה של שיגעון, כי השיגעון הועיל אך ורק לשעתו ועכשיו כבר לא היה מועיל אם היה ממשיך לנהוג בשיגעון – כגון אם היה ממשיך בגלוי לברוח או שהיה עומד להילחם עם השומרים וכדומה.
כמו כן, רואים שהוא לא התחרט על מעשה השיגעון, כי היה יכול להיכנע ולהחזיר את אשת העני לידי השומרים. אלא מה עשה? כל מה שבידו לעשות כדי להמשיך את המהלך בדרך בטוחה על ידי שהחביא עצמו, שזה מרמז על כל מיני עבודת השם בהדרגה ובמידה – שאדם מחביא עצמו במקום של צמצום ובמקום נמוך של שפלות וכו’ ולא ממשיך להתגרות בסטרא אחרא בעזות גלויה, כמו שעשה בתחילה כדי להימלט מידה.
וכל זה יש בו לרמוז רבות ממהלכם של בעלי תשובה – שבאמת עשו מעשה מבוהל של שיגעון כדי לחזור בתשובה וטוב מאוד שעשו כן, אחרת לא היו יכולים לצאת מהמבצר של הסטרא אחרא. אבל עכשיו, שכבר עשו מה שהיה צריך לעשות, הם צריכים לעבור ל’טקטיקה’ אחרת, כי עכשיו זה לא יהיה נכון מצדם להמשיך באותו סגנון של בהילות והשלכת כל היגיון ומחשבה, אלא צריכים לעשות דברים שהם ההיפך ממה שעשו עד עכשיו, כלומר דברים נמוכים ורגועים ושקטים שעל ידם הסטרא אחרא לא תבחין בהם.
וזה ממש היפך של ההיפך – בתחילה היה המעשה בפרהסיה, בכל העזות וחוסר ההתחשבות בדעתם של הזולת, ולא אכפת מה יגידו ואיך יגיבו ומה יהיה – ממש מסירות נפש של עזות וגבורה, ואחר כך כל ההיפך מזה: להתחבא במקום נמוך וחשוך ולא להשמיע הגה, להישאר בשקט בלי תנועה שלא יבחינו בו במשך כמה ימים, כל זה הוא גם כן מסירות נפש לצד השני, לצד השקט וההכנעה, כמו שאכן מובא שם במעשה – שאשת העני ראתה את מסירות הנפש שעשה בשבילה ועמדה ונשבעה של טובתה תהיה שלו וכו’, עיין שם.
כך הוא המהלך של בעל תשובה, שאחרי מעשה הגבורה שעשה בגלוי ובצורה של מרד גלוי בסטרא אחרא, הוא צריך מסירות נפש מסוג אחר – מסירות נפש של שקט והיחבא ללמוד תורה ולטהר עצמו בשקט בשקט מאחיזת הסטרא אחרא.
ומהלך זה אינו חד פעמי, כי תמיד ישנן עוד בחינות שבהן חייבים לעשות מעשה הנראה כשיגעון כדי להימלט מעוד בחינה של אחיזת הסטרא אחרא, ומיד אחרי כן לשוב למהלך החיים של הצנע לכת וענווה ושפלות וכדומה, וכן הלאה מדרגה לדרגה.
(הועתק ונערך מתוך הספר “באמצע הדרך”).